בשביל מה הוא בא, הזקן הכפוף הזה? שילך מכאן

"אמאלה!", צווחה פורצת מפיה. זקן כפוף יושב על הכיסא ממולה, מפורר סביבה עייפות וטשטוש. היא נאנחת ומזדקפת. מי אמר שמנוחת צהרים נותנת כוח לבני אדם?

"מה את צועקת, גברת?", הזקן נאחז במסעד הכסא. "אני באתי לעזור לך להיות יותר רציונאלית, זה הכל".

במקום רעננות שהיתה אמורה להיות מנת חלקה אחרי "זלילת" שעתיים תמימות מהיממה, היא מרגישה לאות ועצבנות חשודה.

"לך מפה, זקן אחד!", היא מגרשת אותו, נזכרת שבעצם, היא מכירה אותו יותר מדי טוב. "יש לי הרבה משימות לבצע, הילדים מחכים לי, ובכלל...אני שמחה מאוד, שתדע", היא מחייכת מולו חיוך גדול. מלאכותי.

צחוק אווילי יוצא מפיו של הזקן הכפוף. מה מצחיק כל כך? אולי העדות האומללה שלה על השמחה? מה היא תעשה שאין לה מצב רוח?

היא יוצאת מהחדר בטריקת דלת. הוא מזדנב אחריה, עוקף אותה משמאל, בוהה יחד איתה בערמת הבלגן, חלקי המשחקים, ועוד אילו פריטים מקוממים של ילדים שנראה שחוץ מלהחריב את מראה הסלון לא עשו מאומה. איפה הבכורה שלה, שהייתה אמורה לתפוס פיקוד כשאמא נחה? "חגית קוראת בחדר", קוראת נעמי בת השבע את מחשבותיה.

היא נכנסת לחדר הבנות ומוצאת אותו שם. איך יכול להיות שהוא מגיע לכל מקום לפניה?

"הבת שלך נוראה, הא?", הוא אומר לה, הבעת שאט נפש בפניו. "חסרת אחריות, אנוכית. ילדה בגילה הייתה יכולה לשמור על אחיה ועוד להספיק לארגן את כל המטבח".

היא מתגוננת: "תסתלק מכאן מיד. חגית ילדה נהדרת, אני מבטיחה לך. היא בטח רצתה ומשהו השתבש. וחוץ מזה, גם אם הכל מבולגן זה לא אומר ש...".

"שאת אמא נוראה, כן? אה... ודאי, ודאי, זה רק אומר שאת אמא שלא יודעת לחנך, שלא מבינה בתפעול ילדים, שחסרות לה מיומנויות בסיסיות, בעצם, כן, זה אומר שאת אמא נוראה...". נראה שהוא נהנה להתעלל ברגשותיה.

"אוף!", היא משליכה דובי סגול שנקרה לרגלה לכיוונו. חגית קופצת ממקומה, הספר נשמט.

"קמת, אמא? ראית שסידרתי את הסלון?", תמימות של תולעת ספרים.

"בואי תראי את הסלון", היא מובילה אותה למקום האוהלים והג'ונגל הקופצני.  

חגית היסטרית. עבודתה ירדה לטמיון. היא פוצחת בסדרת צעקות על הקופים החצופים שעשו יד אחת נגדה.

היא רוצה לגעור בה, שדי, די לצעוק. היא רוצה לגעור בהם, שדי, די להחריב. היא רוצה לגעור בעצמה, שדי, די, די מה, בעצם? ובמקום זה, העייפות מתגברת עליה. מי ייתן לה כרית ושמיכה שוב להיעלם לתוכם לתקופה בלתי מוגבלת.  

"רק מלראות באיזה חוסר אונים מתפקד הבית הזה - כבר רוצים לברוח", מצקצק הכפוף מימינה. הוא מפנה לה את הספה בתנועה אבירית והיא נוחתת לתוכה, מרגישה איך היא צונחת לתוך כהות חושים מסוכנת.

"אמא, הבטחת לי שער למחברת תורה".

"אמא, נצא לגינה?".

"אמא, אני רעבה".

"ואני צמא".

קולות מסביבה דורשים אותה זמינה. אבל היא לא מסוגלת. מבעד לערפל היא רואה את הזקן מהנהן לה בהסכמה ובהשתתפות. אישור שבייאוש.

"תגיד, אתה בעצם תמיד תהיה כאן?", היא מתנערת רגע. חייבת להבין דבר אחד או שניים בטרם תפעל פעולות מסוכנות.

הזקן הכפוף צוחק צחוק מאשר. והצחוק עייף וכבד וכפוף מאוד מאוד. כמו הרגשתה. כמו מחשבותיה.

היא נאנחת. חבל כל כך שהוא כאן. למה הוא בא? למה אי אפשר לחיות בכיף? לקום מהשינה, לנקות ביחד עם החבר'ה את הבלגן, לעשות שיעורים או לצאת לגינה בהרמוניה של חיים. בלי להיעצר ולגנות, לכעוס ולהתבוסס ברחמים עצמיים. למה על כל מעשה ומחשבה היא צריכה להילחם בכבדות וייאוש לופתים?

"אבא, למה?", היא שואלת ממעמקי הכורסה.

"למה למה למה!", המילה מתגלגלת על לשונה, מתריסה וכואבת. היא רוצה אחרת! והיא תקועה. הכל בגללו!

"אמא, למה זאת מילה של גויים", בתה בת התשע מלמדת אותה מוסר. "רק הם אומרים אותה", מוסיפה בידענות. "המורה שושי אמרה".

היא מצמידה נשיקה לילדתה הנבונה. היא צודקת כל כך, המורה שושי שלה! אסור לשאול שאלות על הנהגת השם. ובגלות הזו צריך לתפקד עם זקן כפוף שרוצה להטביע אותנו במחשבות של כבדות ועצלות. אבל מה אכפת לה? היא מהעם שככה לו! מהעם שהשם אלוקיו!  

"בואי נראה את מחברת תורה היפה שלך", היא מסתכלת לתוך העיניים המתוקות שלפניה.

חנהלה המאושרת מביאה את הילקוט ומוציאה מחברת תורה מסודרת. היא פותחת ומתפעלת, לא חוסכת מחמאות מהמשקיענית הקטנה. בינתיים חגית מאפסת את הבית, עם שני קטנים שהשילו את תחפושת הקופים וחזרו בתשובה שלמה.

והזקן הכפוף? פוי. שילך מכאן. היא עסוקה עכשיו. עסוקה בשמחה של מצווה.