כשהחלום ושברו פוגשים את החברה העוקצנית

החלום ושברו.

פלומה ורודה, רכה וקטיפתית נחה בזרועותי. חיים רכים, טריים ובראשיתיים פועמים בה. בת שלי. ראשונה. אמא אני!

דמעות מלוחות נקוו בשולי עיני ומלחלחות את החבילה הוורודה הנחה בחיקי. לא, אל תטעו, אין זה בייבי – בלוז קלאסי, אלו דמעות מלוחות, מרות... בתי צווחת במחאה ומשרבבת בהפגנתיות את לשונה... הלשון הזאת... המעידה כאלף עדים: תסמונת דאון!

אמא ירוקה. בשנות העשרים. בת ראשונה. תסמונת דאון. חלום – ושברו.

היום אני עומדת להשתחרר מבית החולים, עוטפת בחום את בתי וגל קור מטפס בגבי, חובשת כובע לראשה, הרי ברור, קטנה היא וזקוקה לחום ולהגנה, אבל בשקט בשקט אגלה את אזנכם שלכובע תפקיד מהותי נוסף, והוא לטשטש את העיניים המלוכסנות... שמיכה קלה מחפה על הלשון השובבה, העיקר שלא יראו, שלא יזהו.

הלו! קול מצטווח בי, מה יש לך להסתיר?! לכמה זמן?! גנבת אותה?! עשית משהו רע?!

לא! ברור שלא! אבל אולי בעצם כן?! מה פתאום! אבל... ?! אולי בכל זאת?! למה דווקא את?!

מרגישה מותשת ומובסת ממאבק הקולות הפנימי, מהמלחמה המתגוששת בתוכי ומהווה פרומו למאבק הצפוי לי עם העולם שבחוץ. הנה אני בשער בית החולים, מחכה למונית שתאסוף אותנו – אבא, אמא ותינוקת - משפחה. כבר לא רק זוג. משפחה טריה. ו... "פגומה", לא תקינה. שונה.

מזווית העין קולטת את חברתי. מבטינו מצטלבים, אני מהנהנת קלות בראשי, אבל היא כמי שקפאה שד. מבטה נותר תלוי וחלול והיא נסוגה על עקבותיה, מותירה אותי עם המבט הזה שננעץ בי כחרב ומותיר אותי תועה ותוהה על בוהו שבא. פחד מזדחל ומתגנב אל חדרי הלב וכולא את הנשימה והנשמה; "ד', מה חטאי ומה פשעי כי נכרי הייתי לבני עירי ומכרי?!".

מצאתי את עצמי בוחרת להישאר בין כתלי ביתי, מעדיפה לחסוך את המבוכה והכאב לי ולסביבה. חשתי כמעט נאצלת, לא רוצה לפגוע ב"איכות הסביבה" הנורמלית, זו שעובדת לפי הספר, לא לקלקל להם את סרט החיים שביימו לעצמם.

אבל אמא שלי ראתה וכאבה, ראתה וידעה את אשר לפניה. "רוחלה שלי", היא פנתה אלי, "היום אנחנו יוצאות לטייל טיול משפחתי של סבתא, אמא ונכדתה המתוקה". ניסיתי למחות ולהתנגד, אך אמא היתה עיקשת ונחושה ואני לא יכולתי לעמוד מולה, וכך יצאנו לטייל כשאמא נושאת בגאון את עגלת הבכורה שלנו. אמא תרה כבלשית אחר כל דמות מוכרת מהסמינר או השכונה, המשפחה או העבודה, ולא אפשרה לאף אחת לחמוק באלגנטיות.

"הי, מגיע לרוחלה שלנו מזל טוב!", כך אמי.

"אהה, אהמ.. כן, נכון, אה, בטח, שמעתי", גמגמה ההיא.

ואמא מיהרה להסיר את השמיכה, להסיר את הלוט.

