"ובחרתי בחיים", פרק י"ד - מתרחקת ומתקרבת

כעבור חודשיים

מאז שבתיה נכנסה לחיי, וגיליתי לראשונה חברות אמת מה היא, לא כיף לי עם החברות האחרות. זה לא בגלל שאיתה כיף יותר. איתה כיף נקודה.
איתן לא כיף בכלל. כל החברות שלי איתן נורא שטחית. כל היום אנחנו רק מדברות על בנים, בגדים, יציאות וריכולים. זה לא שזה נורא, אבל כשזה רק זה.. פשוט חסר לי איזה שהוא דיבור על אישיות או על אמונה. אוי, אני נשמעת כמו איזה רבנית, אבל מה אני אעשה - העומק הזה פשוט מדבר אליי. לא האמנתי אף פעם שאומר את המשפט הזה, אבל מסתבר שיש הפתעות בחיים.
כל הכיף שחשבתי שאני מרגישה איתן היה מזויף, אשליה של טוב על הלב.
לאחרונה, אחרי היציאות שלנו בחמישי, אני חוזרת הביתה ומרגישה משהו ריק. חור בלב.

לעומת זאת, עם בתיה זה ממש לא ככה. אני מרגישה אחרי שיחות איתה שלמה ושמחה. אין איתה שקרים, אין איתה שטחיות. אני כל הזמן מחכה לשיחה הבאה שלי איתה. 

היום יום חמישי. תכף כבר יורד הערב אבל עדיין לא התארגנתי ליציאה. אין לי חשק. במיוחד ששבוע הבא ליל הסדר כבר, אז אני מעדיפה לעזור לאמא שלי בניקיונות - אחרי שנתיים בערך שזה לא קרה.

 

כעבור חודשיים

היום חזרתי מבית הספר בנסיעה הארוכה עם ליטל, לא כי רצינו. כך יצא. אולי ה' רצה…
"התרחקת מאיתנו, נועה", היא שברה את השתיקה.
"והתקרבתי אל עצמי", עניתי. היא הייתה בשוק מהתשובה שלי. ותכלס? גם אני הייתי בשוק מעצמי. 

"התקרבת לדוסית הזאת מיא'6, זאתי נו, איך קוראים לה?", שאלה ליטל.
"בתיה", עניתי.
"ואיך קוראים לדוסית בכיתה שלנו? גם אליה ראיתי שהתחברת…", המשיכה ליטל בשאלותיה.
"לילך. קוראים לה לילך", עניתי והאמת? רק חיכיתי להגיע כבר הביתה. אין לי כוח לחקירות האלה. 

"מה קרה, נועה? חזרת למקורות שברחת מהם? זה יפה ככה, לתקוע בנו סכין?", שאלה ליטל.
שתקתי. לא ידעתי מה לענות. לא חשבתי על זה ככה. החבורה שלה הייתה לצידי כשהרגשתי רצון עז לברוח מהחיים. כן, גם כשרציתי לברוח מאלוקים. 

איך אני יכולה לתקוע להן סכין כך?
זה לא שרציתי לפגוע בהן. לאט לאט פחות יצאתי איתן, ויותר יצאתי עם בתיה. לאט לאט הפסקתי לדבר איתן, פשוט כי כבר לא הרגשתי שיש לנו על מה לדבר. עצוב לי שזה יצא ככה.
"אני מצטערת…", עניתי, "זאת לא…"
לא הספקתי לסיים את דבריי והיא קטעה אותי: "נועה? את… מצטערת? מה קרה, יש לך חום? את אמרת שימות העולם ואת לא תתנצלי בפני אף אחד".

היא צודקת. באמת אמרתי את זה.
"השתניתי", לקחתי נשימה עמוקה, "כנראה".

"תכף תגידי לי שאת גם שומרת נגיעה", היא אמרה בלעג.
ואני עניתי: "אני מנסה. הלוואי ואצליח. בינתיים אין לי כל כך במי לגעת, את יודעת.. אבל בבית ספר זה קשה לפעמים. להגיד לחברים שזה לא מתאים".
"את לא שפויה. איבדת את זה לגמרי", ענתה.
"אני הכי שפויה שהייתי אי פעם. ליטל. העולם הזה של האמונה הוא עולם מדהים", אמרתי. 

שררה שתיקה.

שתיקה ארוכה מאוד.
"כל הכבוד לך", היא אמרה לפתע.
"כל הכבוד לי? שמעתי נכון??", שאלתי בתדהמה. היה ניכר עליה שהיא מעט מתחרטת שהיא אמרה את זה. אולי קצת מופתעת מעצמה. 

