אבחון מדויק של הבעיה – יכול להציל חיים של ילד

כשהבת שלנו, לאה, הייתה בת שנה וחצי, כבר ידעתי להגיד שאני מרגישה שהיא קצת אחרת.

אף על פי שהייתי עם ניסיון קטן, רק של ילד אחד שנולד לפניה, עדיין משהו הרגיש לי שונה. הבחנתי שהיא לא אוהבת שאני מנשקת אותה, שזה משהו שהיה לא פשוט עבורי, כאמא, שמרבה לנשק את הילדים, וגם הצורך שלה לאכול כמויות לא סבירות הדליקו לי נורות אדומות.

עקבתי אחריה עם דפיקות לב, אבל לא היה שום דבר חריג חוץ מזה, וניסיתי להרגיע את עצמי שאני סתם היסטרית.

בררתי עוד והבנתי שהילדה שלי עם קושי בוויסות החושי, קושי שיש לכ-15% מהילדים (בעוד הפרעת קשב וריכוז אצל ילדים נמצאת אצל 10% בלבד), אבל זה לא מדובר מספיק. פתאום הבנתי למה היא אוהבת מאד אמבטיות ארוכות ולמה היא צורחת כשיש כפתורים בבגדים שלה או שלי. למדתי להבין שהיא לא אוהבת לתת נשיקות ולא לקבל נשיקות, שהיא זקוקה למגע חזק יותר מהרגיל ושיש לה רגישות גבוהה במקומות שבהם לרוב האנשים אין רגישות בכלל.

לקראת גיל 3 הבנתי שאני מפספסת משהו בעניין ההתפתחות, כי לאה הייתה עם משקל יתר לא סביר, אף על פי שבפועל לא הייתה התאמה בין מה שהיא אכלה לבין המשקל שלה. אחרי ברור מי הכתובת אליה אני אמורה לפנות, קבעתי תור לאנדוקרינולוג – מומחה התפתחות ילדים, כדי לוודא שאני הוזה או כדי להבין מה אני מפספסת. אחד מהשתיים.

עשינו בדיקות גדילה וישבנו עם רופא שחיכינו לו זמן רב. הוא חקר ומצא... שהילדה פשוט רעבה יותר, ושצריך ללכת איתה לדיאטנית.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. מצד אחד, ב"ה שאין לה שום דבר, שהיא בסדר גמור. מצד שני, אני אמא שלה ואני יודעת שהוא מפספס. ואני גם יודעת מה הילדה אוכלת, והיא לא צריכה דיאטנית.

עם היסטוריה בתחום המשקל כמו שלי אי אפשר להתווכח, וכיוון שכך, אני אמא מודעת מאד שמאפשרת בית נורמלי ותקין בלי הגזמה לשום צד, לא הגזמה לצד הבריאותי ולא לצד הג'אנק פוד. הילדה אוכלת תזונה מאוזנת, שכוללת פירות וירקות, ויחד עם זה צורכת פתיתים ואורז ופסטה מקמח לבן. הכל במידה.

אין יותר מידי טיגונים, שוקו לא עובר את מפתן הדלת של הבית! שתיה מתוקה יש אך ורק בשבת וגם זה במינון מוגבל, אין פטל לסוגיו השונים, וממתקים יש בשבת ובמקרים חריגים ביום חול. בית נורמלי לגמרי.

ובכל זאת...

לא הסכמתי ללכת איתה לדיאטנית. זה לא האוכל, אמרתי להוד מעלת הדוקטור המנוסה. זה משהו אחר.

אבל אין משהו אחר.

המשכתי לעקוב אחרי הילדה שאהבה אוכל במידה לא סבירה והייתה רעבה רוב שעות היום, גם לאחר ארוחה מזינה. התחלתי לדבר איתה על ההפרדה בין רעבה ל"רוצה עוד", כדי שתדע מתי היא רעבה ומתי היא "סתם רוצה עוד", והתחלתי לחלק את הארוחה ל-2, כך שמראש הגשתי לה מנה קטנה יותר כדי שכשהיא תבקש (והיא תמיד ביקשה) אוכל - אתן את החלק השני, וכך היא תרגיש שהיא קיבלה פעמיים, ומבחינה פסיכולוגית זה ירגיש לה שהיא קיבלה "הרבה" בזמן שאני יודעת שהיא קיבלה מנה אחת.