"תראי איזו נסיכה! בובה יפהפייה!" – כך להגה אמא עם בת השיח המזדמנת, עד שפוגגה את המבוכה.

יום אחר יום יצאנו לטיולים האלו, העזנו להיכנס בפחד, בכאב  ובמבוכה, עד שאזרתי אומץ לצאת לבד. אני ובתי, אני עם חלומי ושברו, לצאת אל העולם שבחוץ ולהכריז קבל עם ועולם: "ראו בריה יפה ומתוקנת שברא ד' בעולמו! ואין זו שגגה או תקלה כי אם ברצון הבורא, באהבתו וטובו!". אט אט ללמד את עצמי ואת מעגלי החברה הסובבים אותי להישיר מבט בכנות ובנעימות, ולא להתעלם כאילו הייתי שקופה או מצורעת חלילה. אט אט לפתוח חרך ולסדוק את מעטה המבוכה והפחד ממני ומהחברה ולבנות גשר לקשר למרות ובגלל השונה והלא מוכר.

*  *  *

החלום ושברו פוגש את מרבית בני באדם במסע החיים וכמו בעסקת חבילה כרוכה אתו יחד ההתמודדות עם תגובות בני האדם, כשם שפרצופיהם שונים- כך תגובותיהם שונות.

לעיתים נדירות התגובות הן מחשלות ומצמיחות. לצערנו, לא פעם עלולות להיות התגובות מחסלות ומצניחות.

כל עוד החלום נרקם תך אחר תך לתמונה ציורית שלמה ומסודרת, החיים זורמים במסלול המוכר והידוע, הרי שהסביבה גם היא מגיבה כפי שהיא יודעת, על פי תבנית קיימת ומוכרת אליה חונכנו ועל פיה אנו מחנכים את צאצאנו, אל אותם קודים תרבותיים של מה אומרים למי ומתי ועל מה. אך כשפתאום החלום נגוז והחיים חורקים מהמסלול שהתווינו לעצמנו, פתאום הסרט כאילו נתקע ומשהו משתבש בתסריט שלנו, לדוגמא: ילד חריג, משפחה שהתפרקה, עקרות או רווקות, אובדן או חולי וכל סטייה מהמסלול המוכר, הבטוח והידוע, או אז, אין הסביבה יודעת איך, מה, אם ומתי להגיב. אין באמתחתנו תגובה מוכנה ומזומנה לשליפה בזמן אמת, לא נמצאו נתונים במאגר התגובה האישי שלנו. בסיטואציה הלא מוכרת והלא נודעת רבים מאבדים את לשונם, ואז, ממבוכה, או אם תרשו לי לומר, לעיתים מטפשות וחוסר מחשבה, עלולות להיאמר תגובות מקוממות, פוגעניות עד כדי דורסניות, ואפשר שלפעמים הן משעשעות והזויות עד כדי גיחוך.

(צילום: shutterstock)

מה חלקו של היחיד המתמודד במפגש?

הצורך באישור: חיה, ידידה קרובה שלי, שתפה אותי מתוך כאב בהתמודדות שיש לה עם בנה, אברך נשוי, אב לארבעה ילדים, שלפתע לקה בנפשו. לא, לא היה לזה רקע מקדים, אין מקרי רקע במשפחה, לא היה מקח טעות, לא נסו לטשטש ולא לראות. ממש לא. ובכל זאת, השוט הפנימי הצליף ללא רחם. במה שגינו? מה טעינו? היכן לחצנו ומעכנו? ואם לא די בזאת, באו מבטי החברה ושיפדו אותם, הפנו אצבע אילמת ומאשימה כאילו ידעו והסתירו, התעלמו במכוון והפקירו. בדמעות היא שחה לי: "עוד הייתי מתמודדת עם זה, אני מול ד', אבל החברה... היא הזירה הקשה יותר מכל. לו הייתי יכולה לנסוע עם בני ומשפחתו לאי בודד, לסעוד ולתמוך בכל דרך אפשרית, רק בלי התדמית החברתית, השאלות והטענות". אמירות דומות, הנוגעות גם הן באותו גוף כאב, שמעתי מהורים לנערה שנשרה. ההלקאה העצמית שייסרה אותם והתערבלה עם קולות החברה מסביב, שכמובן, רק לתועלת, רק מתוך דאגה כנה ואכפתית, באו "להאיר" את עיניהם ולהביע דעה ועמדה היכן שגו, עד שיודו, "אבל אשמים אנחנו"...

