"ובחרתי בחיים", פרק י"ג - רוצה לעבוד מאהבה

כעבור חצי שנה

בתיה היא לא מהדתיים שכופים את אמונתם על מי שמסביב. היא עוזרת לי לשמור על אמונה ועל אושר והיא מייעצת לי איך לנהוג בכל מיני סיטואציות בחבורה ובבית. 

היא לא דיברה איתי אף פעם על מצוות. או על תורה. כלום. רק אמונה.
חצי שנה שבה אנו מכירות. חצי שנה בה אני יכולה לומר שהכרתי אחות אמיתית. חצי שנה שבה למדתי כל כך הרבה, ולא למבחנים. מהחיים.
בלימודים למשל, לפני כל מבחן התחלתי להרגיע את עצמי שמה שצריך לקרות יקרה ויהיה טוב בעזרת ה' יתברך. וברוך ה' מגיעות גם תוצאות, וברוגע. לא כמו פעם.

אני כבר כמעט לא מלקה את עצמי על ציון שהוא פחות ממאה עגול, וזאת כי אני מבינה שיש מי שמסדר את העניינים. 

אני מבינה שההצלחות שלי וגם הכישלונות הם מאת ה'. אין טעם להתגאות בהצלחה או להלקות את עצמי בכישלון.
הכישלונות הם מאת ה' ואם עשיתי את המאמץ הראוי אין לי במה להאשים את עצמי. למה נכשלתי? הכל לטובה. זאת כבר לא קלישאה.

לגבי ההצלחות, אם יוצא לי להתגאות בהן, הציפיות שלי מעצמי עולות, וגם האכזבות. הסוד הוא לדעת שהכל מהשם והוא בכל אשם. אם הצלחתי – זה בזכות השם וכך זה עוזר לי להימנע מנפילה לגאווה, וגם אם נכשלתי זה ממנו וכך להימנע מנפילה לאכזבה ודכדוך.

אותו אחד שכעסתי עליו כל כך שלא שמע לתפילתי, כנראה יודע לנהל את העולם יותר טוב ממה שחשבתי.. הרי כל החיים שלי עד לנקודה הזאת הסתדרו באורח פלא. 

בזכות התגלגלות הדברים כמו שהם, הפכתי למי שאני. וואלה, לא רע בכלל. דרך מאורעות החיים הוא דיבר איתי, שלח לי אתגרים כדי שאצמח מהם. כדי שאהפוך לנועה, עם כל המכלול שלה.

למשל, בזכות החינוך הנוקשה של ההורים שלי הפכתי לילדה מוכשרת בהרבה דברים ומצטיינת בלימודים. למדתי כמה גרועה יכולה להיות מידת הפרפקציוניזם, כשהיא מביאה לכעס כלפי עצמי וכלפי הסובבים אותי. 

אממ.. מהמצב החברתי הקשה הפכתי ללוחמת. הפכתי לאחת שלא רוצה ולא מסוגלת לפגוע כי אני יודעת מה זה להיות בצד הנפגע. הבנתי שכל מבוקשי הוא לעשות טוב.
גם לביישנית הפכתי כתוצאה מכך, שזה נורא בעיניי, אבל בתיה אומרת שזה מוערך בעיניה, ואולי היא צודקת - מים שקטים חודרים עמוק, לא?
בנוסף, המצב החברתי הנורא עזר לי להיות בעלת גבולות ושליטה עצמית. 

אממ כאילו… אני מחושבת יותר כי קשה לי לבצע פעולות תקשורת בסיסיות אז אני בעלת הבחירה אם לעשות אותן או לא. למשל הציעו לי בחמישי לשתות. אוטומטית המוח שלי ענה לא. האתגר שלי תמיד הוא לענות את ה"כן" והפעם בחרתי שלא להיענות לאתגר, בכלל.

אז, לא האמנתי שלחושך הזה יש יעד של אור. אבל הנה, נוכחתי שכן.
איך לא ראיתי את זה קודם?

זאת הבנה מטורפת, שבעקבותיה החיים שלי מתחילים להשתנות לגמרי. כמו שבתיה אומרת- משקפיים של אמונה משנים את כל התמונה. 

נכון, יש גם אירועים שגדול עליי להבין את הטוב שבהם כמו הפטירה של אבא שלי… אבל אני יודעת שכל המסלול שלי תוכנן לפרטי פרטים, על הצד הטוב ביותר בשבילי. לאבא שלי היה תפקיד בחיי לזמן מוקצב וחשוב.

בעצם, כולנו קיבלנו כלים ייחודיים למסלול החיים שלנו - משפחה מסוימת, בית מסוים, תכונות פנימיות וחיצוניות מסוימות, וכל הכלים, ללא יוצא מן הכלל הם המושלמים ביותר כדי שנגיע למטרה שלשמה הגענו לעולם בכלל. גם מה שנראה לנו כמו חיסרון או אובדן משמש ככלי שמתאים באופן מדויק למסלול חיינו, כך שמשמש כיתרון בשבילנו. לכל אחד מאיתנו יש משמעות כאן, מסתבר. 

במקרה שלי לקח לזה כמה שנים להסתדר אבל בסוף כל המאורעות, ללא יוצא מן הכלל, עיצבו את מי שאני היום ואולי, ואולי זה לא כזה רע? 

כלומר, אולי זה שה' לא שמע לתפילתי בסוף היה לטובתי?

ככל שעובר הזמן, אני מאמינה יותר ויותר שבתיה גם דתיה וגם מאושרת, וככל שהשעון ממשיך לתקתק אני מאמינה יותר ויותר שזה אפשרי.

היום אני והיא דיברנו מלא. בעצם, באיזה יום לא? 
יצא שסיפרתי לה היום שאני הולכת רק עם חצאיות והיא שאלה אם אני מגדירה את עצמי דתייה. פה כבר השתתקתי.

האמת? לא בטוחה. אם תשאלו כל אחד מסביבי, יגידו שכן. כך אני נראית, כך אני משדרת, במיוחד ביחס לאחרים בחבורה. אבל אם אני לא מרגישה דתייה בפנים, אז מה זה משנה מה אתם אומרים?

עניתי לה תשובה שעד עכשיו אני מנסה להבין מאיפה היא באה ואני לא מצליחה.
-"לא יודעת. רוצה להיות דתייה רק מאהבה, נמאס לי לעשות את זה מיראה. פשוט נמאס".

תשובה כל כך פשוטה לשאלה כל כך מסובכת. תשובה שלאחריה, הרגשתי שנגולה אבן מליבי. זאת המטרה שלי מעכשיו – למצוא את הדרך לעבוד את ה' נטו מאהבה. אני לא יודעת אם אני אצליח, אבל שווה לנסות כי אני כן יודעת דבר אחד - עבודת ה' רק מיראה היא פשוט נוראה. 

בתיה אומרת שעבודה כזאת לא ראויה להיקרא עבודת ה' כי לא כך רוצה הקב"ה שנעבוד אותו. ה' לא רוצה שנהיה מסכנים. מסתבר. אולי אפילו אצליח למצוא את אותה דרך נכספת אל האושר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.