אבל המלחמות על האוכל היו לא פשוטות, ונקרעתי בכל פעם מחדש, תוהה אם היא "באמת" רעבה, ומה גורם לה לבקש כל הזמן עוד.

בגן הסבתי את תשומת לב הגננות לשים לב לקושי בוויסות ולשמירה על גבולות בנושא האוכל. חלקן הצליחו להקפיד יותר וחלקן פחות, ובבית הגבולות היו ברורים. ועדיין, המשקל עלה וטיפס וההתמודדות הייתה קשה לכולנו.

יחד עם זה היו לה קשיים בוויסות הרגשי. רגע אחד היא הייתה מרוכזת במשהו, ואם מישהו רק עבר לידה – היא איבדה לחלוטין את הריכוז ופרצה בבכי בלתי נגמר.

בגן קדם-חובה הגננת לא ממש שיתפה פעולה, וסירבה להסכים לצרכים המיוחדים של לאה, כמו הצורך שלה לקפוץ 5 דקות על הטרמפולינה לפני תחילת היום כדי לווסת את עצמה (דבר שהגננת של השנה הקודמת גילתה לגמרי במקרה וסייע מאד ללאה שלנו), ולאה עברה שנה לא קלה, במהלכה היא עשתה "בית ספר" לגננת. כל דרך להסביר לגננת שעם לאה לא הולכים ראש בראש עלו בתוהו. חיכינו שהשנה תיגמר.

במקביל התחלנו חוג מחול, ספורט טיפולי וריפוי בעיסוק. ההבחנה שלי הייתה נכונה, ועכשיו גם מקצועית. כולם הסכימו שיש קושי בוויסות החושי, ושעבודה בנושא תפחית את הרגישות של לאה.

בגן חובה קיבלנו במתנה גננת נדירה, שהבינה את הצרכים של לאה ושיתפה פעולה יד ביד איתנו. עבדנו ביחד: הצוות החינוכי והבית. בעלי ואני עבדנו בשיתוף פעולה מלא, כך שבזמן שאני הייתי בעבודה בקליניקה בשעות הערב - הוא ידע איך לטפל בלאה הכי טוב שאפשר.

במקביל עבדנו על נושא הוויסות, וההתנהגות של לאה השתפרה פלאים. הריכוז שלה עלה, התגובות שלה התמתנו.

המשכנו לבדוק מקורות קושי נוספים כמו בעיות שינה לא פשוטות לילדונת בת 5. היינו במעבדת שינה, פנינו למומחים, אבל כולם טענו שהכל בסדר. זו פשוט ילדה שצריכה פחות שעות שינה. ואני ידעתי שהם טועים, כי כשחיברתי את כל הקשיים ביחד – היה ברור שיש שם לכל זה. שם שאף אחד לא זיהה.

המשכנו לעבוד על הוויסות החושי והרגשי במקביל לפיתוח החלקים המיוחדים של לאה, כמו היצירתיות, האהבה לריקוד וחיזוק הביטחון העצמי אל מול הפגיעות של ילדים בגלל המשקל החריג שלה.

בשלב מסוים זימנה אותנו הגננת לשיחה עם הפסיכולוגית של הגן וביקשה מאיתנו להכניס את הילדה בשנה הבאה לשנה נוספת בגן חובה, והפעם, גן שילוב.

פתאום הבנתי שמה שאני מרגישה בבטן שלי כבר מאז שהייתה תינוקת, הוא לא המצאה. יש קושי אמיתי לאוצר שלנו, וזה קצת יותר מאשר מה שמצאנו עד כה. וכן, לאה לא יכולה עדיין להיות תלמידה מן המניין בבית ספר.

ושוב צללתי אל עולם של ועדות וסוגי גנים וניסיון להבין לאן כל זה הולך.

לאה התחילה שנה חדשה בגן שילוב שהיה רחוק מהבית, ודרש מכולנו מאמצי על כדי שתגיע בזמן. כל בוקר הפך לפרויקט וכל חזרה הביתה היתה מורכבת. היא ילדה אחת מתוך 3 ילדים שגם אותם צריך לאסוף ממסגרות החינוך ב-40 מעלות חום ובגשם מבול, וזה לא היה פשוט בכלל.

יחד עם זה, בגן השילוב היה צוות מיוחד שאהב אותה והוביל אותה בבטחה בשנה מאתגרת מאד. גם פה עבדנו בשיתוף פעולה עם הוראות ותרגילים ופנייה לאנשי מקצוע וליווי מקצועי, כדי שלאה תוכל ליישר קו.