וכן, מן הסתם, אותו גוף כאב פוגש גם בכם, המתמודדים עם גירושין. אין זה משנה אם זו את או אתה, מי התחיל ומי סיים, תמיד יצופו הקולות של חכמת נשים בנתה ואוולת בידה תהרסנה... ציטטות משעורי יהדות על כוחה של אישה כשרה שעושה את רצון בעלה... או שמא אתה מתמודד עם תחושת הכישלון, היכן כשלתי כאבי המשפחה? כגבר? התפיסה התרבותית הרואה בגירושין כישלון אישי מייצרת רגשות אשמה והלקאה עצמית. וגם כאן, מילא אם היינו נאלצים להתמודד רק מול עצמנו ומול הבורא יתברך, אך למערבל הבטון הזה שטוחן כל חלקה טובה בנפש נכנסים גם "נשמות טובות" בדרך, ששוב, מתוך כוונה טובה, זורות מלח על הפצעים ומפנות אצבע מאשימה.

אז אם קשה לנו כל כך עם תגובות החברה, למה שלא נתעלם ודי?! למה אנחנו מודעים ונפגעים, קמים ושוב נופלים מול אמירות חסרות טקט ורגישות?

האדם נולד לתוך חברה, נועד להיות חלק מקבוצה. אין לו אפשרות קיום ללא סביבה תומכת. תינוק לא יוכל לשרוד את החיים אם לא יהיה שם מבוגר שידאג לו. תינוק או ילד רך ששהו פרק זמן ללא מבוגר שימלא את הצרכים הקיומיים יחושו חרדת נטישה עד כדי חרדת מוות. כבר מינקות הוטמע בנו שהקיום שלנו תלוי בסביבה.  גם כשגדלנו מעט צמחנו מתוך קשר, אישור של הסביבה לפסיעות הראשונות שלנו עודד אותנו להמשיך לפסיעות הבאות, גם אם מעדנו בדרך. הסביבה מתקפת לילד את מעשיו, אם כדאי או לא, אם ראוי ונכון או שמא לא. כך גם מאשרת את רגשותיו: עצוב, שמח, חרד, מתגעגע וכדו'. מאשרת לו את עצמו ואת קיומו.  שלב אחר שלב מתגבשת זהות הילד עד שהופך למבוגר עצמאי שמסוגל בכוחות עצמו לנוע קדימה, לתקף לעצמו את רגשותיו ומעשיו. התלות הראשונית הזו של ילד בסביבה הקרובה נועדה לאפשר לו ברבות הימים ליצור קשר ותלות עם בוראו, לעמוד מול ד' ולבחון את מעשיו ביחס אליו יתברך, האם הם רצויים ואהובים לפני הבורא.

אולם רבים מאתנו "נתקעים" בשלב הנפרדות מהחברה, ונותרים צמאים ותלויים לאישור הסביבה. יש מי שבהעדר אישור מהחברה יחווה חרדה ואובדן של ממש.

לאור האמור, ברור שיש לנו רצון, ילדי קמעא, לקבל את אישור החברה . פועם בנו עדיין הצורך לשמוע מהסביבה מילים מעודדות ומחזקות, מילים שנותנות כוח ותמיכה.

א-ב-ל, וכאן בא ה"אבל" הגדול....