"זה בעצם אומר שאת מודעת לזה שמה שאני עושה זה דבר טוב?", שאלתי בתקווה שהפעם אזכה למענה.
"כן… זה יפה שאכפת לך ממה שה' אמר. לי זה מאוד קשה. אני לא רגילה לזה. קשה לי להבין למה צריך לשמור נגיעה, למשל", אמרה כשעיניה מביטות על רצפת האוטובוס.
הבנתי שיש לי רבע שעה של נסיעה כדי להסביר לה למה אני שומרת נגיעה, או לפחות מנסה לשמור. הבנתי למה ה' רצה שניסע יחד.
אבל מה אני אגיד? אצלי הדברים התגלגלו ככה. בלי יותר מידי הסברים, פשוט תחושה או עקרונות. 

"אני חושבת שצריך להיות שוני בין היחס שלך לחברות לבין היחס לידידים. אממ… כלומר שבינך לבין בנים יהיה מן "דיסטנס" מסוים יותר מאשר בקשרים עם בנות. ההבדל הזה בא לידי ביטוי בנגיעה", אמרתי, "תחשבי איזה דבר טהור ומדהים זה כשאת שומרת את הריגושים שבמגע לאחד שלך, ולא לאף אחד אחר. אני דווקא מרגישה שהבנים בכיתה כן מכבדים את זה. אולי כי זה מראה להם שאני ילדה עם כבוד עצמי שלא כל אחד יכול לגעת בה, כמו יהלום".

שררה שתיקה, שוב.

המשכתי: "גם בעתיד, כשאת שמה את הדגש בקשר הזוגי שלך רק בחיצוניות ובהנאות של המגע את פוגעת בכושר שלך לבחור נכון, וזה מעודד פרידות. ליטל, כל שני וחמישי את מחליפה חבר, בלי לפגוע כן… אבל את מבינה.. זה לא אמיתי. מזויף כל כך. ירייה בעצמך. בלב שלך, שנשבר כך פעם אחר פעם בלי תעודת ביטוח. 

מה שאני שואפת זה לשים את הדגש באישיות, בנשמה של הבן אדם, ואז כבר אוהב אותו עם איזו קליפה שהוא יהיה. 

רק מי שאני והוא נתחייב לחיות יחד חיים של אהבה אמיתית וטהורה, וזה לא יהיה מתוך אינטרס של "חברה יפה" או הנאה ממגע, נזכה להגיע לאותה נגיעה טהורה וקדושה. במילא כל היופי הזה זמני אז גם האהבה שנובעת ממנו זמנית. אני רוצה אמיתי".

מרוב האמונה שרכשתי ברוך ה', הרגשתי בטוחה בתשובה שלי. ה' עושה הכל לטובתי. הוא הביא את האיסור הזה לטובתי, ואני רק יכולה לנחש למה. האמת שפתאום, בעודי עונה לה, הבנתי שהשיחה הזאת מיועדת גם בשבילי ולא רק בשבילה.

אני צריכה את ההסברים, כדי להיות יותר שלמה עם החלטתי. 

אני, בפעם הראשונה, קולטת שיש קשר הדוק בין האמונה בה' לבין שמירת נגיעה. מי היה מאמין?

אני, בפעם הראשונה, מיישמת את מה שלמדתי מבתיה ומהחוויות האישיות שלי במילים, ומבינה כמה זה חשוב וטוב לשמור נגיעה, וכמה אני אשתדל לא לוותר על הזכות הזאת. למדתי שה' כל כך אוהב אותי שהוא הזהיר אותי מראש - נועה, תשמרי נגיעה. כמה כאב זה היה חוסך ממני אם הייתי מקשיבה לו. לפחות הלב שלי קצת הקשיב, ועצר את הכל.
אני פתאום מבינה שכל המצוות שהוא נתן לי הן בגדר אזהרות מפני הבורות והסכנות בעולם, והן נטו לטובתי. כולל שמירה על הלב שלי, שלא יישבר כל כך הרבה פעמים כבר בגיל הזה.
הבחירה שלי לשמוע בקולו - גם היא לטובתי הבלעדית. כל האיסורים הכתובים בתורה שהוא כתב למעני, הם בעצם מתנות קטנות שהוא, כאבא שדואג לי, הביא לי.
עד היום לא חשבתי שיש קשר בין האמונה לשמירת נגיעה, או למצוות בכללן, אבל נוכחתי שכן. קשר הדוק, אפילו.
הכל לטובה, גם התורה.

ליטל נרתעה כשדיברתי על התחייבות. כן, קשר של חתונה. משהו אמיתי וטהור, בעתיד לבוא בעזרת ה'. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.