במחשבה תחילה לפרשת בשלח: מתלוננים עם הפנים לעתיד

"אמא, כואב לי!", מתלונן הילד בקול מתפנק. "אני לא יכול ללכת לבית הספר".

"אוי ואבוי", נבהלת אמא ובאה במרוצה לבן יקיר, "תראה לי מה כואב לך?".

"בית הספר כואב לי"...

* * *

סביר להניח שאם תישָאֲלו: מה נורא יותר במדבר - חסרונו של אוכל או חסרונם של מים? תשיבו - ובצדק - שבוודאי חסרונם של המים קשה יותר בחום המדבר המציק.

כאשר בני ישראל נוסעים ממדבר "ויחנו ברפידים ואין מים לעם לשתות", הם פונים למשה בתרעומת "וירב העָם עִם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה".

משה, בתגובה, משיב להם דברים קשים, "מה תריבון עמדי, מה תנסון את השם"?

יהודים צמאים, מתחננים לטיפת מים במדבר. נכון שהם לא ביקשו יפה ("וירב העם") - אבל מה שייך "מה תנסון את השם"? היכן היו כאן ספקות באמונה???

זאת ועוד, שבתחילת הפרק הקודם, "וילונו כל עדת בני ישראל... מי ייתן מותנו... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל ברעב" - משה לא מדבר מילה! לא רק שמשה שותק, הקב"ה עוד מדבר אל משה מיד ומבשר לו שמעתה ירֵד מָן מדי יום.

הניגודיות בין התגובה לתלונה על האוכל - שפחות חסר במדבר - לבין התגובה לתלונה על השתייה שחסרונה מעיק מאוד לכל אדם, צועקת דרשני.

"תבקשו מקצין הביטחון לשמור על החנות!", הזהיר האב הקשיש את בניו בני הארבעים, שניצבו בפתח חנות התכשיטים כמו ילדים קטנים למשמע אזהרותיו.

הבנים הבטיחו לאביהם שיבקשו מהאחראים על הביטחון במרכז המסחרי לפטרל בלילה ליד החנות. אבל האב לא היה רגוע. "תבקשו דווקא מקצין הביטחון, שמעתם?".

האב הקשיש ניאות, לראשונה מזה שנים רבות, לפרוש לביתו למנוחה מוקדם משעת הסגירה. לא לפני שחזר וביקש שוב ושוב מילדיו לתאם את הפטרול הלילי הקבוע באזור החנות.

הילדים, כמובן, הבטיחו.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. קצין הביטחון לא היה באזור באותו ערב, הבנים לא חשבו כמובן לחכות בחנות לשעת הליל המאוחרת בה יגיע קצין הביטחון. הם פנו לאחד משוטרי המקוף וביקשו בנימוס ש"ישים עין" על חנות התכשיטים המשפחתית. "כי אבא מפחד", הוסיפו להסביר את הבקשה הלא שגרתית.

וכן, ניחשתם מצוין: בלילה נפרצה החנות. סחורה בשווי עתק נגנבה.

הבנים שהגיעו נינוחים בשעת בוקר מוקדמת, מצאו את האב הקשיש עומד בחנות בפנים זעופות יחד עם שוטרים שגבו ממנו עדות.

"נכון שלא ביקשתם מקצין הביטחון עצמו להשגיח על החנות?".

השאלה של האב הייתה רטורית לגמרי. פניהם הכבושות של הבנים הבהירו את התשובה ללא מילים.   

"אבא", ניסה הבכור להבין, "למה חשוב לך דווקא קצין הביטחון? הרי ברור שהגנבים לא נכנסו הנה בזמן שהיו שוטרים באזור".

"כשמדובר בשוטר פשוט", הסביר האב את ההיגיון, "אין הרבה מה לעשות. כשמדובר בקצין ביטחון שמעל בתפקידו, יש לי לפחות על מי להתלונן"...

הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור, ה"חידושי הרי"ם", מבאר את תוכחתו של משה בפשטות גאונית: אחרי שהעם רבו עם משה שאין מים, מופיע פסוק נוסף: "ויצמא שם העם למים".

רק עכשיו צמאים? על מה דיברנו עד עכשיו?!

דבר זה מבקשת התורה ללמדנו - מחדד ה"חידושי הרי"ם" - כשאך הגיעו למדבר, עוד לפני שהיו צמאים באמת, הם החלו להתסיס, לריב, להתקוטט: "מה יהיה כשנהיה צמאים?".

* * *

"מה רוצים מאיתנו?", נאנחים יהודים טובים. "החיים לא תמיד מאירי פנים, קשיים יש לכל אחד, עד שנותר לנו מפלט נעים בדמות תלונות ושחרור קיטור - חומסים מאיתנו גם התענוג המריר הזה".

לבטא קשיים, להשיח מצוקות, לפרוק נושאים מעיקים באוזני אחרים - אין בכך בעיה, אף אם זה לא מומלץ בכמויות גבוהות. אולם התורה מלמדת שכל זה אמור במשא כבד ומעיק שנמצא וקיים.

מי ש"בית הספר כואב לו" - מתלונן על צרות שטרם אירעו, בוכה על חלב שטרם נשפך ואפוף דאגות וחרדות מעתיד בלתי ידוע שמא יצפון בתוכו את כל זוועות העולם - מוטב יאזין לתשובתו של משה רבנו הנושאת בעצם גערתה פתרון: במקום לנסות את ה', מוטב וראוי לתת בו אמון.

לא רק שלא יהיה לך על מי להתלונן, לא תצטרך לעולם להתלונן...