כאמור, הצורך באישור הוא צורך ראשוני – התפתחותי, אבל, האם גדלנו מאז?! האם היום אנו מוכנים להיות בוגרים ואחראים למעשנו גם בלי אישור החברה?! האם עדיין יש בנו נזקקות לחיזוקים מהחברה או שאנו חזקים בזכות עצמנו ולא תלויים בדעת הסובבים?!

כל עוד נתהלך בעולם רעבים לאישור, צמאים לתגובה הולמת, מאשרת ומעודדת, הרי שזה כאילו אנו צועדים ועלינו תלוי שלט "אנא, אני זקוק/ה לאישור". "אנא, אשרו לי שאני בסדר".

והעולם, אין בכוחו למלא את הבור הזה.

וכשאין הבור מתמלא והאדם מסתובב בעולם, פצוע, נושא בתרמילו את רסיסי החלום ושברו, וחושש הוא מדעת הקהל, נפשו צמאה לאישור, והתגובות? מגוונות, בהחלט לא כולן מאשרות ותומכות אלא גם מכווצות ומגמדות. ואז? פעמים רבות מתוך הגנה האדם נוקט בעמדת התקפה. הוא הופך להיות "קיפודי" בתקשורת, השיחה אינה נעימה וזורמת, הוא כאילו "יורה" את המילים, תוקף ומשחיז את המשפטים, יתכן ויעשה שימוש בשפה צינית, אך הציניות יש בה צינה, קור, אלו מתכון בטוח לריחוק. והוא? מתרעם על החברה, שלא תומכת ולא מתקרבת אלא נוטשת אותו בדד בימים הסגריריים של חייו.

החברה כמראה:שלמה המלך כתב במשלי: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – המים משקפים את הפנים המשקיפות בהם, כמו מראה, כך גם אומר שלמה המלך- לב האדם. נשים לב ונדייק, הלב הוא שישתקף. לא הפה, הדבור או המחשבה, רק הלב.

מה שהלב שלך יביא אתו זה מה שלב הזולת יחוש ויגיב בהתאם, לטוב ולמוטב. אם נסתובב עם לב חרד, מריר ורעב הדבר ישתקף גם אצל בן שיחנו.

לב המרגיש אשמה ישתקף אצל השני גם בתחושת אשם. זאת לעומת לב החש בטחון, אמון ושמחה יקבל בחזרה מלב רעהו את הביטחון והאמון.

החברה היא בבואה שלנו, של איך אנחנו תופסים את עצמנו. היא כמו מראה לאישור שאנחנו מעניקים לעצמנו. אם אני לא מאשר/ת את עצמי גם הסביבה לא תאשר. כמו אותו משפט ילדותי, אלמותי - על ראש הגנב בוער הכובע - הכובע שלך הוא שבוער, הוא שחש אשמה ומאשים, הוא שחש מנוצל ומתנצל, הוא שחש אולי פגוע ועל כן עלול חלילה לפגוע.

אמת הדבר, שנושא הגירושין מצריך עבודה פנימית מעמיקה, לשחרר תפיסות מעוותות ומאשימות, לשאת עיניים לשמים ולהרכין ראש בהכנעה לחלום שבורא עולם רקם עבורנו.

לנו זה מצטייר כחלום ושברו, אולם אצל ריבונו של עולם זה המסע לכתחילה עבורנו, מתוך אהבה וחמלה. ומהמקום הזה, לתלות עיניים אליו, ורק אליו, לקבל אישור ממנו, ורק ממנו. אם נצעד בעולם, בגו זקוף, עם חיבור ושלמות פנימית, שלנו לעצמנו, שלנו לאבינו שבשמים, אז גם נוכל לחיבור עם הסביבה, עם מי ומה שנכון וטוב ומגדל עבורנו, ומה שלא? לפח וחסל. כל עוד אנו נהיה במקום שלם וגאה עם הבחירות שבורא עולם הביא לפתחנו, אם אנו לא נהיה תלויים ונזקקים לאישור החברה אז גם תגובות מרעילות לא יחדרו ויפגעו בנו הם יחליקו כמו על מגן משוח שמן, הנשמה שלנו לא תסניף לתוכה את האמירות המכווצות והמקטינות, אלא תמשיך להלך בטוח ולהאיר מתוך אמון ותלות שלה ביוצרה, אז, גם החברה כבבואה, תחזיר אור.

