כמה זמן לוקח לבמבוק הסיני להגיע לגובה של 30 מטרים? 5 משלים למחשבה

"הבמבוק הסיני"

היה אדם שהתחיל לאבד תקווה. ראש השנה כבר כמעט הגיע, והוא חשב על כל ההחלטות שקיבל על עצמו בשנה שעברה. לצערו, שום דבר בחייו לא השתנה; הוא נשאר אותו אדם, עם אותן הבעיות ואותם החסרונות. הייאוש כרסם בליבו, עד שפנה להתייעץ עם רבו.

הרב הקשיב ושאל: "האם ידוע לך כמה זמן לוקח לבמבוק הסיני הענק לצמוח עד לגובה של בניין?

בשנה הראשונה, משקים ומדשנים את השתיל הזעיר... וכלום לא קורה. ממשיכים להשקות ולדשן אותו במשך שנה נוספת. ואחריה עוד אחת ועוד אחת. ועדיין שום דבר לא קורה. ואז, בשנה החמישית, הבמבוק "מזנק" לשמיים! ובתוך שישה שבועות צומח לגובה 30 מטרים!

אם כן, כמה זמן לוקח לבמבוק לצמוח לגובה שכזה?".

"שישה שבועות", ענה האיש.

"זאת הטעות שלך - זה לוקח לו חמש שנים. אם בשלב כלשהו במשך אותן השנים, האיכר היה מפסיק להשקות את השתיל הרך, הוא היה נובל ומת.

"ומה באמת קרה במשך השנים האלה? מתחת לפני האדמה, התפתחה רשת מסועפת של שורשים שתוכל לתמוך בצמיחתו המתפרצת של הבמבוק.

"זכור, צמיחה מצריכה סבלנות והתמדה. כל טיפת מים חשובה! כל צעד קטן משפיע לטובה. יתכן ולא תבחין מיד בהבדל. אבל הצמיחה מתרחשת. אל תתייאש. בנחישות עיקשת המשך לטפח את שורשי השינוי. ובסופו של דבר תפרוץ גם אתה ותגיע לגבהים עצומים".

גם בחיים, לעתים נראה שאנחנו עושים ועושים ומשקיעים בעבודת ה', אך כלפי חוץ, כביכול אין תוצאות. לפעמים יש פער בין רגע הפעולה שלנו לבין הרגע בו אנחנו יכולים לראות את התוצאה, ממש כמו בצמח הבמבוק.

לכן, גם אם השקעת בעבודת ה' פעם או פעמיים ולא הבחנת בשינוי משמעותי, תזכור את סיפור הבמבוק ותתמיד בתרגול שלך, כי הצמיחה והישועה שלך בדרך!

שלמה המלך כותב: "כִּי שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם"(משלי כ"ד, ט"ז). כלומר, כך זה הסדר בעבודת ה' גם אצל הצדיק הגדול ביותר - ליפול ולקום, ליפול ולקום.הנפילות הן המביאות את האדם לעלייה בעבודת ה'. כיצד? כשאדם נופל, הוא מלא בכעס על היצר הרע שהפיל אותו, ואז הוא גודר את עצמו, ומתרחק מהרע יותר ויותר.

תחושת הייאוש, היא חלק מהדרך שעובר כל אדם בעבודת ה'. העיקר, לא להתייאש, המשך בעבודת ה' בכל הכוח, תמשיך להילחם ותישמר מנפילות, ובסוף הדרך אתה תצליח.

כמה שמחה יש לבורא עולם לראות כמה אתה רוצה ומשתוקק ומנסה להתקרב אליו (גם אם אתה לא תמיד מצליח), כמה חשוב לך הקשר עמו, כמה חשוב לך להמשיך ולטפס ולהתעלות.

הרב קוק זצ"ל אומר ב"אורות התשובה" שאדם שמרגיש עצבות בגלל החטאים והנפילות שלו - צריך לשמוח! משום שאם הוא עדיין עצוב בגלל נפילות - סימן שיש לו נפש בריאה, סימן שהוא עדיין מרגיש את הבעייתיות בחטא, סימן שהוא עדיין מחובר לה' ולנשמה שלו, שהרי אם לא היה מחובר לקדושה - גם לא היה מרגיש עצבות על החטאים...

(צילום: shutterstock)

מי הוא המנצח האמיתי?

בעיירה ברוסיה היה בית המרזח שוקק חיים מידי בוקר. הסוחרים היו מתאספים שם לארוחת בוקר טובה, מתחילים בין לבין להתפלפל ולדון על המיקח, ומשם יוצאים במרוכז לשוק העיירה. בכל בוקר, היה ה"קבצן של העיירה" נכנס בדיוק בשעה בה בית המרזח היה מלא מפה לפה, ומבקש נדבה מסוחרי העיירה ואורחיה.

