הורים במחלקה האונקולוגית, פרק ט"ז: "צר לנו, אבל אין לנו מקום במחלקה בשבילה..."

בפרק הקודם סיפרתי איך תוך כדי נפילתי מגובה, שבו'ש מעלה חום ומתאשפזת. זה קרה במוצאי שבת. "בלילה ההוא נדדה...". מוצאי שבת. אחת בלילה. הטלפון האדום שלי צלצל ללא הפוגה והקפיץ אותי ממיטתי. לא שישנתי; זה היה ניסיון כושל שלא צלח. על הקו הרופאה הכוננית של המחלקה שהתקשרה בדחיפות ובבהילות, ובאופן לא מצוי – מהטלפון הנייד האישי שלה. היא הסבירה לי שמצב הילדה מתדרדר במהירות, והם אינם יודעים לאן זה מתפתח...

הדאגה החליפה את התקווה. חוסר האונים איים להשתלט עלי ולסמן את "וי" הניצחון שהוא ייחל לו כל כך, אך הוא לא העריך נכונה את נחישות האויב, שניצב כחיה פצועה הנאבקת בציפורניים נוטפות דם.

לקח לי כשעה להשיב מלחמה שערה, ובסיומה חייגתי בידיים רועדות ורוטטות אל הרופאה המודאגת ואל אביטל, האם החרדה והניצבת בודדה ברגעים קשים אלו למול החלוקים הלבנים והעצובים. בשיחת הטלפון הרגיעה אותי הרופאה ובישרה לי על התייצבות במצב ברוך השם.

מבחינתי זה היה עוד ניצחון, יהיו שיגידו "זמני", אבל נצחי הוא באותם רגעים. "רגעים שמנצחים לנצח".

מצב הילדה התייצב, אבל רק ביחס למצב קריטי, מה שהצריך לערוך למחרת ניתוח דחוף להוצאת ה"פורט", שלהערכת הרופאים כנראה היה הגורם המזהם ("פורט" – עירוי פנימי, גוף זר, שמחדירים לגוף החולה ודרכו מתחברים בימי השגרה והטיפולים לעורק הראשי שבלב, לצורך הוצאות דמים, בדיקות והכנסת העירויים הכימותרפיים היישר לעורק ללא נזקים מיותרים לוורידים. כיוון שה"פורט" הוא גוף זר, מצוי מאוד שהוא מזדהם ומזהם ומסכן מאוד את כל מערכות הגוף, שגם כך מערכת החיסון בו לא פועלת, מה שמסתיים הרבה פעמים באובדן, רח"ל).

לא אירע רע כי אתה עמדי

ואנוכי בביתי, שוכב במיטתי ללא יכולת תנוחה־תנועה־והנעה, "כי נבהלו עצמי". דאגה וחרדה אפפוני, ואת לבי מחזיק אני כמו בידי לבל יימס בסער הלהט ויתפלץ לרסיסי רסיסים של חרדות וסיוטים. "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי...", תחזיק חזק עלה קטן שלי...

"ליל שימורים" הוא לי. עיני לא נעצמה, אך גם לא התהפכתי במיטתי. לא יכולתי, לא הייתה לי הפריבילגיה לכך. להתהפך במיטה? מי שמצליח להתהפך במיטתו, גם תודה יישא בפיו. השעות נקפו והבוקר אור, משחר לפתחי. ייחלתי לעוד יום של נס, ואולי אף גלוי, אבל כבר לימדונו חכמינו ולימדני ניסיוני, כי הנס אינו מתנוסס מעצמו, רק האדם ביכולותיו וברצונותיו העצומים יביא את הנס. אפתח לו פתח כחודו של מחט, וכנגדו ייפתח פתח מלא של אולם ועולם ומלואו...

זינקתי כארי ממיטת רבצי, ובל יבין הקורא כי בר יכולת זינוק הייתי במצבי זה. על פי האבחנות הרפואיות ברגעים אלה, הייתי מוגדר כנכה במאה אחוז, בכל יכולת המעבר והתנועה שלי. אבל מי מבין כרגע באבחנות רפואיות ואת מי זה מעניין בכלל, כשבאוזני עדיין מהדהדת שיחת הרופאה מאמש?

ואם ישאל השואל איך הצלחתי להתלבש בבגדי, תשובתי לו תהיה: לא הייתי צריך להתלבש, כי כבר הייתי לבוש בבגדים שלא יכולתי להורידם מאמש. מוגבל בתנועה ופצוע הייתי, כשעזרי אינה בביתי.

התרוממתי מרבצי וכבר ניצבתי בגפי למול גרם מדרגות הבית, כשבכוונתי לצאת לזירת ההתרחשויות, ל"שניידר", באמונה כי אצלח גם משימה זו. לאחר דקות ארוכות, כשמדרגה אחת כבר צלחתי, הבן הבנתי, שאצלח את כל המדרגות. בראשי הסברתי כי כל מדרגה ומדרגה היא עכשיו המדרגה היחידה שאני צריך לרדת, והלא כבר הוכחתי שמדרגה אחת יכול אני לרדת.

