לכל משפחה יש אלבום, פרק ט"ו: חומר לא רלוונטי

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

באותה תקופה הפעילו הבריטים מחנה בעתלית. במחנה זה עצרו הבריטים את העולים הבלתי לגאליים, כלומר, את אותם יהודים שהעפילו לארץ באופן בלתי חוקי ונתפסו על ידם. היו אלו פליטי חרב, אודים מוצלים מאש ששרדו את השואה האיומה. הרב מנדלזון היה מגיע למחנה בעתלית ומחפש את אותם ילדים מבתים של יהודים יראי שמיים על מנת להציל אותם מ"זרועותיהם האוהבות" של המדריכים הציוניים.

*  *  *

באחד הימים התקשר הרב מנדלזון אל ידידו, ר' הלל שלזינגר, שהיה תלמיד חכם עצום וראש הנהלת העידה החרדית. הוא סיפר לו שיצר קשר עם שלושים נערים במחנה "שער העלייה" בעתלית, והוא מבקש להביאם מיד לירושלים. הרב מנדלזון טען שאם ישהו עוד שבת אחת במחנה, הם יפלו למלתעות המדריכים החילוניים. כל הנערים היו יוצאי הונגריה, ממשפחות יראות שמיים. צעקת ה"הצילו" שהפנה אל ר' הלל הדהדה בנפשו. הוא יצא לרחובה של עיר, אולי משם תבוא הישועה. ומי בא לקראתו? הרב אברהם יוחנן בלומנטל, מייסד בית היתומים "ציון". הרב בלומנטל שאל אותו מדוע מרחפת עננת דאגה כזו על פניו, ור' הלל סיפר לו על קריאת ההצלה של הרב מנדלזון.

- איזו סייעתא דשמיא גדולה ובלתי רגילה יש לכם - התפעל הרב בלומנטל וסיפר שכשם שפתח בית יתומים חשב לפתוח גם בית יתומות. לשם כך יצר קשר עם אחד הנדיבים שנתן לו כסף וקנה בו כמה דירות וגם צייד אותן במיטות ובריהוט בסיסי אחר. לאחר מכן פנה אל כמה נדבנים על מנת להשיג תקציב שוטף להפעלת המוסד. כאן נתקל בקשיים מרובים, וכרגע עומדות הדירות בלי שימוש. הרב בלומנטל נתן לו את הדירות על מנת שיביא לשם את אותם נערים. ר' הלל השיג אוכל, כלי מיטה ובגדים.

הנערים הגיעו לירושלים ביום שישי. אותו לילה התפנה ר' הלל שלזינגר לקדש על היין רק בחצות, עת חזר לביתו. כל הערב היה עם הבחורים ודאג לכל הפרטים. רק אחרי ששכבו כולם לישון - ניפנה ללכת לביתו. למותר לציין שכל אותם שלושים נערים בגרו והקימו משפחות מפוארות והם מגדולי וחשובי תלמידי החכמים של ירושלים, כולם ראשי בתי אבות מפוארים בארצנו הקדושה.

אבל לא תמיד זה נגמר כך. פעם הגיע הרב לכפר גדעון ושם חטף מכות נמרצות עד שנאלצו לאשפזו למשך שבועיים בבית חולים. הרב הרגיש מאושר על שזכה לקבל מכות לכבודו של הקב"ה.

עשרים שנה היה הרב מנדלזון רב הישוב. יותר ממחצית היהודים בכפר היו חרדים, אבל גם האחרים קבלו עליהם את מרותו. במפעלים שהיו בכפר לא חללו שבת. את צריכה להבין, היה זה בתקופה שבמפעלי המפרץ (האזור התעשייתי של חיפה) אילצו יהודים שומרי שבת להתפטר, כיוון שלא הסכימו לעבוד בשבת, אולם בצרכנייה של מפ"ם בכפר אתא הכניסו רק מאכלים שהרב נתן להם הכשר, ומובן שלא פיטרו אף שומר שבת. הרב היה המנהיג של הישוב! ההנהגה הציבורית התנהלה בהנחיתו.

בכפר התארגנה קבוצה של אברכים ובחורים שהצטרפו לשורות ה"הגנה". הם התאחדו עם אנשי כפר חסידים והיוו את "המחלקה הדתית". מפקדיה ידעו שהם צריכים לשאול את הרב מנדלזון ולקבל את הנחיתו. כך הדריך אותם שמותר לשאת נשק בשבת לצורך הגנה, אבל לצורך אימונים - אסור. הוא גם הסביר להם כיצד צריך לנהוג חייל דתי בכל מיני מצבים.