(צילום: shutterstock)

למה הם מגיבים כך?

אנקדוטה מצערת ומשעשעת כאחד סופרה לי על ידי חברתי שקרוב משפחתה ישב שבעה על רעייתו הצעירה שנפטרה, וכבר במהלך ימי השבעה פנו אליו ישירות להצעת שדוך... אין חולק על כך שזהו צעד חסר טקט ונעדר רגישות, אך אם נשאל את עצמנו מה הניע את הפונה לעשות זאת? אני מרשה לעצמי להמר שכוונתו היתה טובה וטהורה באמת ובתמים, אולי ביתר תמימות...

מרבית התגובות של הסביבה, אפילו השיפוטיות והמתריסות שבהן, נובעות מכוונה טובה.

לעיתים מתוך רצון להגן על המתמודד, בטוחים הם כי בידם הבשורה הגואלת או פתרון הקסם להתמודדות. חשוב להחזיק בידיעה זו בכל פעם בא אנו נתקלים בתגובה מצערת, ידיעה זו מסייעת לנו להמיר את הכעס בחמלה.

כאמור לעיל, יש פעמים שהתגובה חסרת הרגישות נובעת ממבוכה ואי ידיעה כיצד להגיב, כיוון שאיננו מורגלים בתגובות למצבים "חריגים". בארסנל שלנו קיים מאגר תגובות ל"נורמלי" - מזל טוב בזמן שבירת צלחת. אך מזל טוב בזמן גט?! לא מופיע בלקסיקון שלנו...

אנו מגיבים על פי רוב מתוך טייס אוטומטי פנימי, בלי להפעיל מחשבה ושיקול דעת, אך ברגע שיצאנו מאזור הנוחות שלנו ואנו נתקלים בסיטואציה שונה אז אנו נוחתים מאזור הנוחות לאזור נכות וממש מאבדים ידיים ורגליים ולא יודעים איך להתהלך ומה לומר ולהגיב.

בנוסף, קיים מניע נוסף שאנשים רבים מגיבים ממנו שלא במודע. הרבה מאתנו מתהלכים בעולם עם תמונה ציורית ברורה על פיה החיים אמורים "לנסוע". הם "יסכימו" מקסימום לסטייה קלה ימינה או שמאלה, אך לא מעבר. כל מפגש עם חריג ושונה מערער אצלם את האשליה שיצרו לעצמם. המפגש עם החיים האמיתיים ומה שהם מזמנים, כמו מחלות, אובדן, גירושין, עקרות, רווקות, עוני וכו' סודק להם את התמונה השלימה של חייהם, והדבר מעורר בהם פחד.

התגובה שלהם תהיה מעמדה של פחד, ובד"כ תאופיין בכעס ואפילו בזעם, איך העזתם לעשות כדבר הזה? הפה שלהם לא מביע את מה שהלב מרגיש. הפה מביע זעם על המתמודד, אך הלב מרגיש פחד על עצמו.

תגובות נוספות אופייניות מעמדה של פחד הם ריחוק, לברוח מהגורם המעורר את הפחד, כמו ילד קטן שרואה דבר מפחיד ועוצם עיניים, כאילו שאם עצם את עיניו - הדבר המפחיד התאדה.  

מול תגובות אלו חשוב שנשנן לעצמנו שמגיב אינו נגדי אלא בעד עצמו. גם כאן חשוב וכדאי להמיר את הכעס המתעורר בנו לחמלה עם השני.

