ברוך שלא עשני אישה?! מזווית עולמה של בעלת תשובה

אז התחלתי לברך את ברכות השחר, ובהן – "ברוך שעשני כרצונו", למול "ברוך שלא עשני אישה". בהחלט מעורר תהייה ומטלטל את תפיסת עולמי, החינוך שקיבלתי ושלמען האמת, ארצה להנחיל לילדי. האם להיות אישה זה ראוי פחות? האם באמת יש מקום לשאיפה לבנים זכרים בחיי?

כבר הייתי מוכנה לקבל עליי את ה"גזירה" באהבה, כי בכל זאת - זה בידי שמים. כבר הייתי מוכנה לשחרר, לקבל דברים כמות שהם, מתוך אמונה שלמה שרב הנסתר על הגלוי וכי גם אם איני מבינה הכל, זה בסדר. אם הקדוש ברוך הוא קבע שהגבר עליון על האישה - מי אני שאתווכח? יש לי תפקיד שעלי למלא והוא עצום, והשם ייעד לי אותו, לכן אני נכונה למלאו באהבה, במלוא המרץ, בתחושת שליחות (ובינינו, גבר לא יוכל להיות תחליף לאישה, ולכן טוב לו שלא קיבל אותו תפקיד, כיוון שלא בטוח שהיה מצליח לשאת בעול המצוות וגם בעול אחריותה של אישה במקביל).

תחושת השליחות שבתפקיד התחדדה לי כאשר קראתי משל על ממלכה - וכי כל "רכיביה", מאפשרים את קיומה. כך למשל, נתיני/תושבי הממלכה (המשולים לגויים) משמעותיים לקיומה לא פחות משריה (משולים ליהודים). מכאן, שלכל אחד יש תפקיד משמעותי, ייחודי והכרחי. עוד התחדדה בי תחושה זו, בעודי בוחנת את הרכבו הייחודי של העם היהודי - 12 שבטים ובהם הלויים בעלי התפקיד הייחודי, ובתוך אלה - גם כהנים. לכל אחד התפקיד שלו, תפקיד חשוב, משמעותי והכרחי לקיומנו.

אז קיבלתי את ההסבר וקיבלתי באהבה את התפקיד שנפל בחלקי. באופן כללי, תהליך התשובה אפשר לי "לשחרר" - אני לא חייבת לדעת הכל, להיות צודקת תמיד ולהיות "הכי". ובכל זאת, איפשהו עמוק בבטן, לא הספיק לי, רציתי "צדק".

ואז הגיעה פרשת במדבר, שסיפרה על מפקד האוכלוסין ועל ייחודיות הלויים. למדתי שבטרם קיבלו הלויים את תפקידם הייחודי, היה התפקיד מיועד לכל הבכורים, ובעת שביצעו את חטא העגל - בו היו מעורבים הבכורים - קיבלו הלויים את התפקיד הייחודי.

ואז עלתה בי תובנה - הגבר והאישה משולים לאח בכור ולאח צעיר. הרי מצלעו של אדם, נבראה האישה - ולכן, לו "הבכורה", והאישה היא האחות הצעירה. לכן, בדיוק כשם שהורים רוצים שילדיהם יהיו שם אחד למען השני, לא רוצים בבדידותם - כך השם וודאי רוצה עבור הגבר והאישה.

האם האח הצעיר משמעותי פחות או אהוב פחות עבור הוריו? ללא ספק, לא! כך גם האישה בעבור השם. האח הצעיר, וכך גם האישה, הם ייחודיים ובעלי חשיבות עצומה הן במשפחה (=בעולם), הן עבור האח הבכור (=גבר) והן עבור ראש המשפחה (=השם). היא פשוט לא בכורה. זה כל ההבדל. כבכורה במשפחתי, אני ללא ספק מבינה את חשיבות שני הצדדים והשונות הטבועה בכל אחד מהם. אחריותו של הבכור היא עצומה, גם לעצמו וגם כלפי אחיו (בין היתר, המנהיגות, ההובלה, הדוגמה האישית והניסיון) וכראוי ליהדות - על אחריות יש להודות ולברך.

בד בבד, מובן לי כי כל יציר הוא אהוב, חשוב, בעל משמעות וייחודיות בעבור הקב"ה וכדי לקיים את העולם, על כל אחד להגשים את ייעודו - בעבור עצמו וזה כלפי זו.

לפיכך, ראוי הגבר שיברך על שזכה בבכורה - ובכך הוא מקבל על עצמו את אותו תפקיד ואת אותה אחריות ייחודית.