מנהג קבוע אמצו להם סוחרי העיירה, ומנהג זה, הם גם לימדו את אורחיהם הסוחרים מהעיירות הסמוכות.

בכל בוקר היה מתנדב אחר שנעמד מול הקבצן, שולף מכיסו שני מטבעות, ומעניק לקבצן את הזכות לבחור אחד מהם. המטבעות תמיד היו אותם מטבעות, האחד גדול ושוויו 5 רובל, ואילו השני קטן יותר, אולם שוויו 10 רובל. הקבצן בתמימותו היה בוחר במטבע הגדול "כי הוא גדול יותר", וצחוקם האדיר של סוחרי העיירה ואורחיהם היה מתגלגל מבית המרזח.

בוקר אחד, הגיע לבית המרזח סוחר חדש, אחד שלא הכיר את קבצן ואת התעלול היומי אותו הוא עובר. לבו נכמר בקרבו, והוא החליט "להחכים" את הקבצן ו"ללמד" אותו מה ערכו של כל מטבע. וכך, מיד בסיום ההשפלה היומית, הוא יצא אחר הקבצן אל מבוא בית המרזח, והסביר לו שהמטבע הקטן שווה פי שניים מהמטבע הגדול, ומומלץ לו ממחר לבחור דווקא בו.

הקבצן של העיירה נתן בו מבט מלא עורמה, ואמר: "אתה באמת חושב שאינני יודע את ערכם של המטבעות? ראית מימיך קבצן שאינו "מבין" בכלי העבודה שלו? אני יודע גם יודע את הערך המדויק של כל מטבע, אלא מה? אם אקח פעם אחת את המטבע של 10 הרובל, יהיה זה היום האחרון של המשחק, ולמחרת כבר לא אזכה בהשפלה ולא במתנת היד ההגונה הזו...

חברים, בעיני כל באי בית המרזח, היה הקבצן "מפסיד" מידי יום 5 רובל. בעוד בעיני הקבצן הוא "מרוויח" מידי בוקר 5 רובל. הקבצן נזהר שלא ליפול בקרב מיותר, "להוריד את הראש" כשצריך ובכך לזכות לפרנסה מידי יום...

במושגים שלנו, בימינו, עלינו לפרש ולאמץ חשיבה זו כך: "אני מעדיף להפסיד בתפקידי כשכן שמראה לוועד הבית מיהו "בעל הבית" ולְנַצֵּחַ בתפקידי כאדם בריא בעל שלוות נפש".

"אני מעדיפה להפסיד בתפקידי ככלה שעונה לחמותה משפט שמשתיק אותה, ולְנַצֵּחַ כאשה שמבליגה על כל צעקה למען בעלה ושלום הבית".

"אני מעדיפה להפסיד בתפקידי כאמא שלא נשארת חייבת לילד שמתחמק מתפקידו בבית, ולְנַצֵּחַ כמחנכת המבינה שכעת אין עם מי לדבר, ורק שקט כן מצדי יחזיר את הילד לשפיות ובהקדם".

פשוט צריך להחליט היכן נמצא כובד המשקל, ומה העיקר. האם תפקידי כמנצח בקרב הקטן והמיותר הזה, או כמנצח במבחן החיים. עלינו לוותר בכל גחמה ויכוח או התמודדות מיותרת, להיזהר שלא ליפול בקרב מיותר, ולזכות לשלוות נפש השמורה לאדם המאמין, הבוחר לְנַצֵּחַ ולוותר.

תרגיל באמונה

מדריך בקיבוץ נכנס לכיתת ילדים ושאל: "אתם רואים את הלוח שבקיר? את השולחן? והכסא?". התלמידים ענו במקהלה "כן". אמר להם המדריך: "אם כן, אתם יכולים להאמין שיש לוח וכסא ושולחן. אבל את אלוקים אינכם רואים, לכן אין לכם להאמין באלוקים".

ישב שם תלמיד חריף והשיב למורה תשובה כהלכה. הוא פנה לחבריו לכיתה בשאלה: "את השכל של המורה אתם רואים?". "לא", השיבו כולם. "אם כן", המשיך התלמיד "אל תאמינו שיש שכל למורה, אל תקשיבו לו!".

סיפור זה מעלה חיוך רחב על פנינו, אבל יש בו עומק רב. 

את השכל איננו רואים, אז מהיכן אנו יודעים שיש לפלוני שכל? כי אנו רואים את מעשיו ודיבוריו המעידים על שכלו. כך ביחס לבורא, נכון שאיננו רואים את האלוקים, אבל כאשר אנו רואים את מעשי ידיו, קרי, שמים וארץ, שמש, חיות, צמחים, ואת נזר הבריאה: האדם, כולם עשויים בחכמה יתירה, מיד אנו יודעים על מציאות הבורא.

הרי מח האדם משוכלל יותר מהמחשב המתקדם ביותר, והעין מיוצרת בחכמה נפלאה יותר מהמצלמה החדישה ביותר, וכי ישנו אדם שפוי שיטען שמתוך "המפץ הגדול" ולאחר מיליוני שנים נוצר המחשב והמצלמה?

הבריאה כולה צועקת שיש אלוקים שברא את העולם ומתכנן כל פרט ופרט בה. מהתבוננות בה יכול כל אדם ואפילו הפשוט ביותר להגיע להכרה בבורא עולם...

(צילום: shutterstock)

ביקורת - כיצד?

מעשה בבחור אחד, שסיים לימודי ציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום.

הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כן ציור באחד הקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור: "אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. כל מי שרואה כאן בעיה, טעות בפרופורציה או במשחק הצבעים וכד' - שייקח בבקשה, את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן לי איקס על המקום הבעייתי".

למחרת הגיע ידידנו הצייר המתחיל לקניון, וחשכו עיניו - הציור מלא איקסים, כמעט עד אפס מקום. בבושת פנים הוא הוריד את ציורו ומחשבה עברה בליבו: "אין לי עתיד בציור".

הוא לקח את הציור למורה, וסיפר לו על הניסיון המר. שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר ציור זהה לציור הזה?", "וודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה.

כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו. הצייר והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כן ציור בקניון אחר, וכתבו למטה כמעט אותו נוסח: "אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי".

אך הפעם הורה המורה לכתוב, בשונה מהפעם הקודמת: "מי שרואה פה בעיה כלשהי, ירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר. השארתי סט של צבעים ומכחולים לשימושכם...".

למחרת הגיע הצייר, ונוכח לראות שאף אחד לא נגע בציור. גם שבוע לאחר מכן אף אחד לא תיקן כלום. חודש חלף ושום תיקון לא בוצע. אמר לו המורה: "רואה אתה את ההבדל? להגיד מה לא בסדר - כולם יודעים אבל לתקן ולעשות נכון...כמעט אף אחד לא יכול...".

כאשר אנו רוצים לבקר, להעיר לאחר, עלינו לזכור שמתן ביקורת בצורה רגישה ומכבדת, יחד עם הצעות לתיקון ושיפור עשוי לעשות את כל ההבדל באופן שבו האחר ייקח את דברינו לתשומת ליבו וישנה מדרכיו...

"2 לחמניות נשארו"

יום שישי. אדם ובנו יצאו מהמרכול עם שלל שקיות, ביניהן 5 לחמניות. כשיצאו לחניה, ניגש אליהם אדם ובמבט מבויש שאל אם הם יכולים לתת לו משהו לאכול...

הסתכלו עליו, ומיד הושיטו לו - ללא עיכוב ובפנים מאירות - 2 לחמניות. האיש הודה להם והמשיך בדרכו.

שאל האב את בנו: "כמה לחמניות נשארו לנו?". ענה לו הבן: "3 לחמניות". אמר לו אביו: "חשוב שוב". הבן השיב: "אבא, היו 5 לחמניות, פחות 2 לחמניות - זה 3 לחמניות, זו פעולה מתמטית פשוטה".

חייך האב והסביר לבנו את כוונתו: "התשובה הנכונה היא 2 לחמניות! הבן הסתכל כלא מבין. המשיך האב: "את 3 לחמניות שנותרו בשקית אנחנו עוד מעט נאכל, ולא יישאר לנו מהן, אבל 2 הלחמניות שהבאנו לעני, זה מה שנשאר לנו - זה יישאר לנצח נצחים. במאזן הזכויות בשמיים נרשמו לנו כרגע 2 לחמניות, ואת זה איש לא ייקח מאיתנו!

חברים, בחיינו אנו אוגרים ואוספים, קונים ומשקיעים, מקדישים ימים ולילות ליצור לעצמנו עולם נוח ואיכותי. אך בסופו של יום, כל שעמלנו עליו - הבתים, המכוניות, העסקים.... הכול יישאר כאן! הכסף והרכוש נשארים פה, אבל מה שנשאר לנו באמת, הם המצוות והמעשים הטובים שאנו עושים, והם נרשמים למעלה לזכותנו!