הלכה למעשה – להתמודד מבלי להתמוטט

יודעם אתם כיצד נוצרת פנינה? פנינה היא צדפה שנצרבה על ידי החול, צדפה שתאטום את עצמה מלהיצרב לא תפיק מתוכה פנינה.

בורא עולם בחר בך, לכתחילה, לא כברירת מחדל, אלא כי האמין וסמך עליך, כי ידע שאת/ה ראוי/ה לכך! כדי להפיק ממך את הטוב למען שמו ולכבודו. מהו שניצל טוב? שניצל "דפוק", לא עבה וגס... אז כן, נבחרת לניסיון, להתנוסס על נס, ולא תמיד הדרך קלה ובהירה, לעיתים היא עקלקלה וכואבת, וכעוצמת הכאב - עוצמת האור. אם רק נסכים לעבור בחושך, נזכה לאור. להסכים למה שהבורא רוצה עבורנו. ואם הבורא רצה את זה עבורי מתוך אהבה גדולה ויתירה, אז ודאי וודאי שאני רשאי/ת לאהוב את עצמי עם ה"פעקאלע" הזה, להעניק לעצמי חיבוק חם ואוהב, אני ראוי/ה לזה! אין בי אשמה ואינני שווה פחות בעקבות או בגלל...

הערך העצמי שלי הוא מוחלט, לא תלוי בשום נתון או גורם. השווי שלי אינו נמדד על פי הסטטוס המשפחתי או הקשר עם ילדי (או הכנסתי הכלכלית / או בריאותי / או מצבם הרוחני של ילדי ועד כהנה וכהנה).

אם נסגל לעצמנו חיים מתוך התמסרות מוחלטת לרצון ה' ולתכנית שלו, נחוש תמיד בהארה, בקרבה, בהגנה שלו, וכשנסתובב בעולם כמו בנים אהובים של מלך, אהובים, כן, לא נזופים או מאוסים, אם נתבונן על החסר הזה כמו גומת חן, גומה היא חסר, כאילו בור ריק שנפער בפנים, אך כמה חן ומתיקות יש בה, כן, ממש כך, לראות את החסר כמו גומת חן מתוקה מה', וכשכך נתהלך בעולם, עם אהבת הבורא וממילא אהבת עצמנו האנרגיה הזו תפרוץ מאתנו, תהיה נוכחת אתנו ותחזור אלינו כבבואה מהסביבה.

חיים מתוך תחושת חיבור לבורא ולעצמי מהווים חליפת הגנה המסננת את מה שמאיר ומרחיב את הלב לבין מה שמכווץ. הם מפרידים בין האני האמיתי, עם הערך המוחלט והשווי הבלתי מותנה לבין העולם שבחוץ על שלל התבטאויותיו.

מילות סיום וסכום

אחת ממכרותי חולה במחלה קשה ומתמודדת אתה בגבורה, עד כדי כך בגבורה שאתם אפילו לא יודעים ולא רואים עליה. היא תמיד מטופחת ואלגנטית, מוקפדת ושמורה. מצבה לא מאפשר לה אפילו נסיעה בתחבורה ציבורית, ולכן בהוראת רבנים הוציאה רישיון נהיגה, על אף שהדבר לא מקובל בקהילה אליה היא משתייכת. מפאת חוליה היא קבלה מרשות החניה העירונית חניית נכה, אלא שכאן התעוררו שכניה מרבצם והתרעמו על כך שהיא "גזלה" להם את החנייה והחלו להקניט שהיא בכלל מעמידה פנים, והכל תרמית אחת גדולה...

כמה עצוב וכואב. לצערנו, אנקדוטה זאת משקפת תפיסה חברתית רחבה.

כולנו בעולם מתהלכים עם שקיות. יש מי שהשקיות שלו שקופות, כולם יודעים עם מה מתמודד ויש מי שהשקיות שלו אטומות, ואז יש מי שמנסה להציץ ולראות ולחטט מה קורה שם...