יורד אני אך בקושי את המדרגות, אחת ואחת, אחת ושתיים, סופר, מונה ומשנן בפי, כימי ספירת העומר. "עכשיו ירדתי שבע מדרגות, שהן כמעט חצי קומה, הרחמן הוא יורידני במהרה".

חזרתי עשרות שנים לאחור, לימי מוצצי וחיתולי, לימים שבהם ירידת מדרגות הייתה כמו צליחת נחל צפית בימי סופה או כחציית רחוב רבי עקיבא ביום של שבר ענן. אבל בקרבי ישנו נחל אחר, זורם ומבעבע. במעי ציפייה אחרת נצפית. מביט אני אך לאחור, לראות כמה הספקתי. לא הבטתי למטה לבדוק כמה מדרגות עוד נותרו, שמא תכבד עלי עצת הייאוש ואפול ברך, שפוף קומה.

בסופה של שעה, מצאתי עצמי סוף־סוף ניצב למול רכבי, בוחן את המשך דרכי, ללא שמץ או בדל מושג איך בדיוק אצליח לפלס דרכי אל מושב הנהג ואיך אעבור כעת למצב ישיבה. אבל כנראה במצבים שבהם הראש והלב נתונים במקום אחר, לא צריך – לא שמץ ולא מושג. המשימה הושלמה בעזרתו הנדיבה של אחי מיכאל, שהגיע ממרחקים לסעדני על מי מנוחות.

להפוך את האור שבקצה המנהרה לפרוז'קטור

בטרם התנעתי את המנוע, הפעלתי את אורות המצוקה של הרכב. זמזומם כאילו לחש לי: "אחי, בכל פעם שאתה במצוקה הדלק אורות, לאור שבך יש כוח להפוך את האור שבקצה המנהרה לפרוז'קטור, ואולי אפילו לגלות לך בכלל שיש מנהרה. המנהרה הפנימית שבנפשך, המנהרה שביכולתה לפרוץ שערים, לחדור עמקים ולפרוץ סכרים עמוקים ואבודים. הדלק אורות... הדלק אורות...".

כשהגעתי למחלקה האונקולוגית בקומה שבע. שבוּש כבר הייתה עמוק בחדר הניתוח, והצוות עדכן אותנו שמיד לאחר הניתוח היא אמורה לעבור למחלקת טיפול נמרץ, להמשך טיפול והשגחה. וכאן החלה הדרמה...

אקדים ואומר, כי נכון לאותה עת, על פי כל הבדיקות והאבחנות, מצבה של שבוּש נחשב בגדר "נס", כלשונה המדויקת של הרופאה האישית של שבוּש, ד"ר שפרה אש, מנהלת מחלקת האשפוז ההמטו־אונקולוגי. לא היה שום הסבר רפואי או מדעי למצב זה, וכך גם אמר לנו פרופסור גידי רכבי מבית החולים "תל השומר", שעקב באופן תמידי אחר מצבה של שבוּש: "יש כאן נס רפואי", כלשונו.

לאחר כשעה בחדר המתנה, הסתיים הניתוח, ושבוּש יצאה לחדר התאוששות טרם תעבור למחלקת טיפול נמרץ. אולם לאחר כמה דקות של התאוששות, הופיע בפנינו רופא שלא הכרנו, כאילו הגיע משום מקום, אולי מתמחה או משהו דומה. לא לחינם שלחו דווקא אותו. הוא ביקש לשוחח עמנו על התכנית להמשך, ובמהלך השיחה הוא הודיע לנו: "לאחר ששבוּש תתאושש מהניתוח, היא תעבור למחלקה האונקולוגית הרגילה להמשך טיפול והשגחה".

אמרנו לו: "איך ייתכן כך, הרי הרופאים האונקולוגיים המטפלים הקבועים של שבוּש, המכירים אותה לעומקה ולרוחבה, תרתי משמע, אמרו לנו שמצבה מחייב אשפוז במחלקת טיפול נמרץ דווקא, ולא במחלקה הרגילה? מדוע השתנו לפתע ההחלטות?".

השיב לנו הרופא הצעירון: "אלו ההנחיות שקיבלתי למסור ברגעים אלו, וזאת משום שכעת אין מקום פנוי במחלקת טיפול נמרץ".

אביטל ואני היינו בהלם מוחלט לשמע דבריו. לכזו תשובה לא ציפינו ועל כזו לא חלמנו. שרופא יאמר להורים לילדה אונקולוגית, המתמודדת ברגעים אלו עם זיהום חריף בגופה: "נכון אתם צודקים, הילדה צריכה טיפול נמרץ, אבל אין לנו מקום"?

בישראל 2016?

ב"שניידר"?

