בכל אופן, ילד בן 5! בואו לא נלביש עליו לבוש של מבוגרים

היה שווה לי לנסוע עד לעמנואל הרחוקה בגשם ובקור רק בשביל להשיב על השאלה הזו.

נשות עמנואל הגיעו בזו אחר זו להרצאה. הגשם לא עצר אותן, הברד שהכה לא דחה אותן, הקור המצמרר לא סילק אותן.

ביציאה ליוותה אותי בלה (שם בדוי). היא לא נבהלה מהמטר שניתך על ראשה. הייתה חייבת לקבל תשובה לשאלתה: הבן שלה בן 5. הוא חובב קפוארה, חוג שנפתח ממש קרוב לבית שלהם.

"לשלוח אותו לחוג?", היא שאלה.

"למה לא?", הקשתי.

חשבתי שאולי תאמר מה שאימהות אחרות לפעמים אומרות לי: "אני לא בעד הדבר הזה!".

אבל זה לא מה שהיא אמרה. "אני פוחדת שהוא ילמד רק להתעסק בריצות, בקפיצות ובשטויות".

"ובמה היית רוצה שיתעסק?", התעניינתי.

"הייתי רוצה שיקשיב לסיפורי צדיקים, שיתפלל יותר, שיקדיש יותר זמן להתאמן על האותיות".

כך אנחנו. תמיד רוצות יותר. תמיד משוועות להרבה יותר. לא מסתפקות בפחות.

הילד רוצה ללכת ללמוד קפוארה. זה מתחת לבית, בשעה נוחה, עם מורה מוכר ומצוין. מלא חברים מהגן הולכים, אין לאימא התנגדות לעצם הדבר.

אלא מה? רצתה שיהיה הרבה יותר רציני מזה. שיהיה תלמיד חכם מבטן ומלידה, שיהיה עסוק רק בקודש מרגע שלמד לקרוא את האות א' ושיעשה בדיוק מה שהיא רוצה שיעשה.

לא מה שהוא.

הוא ילדון קטון, פעיל, שובב, קפצן, מרדן.

אימא מנסה ליישר בכוח: "לא תלך לחוג, כי אתה חייב ללמוד"; "לא תלך לחוג, כי אתה צריך להתפלל"; "לא תלך לחוג, כי אתה חייב להקשיב גם לסיפורים".

ילד בן 5 הוא ילד קטן. אין צורך להלביש עליו גלימה שגדולה בהרבה ממידותיו. גלימה של אלוף בקריאה, גדול בהבנה, ענק בקדושה. יהיה לו זמן לכל אלו. כרגע, שיעסוק בקפיצה וריצה ולוחמה ודהירה.

עד מתי? עד שמרוב שיתעסק בכל אלו, יחפש בעצמו את הקריאה, את הלמידה, את השעה השקטה ואת הישיבה.

יש זמן ועת לכל דבר. אם לא נלחץ את הילד לקיר, שיעשה דברים שאינם מתאימים עדיין לגילו, הוא ימצא את הדברים הללו בעצמו, בכוחותיו, ברצונו ובקצב שלו.

כשמישהו מוצא משהו בעצמו ומחליט להתעסק בו, העיסוק חזק הרבה יותר, חשוב בלי השוואה ותורם ללא כל הפרעה.

וזה לא אומר שלא רצוי בצורה חיובית וחווייתית לנסות להנחיל לו מעט לימוד אותיות, מעט זמן לתפילה, מעט סיפורים בשעות מתאימות.

טעימה מכל דבר, עד שירגיש שהוא מסוגל ליותר.

בכל אופן, ילד בן 5!