ענין הגירושין הופך בד"כ להיות כמו "שקית שקופה", שקופה מדי אולי. הרי ביננו, בכל בית יש ימי אהבה וימי שנאה, כלשון הרב וולבה. כל זוגיות מצריכה השקעה והשקיה, ואם לא כן, צצים קמשונים בשדה המשפחתי. אלא שבית, ארבע קירות יש לו, שנועדו לאפסן בתוכם את קורות הבית, את המאורעות, את הכביסה גם זו המלוכלכת...

בגירושין, קירות הבית התקלפו, קרסו בקול רעש גדול, השטח הופקר וכל הרוצה לחפור בא עם מעדר ומהדר בלשונו... הכביסה המלוכלכת יוצאת, ולצערנו, רבים מתפלשים בביבים של רכילות שאיבדה כל פרופורציה, ולא תמיד יש קשר בינה לבין המציאות.

מכאן באה אליכם הקריאה, חדלו! מה לכם בוחשים בדיני נפשות?!

זכרו, בכל בית קיימת כביסה מלוכלכת, כן, בינינו, גם בביתכם. אז מה לכם מצקצקים בלשונכם למראה הכביסה של אחרים? משכו ידיכם ולשונכם מכך. אל תתפתו לחפש אשמים, לתלות את הסירחון באחד הצדדים, למצוא את הסיבה ולו בשביל להרגיע את עצמכם, "אה, זה בגלל זה", ובפנים להשקיט את הלב, "טוב, אז אצלי זה לא יקרה...", "אני לא כזה / כזאת..." לא, אל תנסו להבין, כי אין לכם אפשרות להבין, אתם מאמינים?! כן, יש ריבונו של עולם, הוא המביים של סרט החיים שלכם ושל האחרים. העובדה שהוא בחר בשני למסע גירושין זה אך ורק ברצונו יתברך! לכל אחד הועיד מסע משלו. כן, זה ממנו!

אל תנסו לשפוט. לא, אין כאן צד אשם וצד זכאי, יש כאן שני צדדים שהובלו על ידי הבורא למסע משלהם. הניחו להם, העובדה שנבחרו על ידי הבורא למסע המייסר הזה מעידה על גדולתם ולא להיפך, אז אנא, אל תפנו אליהם אצבע מאשימה. חבקו אותם באהבה, הם זקוקים לזה, הם ראויים לזה. אל תשאירו אותם לבוסס בביצה שלהם, עזרו להם לצאת, ברכות, בחום, באהבה ללא תנאי, בכבוד ובהערכה, האירו להם את הדרך, העניקו להם מה שהם רוצים וזקוקים, לא תמיד מה שאתם רוצים בשבילם. היו שם בשבילם, תנו להם לב, הביעו התעניינות לא מתוך מציצנות וסקרנות, אלא מתוך אהבה. היו עבורם אוזן קשבת ולב חם.

בורא עולם נתן לנו תורת חיים ובמסגרתה העניק גם את אפשרות הגירושין, נכון, אנו עושים את המרב והמיטב כדי לכונן בית על תילו, אך אחד מעמודי התווך של הבית זה עצם העובדה שיש גירושין, זה משמר את הנישואין! העובדה שהבית יכול, חלילה, להתפרק, מהווה תמריץ מחייב להגן עליו ולעשות את המקסימום ככל שניתן לשמר אותו.

אז בפעם הבאה שתפגשו גרוש/ה, זכרו שבורא עולם בחר זאת עבורם. אין בכך חטא או עוון, רק לקבל ולהסכים, להיכנע ולומר "הנני" לרצון ה'. כשתניחו את השיפוטיות והחטטנות, יתפנה בלבכם מקום לשני, לתת לו לב ואהבה, ובורא עולם ישיב לכם באהבת עולם!