סיון רהב מאיר: הזכות והחובה להיות... במיעוט

נדמה שאנחנו לא מספיק מדברים על הנתון המדהים הבא: בתחילת פרשת השבוע, רש"י מזכיר לנו שרק עשרים אחוזים מבני ישראל יצאו ממצרים. שמונים אחוזים מהעם לא התחברו לרעיון ולבשורה, לא האמינו במהלך הזה, ונשארו שם. רק חמישית מהעם יצא לבסוף לדרך, להר סיני ולארץ ישראל. מי שהסתובב במצרים בימים שלפני השחרור, שמע בעיקר את הקולות של אותם שמונים אחוזים, הרוב העצום. היום ברור לנו שדווקא עשרים האחוזים צדקו.
חשוב כמובן לכבד את הכרעת הרוב בדמוקרטיה, אבל החיים הם לא רק בחירות. בכל מה שקשור לתרבות, לרוח, לערכים – האם הרוב תמיד צודק? האם מה שכולם נוהים אחריו, הוא האמת?
פעם בשנה אנחנו מתעכבים לרגע על העובדה המטרידה הזו: לא רק פרעה לא רצה לשחרר אותנו מעבדות לחירות, גם שמונים אחוזים מהאחים והאחיות שלנו במצרים לא רצו בכך. העם היהודי יודע, כבר אלפי שנים, שלפעמים זו זכות וחובה להיות מיעוט.
אומרים שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. אפשר לשאול את עצמנו בכנות: אם היינו שם, לאיזו קבוצה היינו שייכים? ומה זה אומר לנו היום?

70 שנות מהפכה

השבוע חל י' שבט, יום חג בחסידות חב"ד. מה מיוחד ביום הזה?

1. זהו יום פטירתו של האדמו"ר הקודם של תנועת חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון, שהפך למודל בברית המועצות: אפשר להתייצב מול השלטון הקומוניסטי, אפשר לשמור במחתרת על הניצוץ היהודי, ולבסוף – היהדות יכולה להביס שלטון רשע עוצמתי.

2. הרב שניאורסון עבר לאמריקה ובפיו סיסמה חינוכית חשובה: "אמריקה אינה שונה". אסור לזרוק את כל האוצרות מהעיירה היהודית באירופה. אסור להתבלבל, אסור להתבולל, גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות צריך לשמור על גבולות.

3. אחרי פטירתו, זהו גם היום שבו הרבי מלובביץ', החתן שלו, החל את תקופת מנהיגותו, לפני 70 שנים בדיוק. אחרי השואה, היהדות נראתה כמורשת חיוורת מהעבר, אבל הוא חינך דור שלם לתפיסה אחרת: לא רק עבר, אלא עתיד. לא למגננה ולמבוכה, כן לתנופה ולעשייה. במקום פסיביות אומללה וניסיון לשמר את הקיים, הוא הוביל לאקטיביות ולפריצה החוצה.

4. המשימה שהשאיר – השליחות. בהתבטאות נדירה ואישית שלו על עצמו, כתב פעם הרבי מלובביץ': "ענייני להיות שליח, לעורר כל אחד ואחת למלא תפקידו הנפשי והפנימי, בהווה ובעתיד". הוא הקדיש לכך את חייו: לגעת בילדים וקשישים, נשים וגברים, יהודים ולא-יהודים, פרופסורים וקבצנים. מרבים לדבר על מעצמת שליחי חב"ד המופלאה שהקים, אבל החידוש הגדול הוא לא באלפי השליחים האלה, אלא במיליוני השליחים. הוא הפך כל אדם, כל אחד מאיתנו – לשליח.

לזכר אלה אבוקסיס

"שלום סיון, גם אחרי כ-20 שנים של ירי על שדרות, נדמה לי ששם אחד זכור לאנשים במיוחד: אלה אבוקסיס. אלה גיסתי הייתה בת 17 כשחזרה במוצאי שבת הביתה עם אחיה הקטן, תמיר בן ה-10. במרחק של כמה עשרות מטרים מהבית נשמעה אזעקה. שניהם שמעו את שריקת הרקטה. אלה לא היססה, היא זינקה על תמיר והגנה עליו בגופה. היא נפצעה באורח אנוש, ונפטרה. תמיר ניצל. היום הוא נשוי ואב לבת. זה לא היה אומץ רגעי, זה הגיע ממקום עמוק שהושרש בה.
"בפרשת השבוע עם ישראל עומד על שפת הים. הים לפניהם, המצרים מאחוריהם, וגם הם – כמו אלה – חשים במצוקה. לא ברור מה צריך לעשות. נחשון בן עמינדב הפך באותם רגעים לסמל של מסירות נפש. הוא היה הראשון, הנחשון שזינק לים, ואז הים נבקע. יש רגעים כאלה, שבהם אנחנו נדרשים לעשות מעשה 'נחשוני', אבל לא מתוך שגעון רגעי, אלא מתוך חיים שלמים של מסירות נפש, מידות טובות, מסירות, אמונה – כל התכונות הטובות שאפיינו את אלה. הרב שלמה עמאר אמר לכתוב על מצבתה: 'זכתה שעל ידה נתקדש שם שמיים בכל העולם כולו'. השבוע נציין בשדרות 15 שנים למעשה הגבורה שלה, וגם נתפלל שכולנו נידרש למסירות נפש רק לחיים, ולא למוות".

משהו משלנו

אחד הפסוקים המפורסמים בתורה מופיע השבוע בפרשה, ב"שירת הים". כשהם רואים את ים סוף נבקע לשניים, בני ישראל שרים את המילים: "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ".
הרבי מקוצק מצא כאן עיקרון חינוכי חשוב, והסביר כך: אנחנו מסתמכים על הדורות הקודמים ומעבירים את המורשת מדור לדור, אבל אסור לשכוח לבנות גם את האמונה שלנו, באופן אישי ואמיתי. לכן כתוב "זה קלי ואנווהו". האדם צריך להיות מסוגל לומר "זה קלי", לפתח את הזהות שלו, שמבוססת כמובן על אבותיו – "אלוקי אבי וארוממנהו". אסור להסתמך רק על הירושה שקיבלנו מאבותינו. אלוקים הוא גם שלך, לא רק של אבא שלך. חשוב כמובן להמשיך את המסורת, אבל צריך לשים לב שיש שם גם משהו משלנו, שעבדנו עליו.

• מוקדש לרפואת החיילים שנפצעו הלילה בפיגוע דריסה בירושלים.