*  *  *

המשבר פרץ לאחר שבקרב קשה ברמת יוחנן היה אחד משלושת הנופלים גוי, רוסי, שמשפחתו שהתה כבר כמה דורות בארץ. בני משפחתו התגוררו עם היהודים, התחנכו יחדיו, נלחמו יחד ועכשיו בקשו אנשי ה"הגנה" לקבור אותו בבית הקברות היהודי. הרב לא הסכים. הוא מוכן להספיד אותו, לומר עליו שהיה גיבור, שהיה אחד מחסידי אומות העולם - אבל רק בתנאי שלא יקבר בבית הקברות היהודי. אנשי ה"הגנה" ניסו להפעיל עליו לחץ, הם זרקו אבנים אל צריפו הדל ושברו את שמשותיו. משזה לא עזר אף ירו כמה יריות לתוך צריפו. ילדי הרב לא ידעו להיכן להתחבא מאימת היריות. הפשרה הייתה שהוא יקבר ליד הגדר, אבל היריות נמשכו.

כשנודע הדבר ל"מחלקה הדתית" בררו מי מאנשי ה"הגנה" אחראי על הפחדת הרב ואיימו עליו שאם יתרחש עוד אירוע כזה הם ידאגו "לטפל בו באופן יסודי ביותר". אמנם האיומים פסקו, אך מאז החל נתק בין הרב לבין מנהיגיו החילוניים של הכפר, נתק שבסופו החליט הרב לעזוב את כפר אתא ולעבור ליישוב חדש בדרום, לקוממיות.

אנשי הכפר היו כרוכים אחר הרב, אבל המנהיגים הסתייגו ממנו. הרב אמר שהשטן בוחר לקצר את הדרך. במקום לשכנע את כולם, הוא נטפל דווקא אל המנהיגים, ביודעו שאם יחטיא אותם - השאר כבר ילכו אחריו והם מובטחים ליפול בחיקו.

*  *  *

לאחר הקמת המדינה באו אליו לא רק המנהיגים, אלא גם סתם יהודים מהישוב שעד אז קבלו את מרותו של הרב, ואמרו לו שעכשיו אין להם צורך ברב שיפסוק בנושאים ציבוריים - בשביל זה יש מדינה! - אמרו. מספיק להם שהוא יהיה רב שמעמיד חופות ועונה לשאלות של כשרות העופות.

האמנם הקדושה שכה עמל על בנייתה עומדת להתמוסס בלהט התקופה? תהה הרב. כשראה שאמנם כך הם פני הדברים, החליט לעזוב את הקריה ולעבור לקוממיות על מנת להקים ישוב על טהרת הקודש מהמסד עד הטפחות.

הרב אמר כבר אז שהם, החילוניים, גזלו לנו את העם, גזלו לנו את הארץ והרחיקו מאתנו את הגאולה שהייתה כה קרובה. עכשיו, אמר הרב מנדלזון, תבוא הגאולה לאט יותר, טיפין טיפין ותהיה מלווה בייסורים רבים. השואה, כך אמר, הייתה רק תוצאה של הרחקת העם מהקב"ה, והיא מפורטת בפרשת בחקותי.

האנשים כעסו עליו. לא רק החילוניים. גם דתיים ואף חרדים לא הבינו אותו. הופעת המדינה על בימת ההיסטוריה בלבלה את המוחות והלהיטה את הרגשות, אבל האמת היא שהם, מנהיגי הישוב, החילוניים, פגעו בגיד הנשה שלנו, גזלו לנו את הנוער, את המוני העולים הם העבירו בכוח על דתם. מי שהיה לו פנקס אדום - קיבל משרה. מי שלא היה לו הפנקס נכון צפוי היה לרעוב ללחם, ומובן שלא קיבל סידור לדיור. כמו כן חייבו את הילדים ללמוד במוסדות החינוך הכפרניים שלהם.

בספרי הלימוד שלהם לא היה רמז לראש השנה ויום כיפור. חג הסוכות היה חג האסיף, חג השבועות היה חג הביכורים ולא היה זכר למתן תורה, לקבלת התורה המרעידה את הלבבות.

חג הפסח היה חג החירות, ולא חג שבו יצאנו ממצרים על מנת לעבוד את האלוקים על ההר ולהגיע לחרות רוחנית.

חג חנוכה - היה אצלם חג הגיבורים, ולא חג שבו חוגגים את ניצחון פח השמן הטהור על אותם רשעים מהגויים ומישראל שרצו ליוון את עם ישראל ולהפר את בריתו עם הקב"ה.