לחולת סרטן?

משהו בכל צורת התנהלות העניינים "לא הריח לנו טוב", ואם אהיה מדויק יותר "הריח לא טוב", עד ש...

בפתח חדר ההתאוששות הופיעה אחת מן האחיות המוכרות לנו היטב מהמחלקה שלנו, המחלקה האונקולוגית. כל מה שניתן לומר עליה הוא, שהיא פשוט אחות צדיקה ורחמנית. את כל זמנה ומרצה ואת כל טוב לבה מקדישה היא לרווחת הילדים החולים ובני משפחותיהם, בכל עת ובכל שעה. והנה היא מתייצבת בפתחו של חדר ההתאוששות, ומשם מסמנת לי באצבעה סימן הרומז לי לצאת החוצה. היא כנראה רוצה לומר לי משהו חשוב שלא כדאי שיידעו שהיא עומדת מאחוריו. כשיצאתי היא התחננה בפני שלא אגלה מנין לי המידע החשוב שהיא הולכת לומר לי, כי ייתכן שהיא מסכנת כעת את מקום עבודתה, אבל היא מרגישה שאין בידה ברירה אחרת, והיא חייבת לומר לי, ולו רק בגלל החיוך המתוק של שבוּש.

וכך היא אמרה לי: "דע לך שלפי כל אבחנות הרופאים האונקולוגיים וכפי שהוצג בישיבת הרופאים הבוקר, מצבה של שבוּש מחייב להעבירה מיד לאחר הניתוח למחלקת טיפול נמרץ. אבל הרופאים במחלקת טיפול נמרץ הודיעו נחרצות שהם אינם מוכנים 'לבזבז' משאבים וזמן לריק, על ילדה המוגדרת כ'חולה סופנית'".

ממשיכה האחות בדמעות בעיניה: "אין זה סוד שאנו אוהבים מאוד את שבוּש המתוקה, וברור לנו שנשמח לטפל בה בכל המסירות במחלקה האונקולוגית שלנו. אבל לצערנו, אין לנו היכולת והכלים לטפל בה במצבה הזיהומי כפי שהוא כעת".

המחלקה ירדה בנויה מהשמיים

בתמימותי הרבה אמרתי לה לאחות: "אבל ביקר כאן רופא אחר של בית החולים כמה דקות לפניך, והוא טען בפנינו נחרצות שלצערו אין לשבוּש מקום פנוי במחלקת טיפול נמרץ". האחות נתנה בי כזה מבט מרחם, שגרם לי להסתפק האם אני באמת מטומטם, או שאני רק עושה את עצמי...

ההלם שבי גבר שבעתיים, ובטרם שככו אגלי התמימות, ניצבה מולנו האחות האחראית על חדר ההתאוששות והודיעה לנו חדות כי "צריך להתחיל להתארגן למעבר למחלקה".

"לאיזה מחלקה אנו מתפנים?", שאלתי את האחות האחראית.

"למחלקה האונקולוגית הרגילה", היא ענתה.

אמרתי לה שאני מעריך מאוד את דאגתה לילדה, אבל מכיוון שהרופאים האונקולוגיים אמרו לנו שהיא צריכה טיפול במחלקת טיפול נמרץ, לכן אנו מכאן לא זזים, ואם לזוז – אנו מוכנים רק למחלקת טיפול נמרץ.

"אבל אין מקום! האינך מבין?", אמרה לנו האחות.

"לא, אני לא מבין, וגם איני מעוניין להבין", השבתי לה, "'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', ודעתנו ברורה ונחרצת: אנו לא זזים מכאן, אלא רק למחלקת טיפול נמרץ".

"עקשנותכם אינה ברורה לי, אתם סתם מתעקשים", אמרה האחות ויצאה את החדר עם פנים זעופות וכעוסות, משל מאמינה היא לעצמה שאין מקום. אפקט ה"תהיי מופתעת" בהתגלמותו. לאחר שעברו בדממה כמה דקות נוספות בחדר ההתאוששות, נשלחה אלינו אחות נוספת, כנראה בכירה יותר ובטוח נחמדה פחות - פעמים רבות זה הולך יפה ביחד - ופנתה אלינו בשאלה: "נו...? מה החלטתם?".

ענינו לה אני ואביטל יחדיו: "כל זמן שאין אנו מבחינים בשינוי דרמטי במצב הילדה, אין גם שום שינוי דרמטי בהחלטתנו. שיהיה ברור למי שכאן ולמי שאינו כאן, הילדה היא שלנו ואנו האחראים עליה, ואנו מכאן לא זזים, רק למחלקת טיפול נמרץ".

"אבל אין מקום... אתם לא מבינים?", ספק צועקת ספק צורחת.

"לא, אנו לא מבינים!", ענינו בשקט בטוח.

ובאמת לא הבנו... מה שקרה מזה שלא הבנו, זה לא יאמן, אבל בפרק הבא...