בדיוק בחודש שבט, לפני שנה, זומנו לשיחה עם כל הצוות המקצועי בגן, כולל המפקחת והפסיכולוגית, ובשיחה הצוות הבהיר שלמרות השינוי הגדול לטובה שלאה עשתה – הם מבקשים בירור מקצועי נוסף אצל פסיכיאטרית ילדים. הם מתקשים להתמודד עם האימפולסיביות שלה.

השמים נפלו עלי.

אם גם הם לא מצליחים, אם גם הם מבינים שזה יותר מאשר קושי בוויסות החושי והרגשי, מי יודע מה יש לבת שלנו?

בסיעתא דשמיא בלתי רגילה, הצלחנו לקבוע תור די מהיר לפסיכיאטרית ענקית בתחום הקשב והריכוז.

כבר בפגישה איתה, ולפי כיוון השאלות שהיא שאלה, הבנתי שעבורה האבחנה ברורה: ADHD.

יצאנו עם שם להתמודדות, עם טיפול תרופתי ועם תקווה לשינוי שיאפשר לה לעלות לכיתה א' כמו כולם.

כבר היינו חודש לפני סיום שנת הלימודים, והשינוי היה בלתי נתפס. כל מה שאני אתאר – לא יוכל להסביר איזה הלם זה לגלות ילדה שגם ככה היא נדירה ביכולותיה ובכישרונותיה, כשהיא רגועה ומווסתת.

זכינו בילדה חדשה לגמרי, עם כל הטוב שהיה לה לפני.

היא נכנסה לגן במצב מאד מבחינה רגשית והתנהגותית, ובשיחה לא רשמית עם מישהי מהצוות המקצועי שליווה את לאה לאורך כל השנה היא אמרה שהיא הילדה שעשתה שינוי הכי גדול ויצאה במצב הכי טוב מתוך כל הבנות שהיו בחלק של גן השילוב.

נכון לכתיבת שורות אלו, לאה כבר בכיתה א', קוראת היטב ואוהבת מאד את האותיות הכתובות, מציירת, רוקדת, שרה, ממציאה הצגות ושירים, מנהיגה את חברותיה ומאירה את הבית שלנו בצחוק שפותח את הלב.

סוף סוף יש הסבר לכל מה שטענתי שהוא לא רגיל. יש תשובה להפרעות השינה, יש תשובה לאכילה הלא מווסתת, יש תשובה להתפרצויות הבלתי נשלטות.

כשאני מדברת (בתדירות גבוהה) עם המחנכת של לאה, היא לא מבינה בכלל מה הבעיה, ולא מצליחה לדמיין את לאה באופן אחר ממה שהיא מכירה אותה: תלמידה ערנית, קשובה, סקרנית, מעשית, רגילה לגמרי.

האבחון המדויק הציל את הבת שלנו ואת הבית שלנו. כי במקום להשקיע אינסוף אנרגיות בעניינים שאין בידנו את היכולת לשנות, אנחנו משקיעים את האנרגיות בלקדם את לאה בעניינים רגילים לחלוטין: למידה, תחביבים, הידוק קשרים עם חברות שאוהבות אותה מאד והתמודדות עם אתגרי החיים הרגילים, כשבמקביל היא ממשיכה לקבל כלים נכונים לחיות עם ה ADHD בשלמות ובקבלה, ולהרוויח את כל היתרונות שיש בה.

ככה זה כשיש אבחון מדויק, מהשורש. כל האנרגיה שנדרשת לטיפול בקושי מושקעת בטיפול בשורש, וכשהשורש מקבל מענה נכון – אין קושי.

ככה בכל עניין. בהתמודדות עם חסר בביטחון עצמי, בקשיים בזוגיות, בכאב רגשי לא פתור, בתחושת חוסר מיצוי של היכולות, בתחושת החמצה של החיים ובתקיעות כמעט בכל תחום שהוא. פעמים רבות הם רק הסימפטום. הם לא באמת הבעיה.

אם עשית כל מה שאפשר, בעצמך או בעזרת ליווי מקצועי ואת עדיין תקועה, זה לא סתם.

יש מתחת לתקיעות שורש שמחכה להתגלות. כשהוא יתגלה – הקושי יהיה רק סימפטום לנושא אחר לגמרי, וכשהוא יקבל את המענה שהוא זקוק לו, גם הסימפטום יעלם.

איתך, במציאת השורש האבוד.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן