הרב שלמה רענן: “החברים הכי טובים שלי הם אנשים שלא נכנסים אפילו לבית כנסת"

כשחזר הרב שלמה רענן ארצה, אחרי חמש שנות מגורים בקליפורניה, משהו בשוני שבין המדינות לא עבר לו בקלות בגרון. "החוויה שלי מלוס אנג'לס הייתה שאנשים עוצרים להולכי רגל 100 מטר לפני מעבר חציה", הוא מתאר. "לעומת זאת, אני זוכר את עצמי עולה על אוטובוס כאן בארץ ושומע ברדיו של הנהג שדרן שמדבר באופן מאוד מחוספס, כמעט אלים. זה לא היה שיח של הקשבה או איזשהו בירור, אלא היה דומה יותר לבליל של צרחות. ביום אחר, נכנסתי לחנות של ציוד חקלאי. לפניי בתור עמד בחור, שמאוחר יותר התברר לי שהוא אגרונום. אותו בחור מיהר מאוד לסיים את הקניה ולצאת, וכששאלה אותו הקופאית מדוע הוא ממהר, הוא ענה: 'אני לא רוצה להשאיר את הארנק שלי ליד איש חרדי'. באותו רגע השארתי אני את ארנקי שם, ורצתי אחריו לדבר איתו. השיחה נמשכה כמעט שעה, ולאחריה קבענו ללמוד בחברותא. משם התחיל הכל".

אין לי קרניים

המציאות הלא פשוטה שהיכתה על פניו, הובילה את הרב רענן לכדי מעשה. "החלטנו לבנות קהילה תורנית שמחפשת את החיבור ואת האיחוד", הוא מתאר. "התאגדנו יחד, 15 משפחות, והגענו לנס ציונה. היה חשוב לנו להיות חלק מהחברה הישראלית, קהילה שדלתות בית המדרש פתוחות בה לרווחה לכל דורש. נקודת המוצא שלנו הייתה שאנחנו לא באים כפטרונים, אלא באופן של 'אנשים אחים אנחנו'. בכולל שלנו למדו מסכתות ישיבתיות, מיבמות ועד בבא קמא, ועם זאת היינו מעורבים גם במערכות העירוניות, כמו המשמר האזרחי. ראינו ערך במחויבות לקהילה ובנשיאה בעול עם הציבור. השמועה על חרדים שבאו לגור בנס ציונה עשתה לה כנפיים, וכל אחד שנכנס לבית המדרש נשא איתו משהו מהנועם הזה, ופיזר אותו הלאה".

מאז התפתחה עמותת 'איילת השחר', בראשה עומד הרב רענן כיום, לאימפריה של ממש: 20,000 חברותות בין דתיים לחילוניים, שמונה גרעינים תורניים, 170 משפחות תורניות המתגוררות בישובים שאינם שומרי מצוות - משפחה בכל ישוב. כמו כן מתקיימות פעילויות ליצירת אחדות והבנה בין דתיים לחילוניים, סיורים חינוכיים לצורך חשיפת הקהילה החילונית לעולם החרדי, פרויקט לסיוע והדרכה בהקמת מנייני תפילה לקראת החגים, תמיכה וסיוע כלכלי בבנייה ושיפוץ של בתי כנסת ביישובים, מרכז הכוונה לכל שואל - לפי מצבו ועולמו האישי, ובשנים האחרונות גם סיוע לקהילות בעוטף עזה. "התחלנו לפעול מתוך צרכים שעלו מהשטח, וכך קמו להם פרויקטים מגוונים, שהמאחד בניהם הוא הרצון לחיבור בין הקצוות השונים בעם", מסביר הרב.

איך אתה מסביר את הרצון של רבים כל כך, משני צידי המתרס, לחיבור הזה?

"כשאדם שונא, ועסוק במשך חודשים בשנאה, בשלב מסוים הוא מרגיש שהוא פוגע בעצמו. פתאום הוא מתחיל לשאול את עצמו – 'למה אני מחנך את הילדים שלי, לאהוב את כולם, ורק את החרדים לשנוא?' השנאה הזו מכלה, ולא מאפשרת לו לחיות בשלום עם עצמו ועם הסביבה. מספיק רגע אחד של התבוננות אמיתית על הדבר הזה כדי לרצות לעשות שינוי".

גם השדר שמקבל החילוני מהחרדי, מסתבר, הוא לא נעים במיוחד. "כמעט כל חילוני משוכנע שהחרדי מזלזל בו או לא אוהב אותו. הוא מרגיש שאומרים לו 'אתה קצת טמא', וזו תחושה די משפילה", מבהיר הרב רענן. "לאף חילוני אין בעיה עם התורה, אלא עם תופסי התורה, וברגע שנוצר מפגש בין שני הקצוות, ההסתכלות כולה משתנה".

יש לו לכך דוגמה מוחשית: "קיבלנו מכתב מאישה שנמצאת בקשר עם חברותא חרדית, ואחרי חמש שנים של קשר טלפוני, במהלכו הן אף פעם לא ראו אחת את השנייה, הזמינה החרדית את חברתה החילונית לברית של בנה. החברה הגיעה עם בעלה והילדים, הם התקבלו בכזו אהבה, כמו משפחה, ולראשונה בחייהם חוו אירוע באווירה אחרת. הבעל, שעד אותו יום לא ראה בעין יפה את הקשר הזה, פתאום נרגע, הוא גילה שבצד השני יש בני אדם". 

הצורך הגדול ביותר שיש לנו כיום, לדברי הרב, הוא החיבור הזה. "מה שקורה בין 'ממלכת תל אביב' ל'ממלכת ירושלים' הוא איום קיומי. הדבר הכי חשוב לנו כעם הוא לשמר את המסגרת, את המכנה המשותף הרחב בינינו, שזו הזהות שלנו".

מהי הזהות המשותפת שלנו?

"כיהודים, אנחנו שותפים לרעיון אחד גדול, ויש לנו תפקיד כאן בעולם. בסופו של דבר כולנו מבינים שאנחנו חוליה בשרשרת ארוכה, ושעלינו לדאוג להמשך שלה. החיבור שלנו הוא קריטי להמשך השושלת. רק כך אדם יכול להרגיש טוב עם הזהות היהודית שלו, ועל גבי זה להתקדם הלאה, לפי מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו.

"צריך להבין", ממשיך הרב, "שיש חילונים שבטוחים שיהודי חרדי הוא אחר, שהרגשות שלו קהים, שהוא מתוכנת ומשולל בחירה, מה שיוצר אצלם תחושה של ריחוק. כאשר מגיעים המפגשים החצופים האלה, המאוד-מאוד ישירים, נוצר השינוי מאליו. החרדי מגיע למפגש ומוריד את הכובע. אנשים שואלים אותו למה הוא הוריד, והוא עונה: 'אני רק רוצה שתראו שאין לי קרניים'. הדבר הזה מסיר את הריחוק שהיה קיים עד עכשיו. אני יכול להעיד על עצמי - כיום, החברים הקרובים ביותר שלי הם אנשים שחלקם לעולם לא יכנסו לבית כנסת, אבל הם שותפים לרעיון. יש לנו מתנדבים חילוניים בלי סוף, אנשים שמוסרים את חייהם על הדבר הזה.

"גם מהצד החרדי, אני לא יכול לתאר כמה שולחנות שבת חרדיים השתנו כתוצאה מחברותא עם חילוני. כל אחד שמע בחייו לפחות כמה פעמים את המילים 'אתה לא דתי רגיל' , 'אתה דתי אחר' , 'הלוואי שכל הדתיים היו כמוך'. המנטרה הזו, שעוברת כחוט השני כל הזמן, באה בגלל שאנחנו כדתיים חיים בגטאות ומתבצרים בעולם שלנו, חוששים לאפשר הצצה אליו פנימה".

תפיסת עולם של כבוד

השינוי, כפי שמסביר הרב רענן, מתחיל קודם כל בראש. "אנחנו באים לאנשים מתוך תפיסת עולם של כבוד", הוא אומר. "חז"ל אומרים ש'אפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון'. משמעות האימרה הזו היא שיכול להיות אדם עם מצוות, אבל ריקן, ויכול להיות מישהו ריק, אבל עם מצווה אחת שממלאת אותו. לכן נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו לא באים ומסתכלים מלמעלה, אלא רואים את כולם כמשפחה אחת. במשפחה לא כולם אותו דבר, אבל כולם יושבים סביב אותו שולחן לסעודת שבת. העובדה שהאדם שלידי לא חושב כמוני, לא הופכת אותו לאויב. יש מי שחושב שהוא חכם וצדיק מכולם, אבל עם מעט הקשבה פנימה, הוא יגלה שלא כל דבר הוא יודע, ולא בכל נושא הוא צודק. צריך לעשות עבודה פנימית כדי ליצור את השינוי הזה".

הכבוד הזה מאד שונה מהשיח המפלג והמתנשא שקיים כיום בתקשורת

"נכון, נראה שבתקשורת אף אחד לא מכיר את המילה הקשבה, אך כולם רוצים שיקשיבו להם. מול זה יצרנו אנחנו עשרות אלפי חברותות, שהן עשרות אלפי גישרונים בכל שבוע. יש לנו תיאטרון קהילתי של נשים חרדיות וחילוניות, סמינרים בהם צוותי חינוך חילונים וחרדים נפגשים, 23 מתנ"סים בדרום שאנחנו עובדים בהם באופן שוטף, ועשרות בתי כנסת במושבים ובקיבוצים שנבנו וממשיכים להיבנות. 'איילת השחר' מעולם לא אמרה 'לא' לפניה שהגיעה אליה. לכל קהילה שזקוקה לנו, מיישובי הנגב ועד רמת הגולן, אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים כדי להתגבר על הקונפליקטים והקשיים, ולעזור במה שניתן". 

את היחס המכבד של אנשי הארגון, אפשר לחוש בכל פעילות בה הם שותפים. "יישובים שפונים אלינו מבינים שאנחנו לא מדברים אחד בפה ואחד בלב, לא באים להחזיר אותם בתשובה במסווה של עזרה, אלא צועדים יחד איתם בהבנה", אומר הרב. "אין אצלנו דבר כזה שמתכננים בית כנסת במקום כדי לבנות שם אחר כך גם מקווה, זה לא הראש שלנו. אם הם רוצים עכשיו בית כנסת, אז אנחנו איתם. גם כשבאים לעזור בעוטף עזה, יש נתינת מענה לכל צרכי הקהילה, ולא רק לצרכים דתיים. חברים זה בהכל, כולל חלוקת ערכות להצלת חיים, עזרה בהעברה לבתי הארחה ועוד. כשאין לאדם לחם לאכול, לא מביאים לו רק תפילין. כל זה מתוך הבנה ש'אנשים אחים אנחנו'".

תמונה עם הרב לאו - בכפר יהושע בטקס שדרוג בית הכנסת

חילונים גמורים בעומק האמונה

איך אתה מסביר את הצורך הזה בבתי כנסת, במושבים וקיבוצים שרחוקים משמירת מצוות?

"זה קיים אצל הרבה מאוד יהודים, התחושה של 'ואני תפילה' - הצורך לבוא, להתחבר ולהתפלל. אצל חלק מהאנשים יש חומת איבה מאוד עבה סביב הרגשות האלה, אבל הם עדיין קיימים. אני רואה עשרות פעמים אנשים שנראים חילונים גמורים, כשבפועל הם חיים עמוק עמוק באמונה, בקשר עם הקב"ה, בדאגה לעתיד העם. בהקשר זה, מה שהכי חסר לנו כיום הוא חברותות מצידם של שומרי המצוות, כי מהצד השני יש ביקוש אדיר".

אחד הפרויקטים שלכם הוא של משפחות תורניות שחיות בקיבוצים ובמושבים לא דתיים. איך מסתדרת משפחה שומרת מצוות לבדה ביישוב חילוני? מה עם חינוך הילדים?

"עוד לפני שנדבר על מה שהדבר הזה עושה למשפחה, נאמר מה הוא עושה לסביבה. כאשר משפחה שומרת מצוות מגיעה למקום, כולם מרימים גבה. זה מנפץ את כל הסטריאוטיפים - 'אתם באים לגור איתנו, עם הילדים והמשפחה? ממש להיות חלק?' בדרך כלל המסר של החברה הדתית הוא שהחילונים הם מחוץ למחנה, אז זה בפני עצמו כבר פותח הרבה מאד ויוצר שינוי גדול בכל הקהילה.

"לגבי מה שזה עושה למשפחה - איך נראה לך שמרגישים ילדים שמתגוררים בישוב חילוני? התשובה היא שיש להם אחריות ותחושת שליחות, ולהורים שלהם יש אחריות כלפיהם פי כמה. הורים במקום כזה לא יכולים לאפשר לגלגל המזלות להביא לידי כך שהילדים שלהם יהיו מושפעים, וזה הופך אותם לקומונה. נוצרת אצלם דינמיקה משפחתית מאד חזקה, כך שהילדים מקבלים יותר מההורים שלהם, והם הרבה יותר מחוסנים ובנויים. למשפחה כזו יש משימות קהילתיות כל הזמן, ומתחילת השבוע כבר מתכוננים בה לשבת. זה דורש חשיבה אחרת, ומי שנמצא שם רק נבנה".

נשמע ממש כמו הדרך שהתווה הרבי מליובאוויטש 

"כמו הדרך שהתוו גם החזון אי"ש ורבי חיים זוננפלד. החזון אי"ש שלח תלמידי חכמים לגור בישובים הכי חילוניים בארץ. את הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, למשל, הוא שלח לרמת השרון. גם הרב זוננפלד שלח רבים לגור במושבות. בכלל, כשהגיעו הרבנים במסע המושבות לקיבוצים ומושבים, שאלו אותם בני המקום: 'למה לא באתם קודם?' אין מושג כזה יישוב שכולו  חילוני. בכל קהילה יהודית יש אנשים שמבקשים. הקול הזה הוא קול שיוצא מהר סיני יום יום – 'איפה אתם? איפה הייתם עד היום?' אנחנו עם אחד, משפחה אחת, וכשהקשר בינינו מותנה בדברים מסוימים, זה גורם לריחוק גדול מאד".

ומה עם הפחד מפני השפעה מבחוץ? 

"'פחדו בציון חטאים'. פחד היא מילת השבר הכי גדולה שיש לנו בחברה - דתיים פוחדים מחילונים, חילונים פוחדים מדתיים. כל אחד אומר לשני, 'אתה, אל תסגור לי את הכביש', 'אתה, אל תגור איתי'. מי שחושב שהעולם החילוני באמת יכול לשנות את הדעה שלו או להכניס לו ערכים המנוגדים לעולם התורה, הוא בבעיה. הוא בעצם מפחד מעצמו, וזוהי נורת אזהרה בשבילו, לבדוק מה קורה איתו בפנים. כאשר אדם בריא בנפשו וחש אהוב ובטוח, הוא יכול להיות קשוב, ומסוגל להכיל הרבה יותר". 

בית כנסת בקיבוץ

לפני כשבוע הגיע הרב רענן לכפר יהושע בעמק יזרעאל, מקום בו עד לא מזמן בית כנסת לא היה חלק ברור מסדר היום. "התחילה איזושהי עדנה בבית הכנסת, איזשהו רצון, תפילות בליל שבת", הוא מתאר. "הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שהגיע איתי למקום, דיבר מול כולם, והתקבצו סביבו בני ובנות המצווה, בערך כ-30 ילדים. עם השיחה שלו, הרגשנו שמשהו קורה, היה מעין חשמל כזה באוויר. בסוף השיחה, אחד מילדי בר המצווה ניגש אליו וחיבק אותו. הוא אמר לרב: 'הדברים שלך כל כך ריגשו אותי, שאני רוצה להמשיך לבוא לבית הכנסת'. רואים עד כמה יש נכונות לשמוע, רק צריך להכיר את השפה, להבין שהיא קצת שונה, עם ניואנסים אחרים".

אחרי הרב לאו, עלתה לדבר גם אמו של הרב רענן, ניצולת שואה. "אמי הקריאה את המכתב ששלח סבי ז"ל לקיבוץ רמת רחל. לסבא היה בית מלון בשכונת תלפיות בירושלים, מול שדות הקיבוץ. בשנת 1953 הוא כתב מכתב בקשה לבני הקיבוץ שלא יחללו שבת בפרהסיא בשדות שלהם, אשר מהם רואים את הר הבית ומקום המקדש. על המכתב הזה היו חתומים ידוענים רבים, כמו פרופסור קלאוזנר, ש"י עגנון, הצלם הנודע בן דוב ואחרים, והוא בא מתוך אהבה וכבוד, מתוך הבנה שאף אחד לא רוצה להתערב בעולמם הפרטי של אנשי הקיבוץ, אך במקום שהוא בפרהסיא יש בקשה להתחשבות. אלה אנשים שהגיעו מעפר ואפר, ועכשיו חווים תהליך של 'התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך עמי'. כשהקריאה אמי את המכתב, ראיתי איך יש אנשים שמתכנסים פנימה אל עצמם, מתבוננים וחושבים. היו שם מאות אנשים, וזה נגע בהם. הם בלעו את סם החיים הזה, ואפילו אלה שהוא לא היה מתוק עבורם, הבינו שהוא סם חיים. אחר כך הגענו לקיבוץ עין דור, גם הוא בעמק יזרעאל, וגם שם התקבצו חברי הקיבוץ והתחילו לחלום על בניית בית מקדש מעט אצלם".

לסיום, מה עם הבחור שסיפרת בתחילת הראיון, שקבעת איתו חברותא?

"למדנו יחד במשך תקופה, עד שאשתו חששה לשלומו, ומאז לא נפגשנו. לפני כחודש הגעתי לאחד הקיבוצים ברמת הגולן, מתוך בקשה שלהם להתחיל בתכנון ובניה של בית כנסת במקום. לפתע ראיתי שם גם אותו, ומסתבר שהוא גר בקיבוץ. אחרי 20 שנה סגרנו מעגל".