חג פורים היה אצלם לחג המסכות, ולא חג שבו לימדה אותנו אסתר כיצד מתמודדים במציאות של גולה. חג שבו קבלנו על עצמנו את התורה שבעל פה מתוך רצון.

לא היה זכר לקב"ה בספרי הלימוד! וזו הייתה רק ההתחלה. עמך ישראל היו ברובם אודים מוצלים מאש, ללא הורים, ללא משפחה, הלכו כצאן אחרי מי שהוליך אותם אל עבר בורות נשברים שאין בהם מים כשהם מבטיחים להם פרנסה, סידור בדירה ובמוסדות לימוד. כך הובלו אל עברי פי פחת הם וילדיהם אחריהם.

באותם ימים של טרם קום המדינה, רק לגדולי הדור היו עיניים טהורות וצופיות למרחוק לראות לאן מובילים המנהיגים החילוניים את הצאן. היתר התלהבו מאווירת המחתרות, הזדהו עם מאבקי היישוב, התנדבו לכל מיני פעילויות מסתוריות ומסוכנות. הם הסתנוורו מהמופע המרהיב של מדינה כביכול יהודית, של צבא כביכול יהודי. לא הבינו שהם מכופפים ברך כדי לשתות מים מעופשים מבורות נשברים. בורות שאפילו מים אין בהם, רק נחשים ועקרבים. הם לא האמינו שהם חיים על זמן שאול. בייניש ויהונתן נשרפו בלהט התקופה ואבדו לנו.

- מה ארע להם? - שאלה שבי.

היא לא ידעה למה, אבל סיפורו של בנימין ריגש אותה מאוד. אף פעם לא הייתה חטטנית, ולכן לא הבינה מה מושך אותה בקורותיו, אולם הרצון לדעת עליו היה חזק ממנה. כמעט מיסטי.

- שמעתי - אמרה גברת קופרשטיין בזהירות - שכאשר נוצרה הזדמנות להצטרף לקבוצה להתאמן כצנחנים בצבא הבריטי על מנת לעזור להציל יהודים מהשואה - הם עזבו את האצ"ל והצטרפו ל"הגנה". הוא היה אמור לצאת עם עוד שני צנחנים לאחת מארצות אירופה למען המטרה הזו, אך ברגע האחרון החליפו אותו ומישהו אחר יצא במקומו. יואל ברנד, שהעיד במשפט קסטנר, אמר שיואל פלגי סיפר לו שהמשפט - הוא שזעזע את בייניש.

- משפט קסטנר? - סימני השאלה על פניה של שבי הראו בעליל שאין היא יודעת במה מדובר.

- אני לא הכתובת לספר לך על משפט זה. חברתי, גברת לוי שגרה בבניין לידנו, מכירה היטב את הפרטים כיוון שהיא בת דודתו של אחד העדים. מה שידוע לי, שבייניש ויהונתן עברו קורס טיס. אח"כ קיבלנו הודעה רשמית על נפילתו של יהונתן בעקבות תאונת אימון. המטוס שלו התרסק והוא נהרג.

- ובנימין? שאלה שבי בחרדה.

- אין לי מושג. הוא פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

*  *  *

את גברת לוי הישישה פגשה בגינה הציבורית. היא ישבה לבדה, מביטה בילדים המשחקים במרץ ובחן ילדות.

- אפשר לשבת לידך? - שאלה שבי בחיוך נעים.

- בבקשה! הלא זו גינה ציבורית. - שבי התיישבה והילדים החלו להשתלט על הגינה ועל מתקניה.

- את גרה בבניין לידי, לא כן? - שאלה.

- כן, שמי שבי.

- אשתו של מי את? - התענינה.

- של אפרים.

- אהה. ילד חביב!

- לילד החביב הזה יש כבר כמה ילדים! - העירה שבי בחיוך.

- כן, אני רואה!

- איך את רואה? - התפלאה שבי.

גברת לוי צחקקה ואמרה: לו היית תושבת כפר אתא מילדותך - היית יודעת גם את. הנה בנך זה כל כך דומה למשפחת מילר. הוא מזכיר לי את אחד מהם כשהיה קטן.

- האמנם? את מי? - התענינה שבי בנימוס אם כי הסקרנות כבר התעוררה בה.

- את בייניש מילר.

- שמעתי עליו - אמרה שבי בקול נמוך.

- שמעת? מה שמעת?

- שמעתי שהוא הצטרף ל"הגנה", ושמשפט קסטנר זעזע אותו והשפיע עליו רבות - למה הזכירה את משפט קסטנר - לא ידעה. השאלה נזרקה לחלל העולם לפני שהספיקה לתכנן מה ואיך לשאול.

- את שמעת על משפט קסטנר? - שאלה גברת לוי כשהיא מביטה בה בהתעניינות.

- רק השם ידוע לי, אבל אשמח להרחיב את ידיעותי - השיבה בחביבות. האמת הייתה שרצתה מאוד לדעת, אלא שלא רצתה להראות זאת.

- זו פרשה טרגית מאוד - החלה הגברת לוי לספר - לאחר המלחמה האשים עו"ד שמואל תמיר, בשם מלכיאל גרינוולד, את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. מדינת ישראל תבעה את גרינוולד לדין באשמת הוצאת דיבה. בבית המשפט התבררו והתלבנו הפרטים שהרכיבו את ה"פרשיה" בעקבותיה נאלצה הממשלה להתפטר.

תחילתה בידיעות שהסתננו לארץ על תכניות הנאצים להשמיד את יהדות הונגריה. הבריטים הבטיחו לאמן בקהיר צנחנים יהודיים העתידים לצאת בשליחות הצלה להונגריה והבלקן. התוכנית הייתה שהם יצנחו סמוך לגבול הונגריה, יחצו את הגבול ויפעלו בהונגריה כמחתרת בריטית שמטרתה גם הצלת יהודים.

הבריטים אימנו שבעה עשר צנחנים יהודיים. מתוכם נבחרו שלושה שאמורים היו לצנוח ביוגוסלביה ממטוס בריטי, לחצות את הגבול להונגריה ולפעול להצלת יהודייה בטרם יפלשו אליה הנאצים. יואל פלגי היה אחד מהשלושה. בלילה אפל צנחו והגיעו בשלום לקרקע. כשסיירו בסביבה נודע להם, לחרדתם, שהנאצים כבר נכנסו להונגריה והשתלטו עליה.

יואל פלגי טען שעליהם לאסוף יותר אינפורמציה בטרם יחדרו לעומקה של הונגריה שורצת הגרמנים. גם פרץ גולדשטיין חברו הסכים עמו. הצנחנית השלישית, חנה סנש, לא הסכימה איתם. היא טענה שבכל רגע שהם משתהים - הם פוגעים בהצלת יהודי הונגריה.

עקב חילוקי הדעות הם החליטו להיפרד. חנה נכנסה להונגריה, הצטרפה לשני פרטיזנים יהודיים, אך אלו נתפסו מיד על ידי שוטרים הונגרים שגילו את המשדר של חנה, המשדר שנועד לקיים קשר בין הצנחנים לבין עצמם, ובינם לבין הבסיס הבריטי. גילוי המשדר הסגיר את זהותה של חנה סנש - כמרגלת - אויב!

ממציאת המשדר הבינו שוביה כי בשטח מצויים צנחנים נוספים. חנה הובאה לכלא בבודפסט. עינו אותה במשך שעות על מנת להוציא ממנה את אות - הצופן שיביא ליציאת הצנחנים האחרים ממחבואם ויסגירם למאסר.

אולם חנה לא בגדה בחבריה!

ההונגרים הביאו את אמה של חנה, תושבת בודפשט, לתאה. זו נבהלה כשראתה את פניה הנפוחות ומלאות בחבורות. ההונגרים אסרו את אמה ואיימו לענות אף אותה, עד שחנה תגלה את אות הצופן. לבסוף שיחררו את גברת סנש, לא לפני שנפגשה שוב עם בתה. חנה ספרה לה שיעמידו אותה למשפט, ובקשה ממנה למצוא לה עורך דין.

אמה של חנה, שהעידה במשפט קסטנר, תיארה כיצד פנתה לאישים שונים וחיפשה עזרה. מכולם הבינה שיש רק אדם אחד שיוכל לעזור לה, והוא היהודי ד"ר רודולף קסטנר. נודע לה שקסטנר הוא היהודי היחיד שיש לו רשות להתראות עם אסירים יהודיים, ואף להביא להם חבילות מזון מתי שרק ירצה. גברת סנש למדה שלקסטנר יש השפעה על הנאצים. יום אחר יום ושבוע אחר שבוע ניסתה להיפגש עם ד"ר רודולף קסטנר. היא שוחחה עם מזכירתו, התאמצה להגיע אל רבים מעוזריו ובקשה ראיון, פגישה, עורך דין ומשלוח מזון לבתה. תמיד דחו אותה ב"לך ושוב".

בבית המשפט נחקר קסטנר על ידי עורך הדין שמואל תמיר, ששאל אותו מה עשה על מנת לעזור לחנה סנש. קסטנר הרבה ברהב. את מכירה את ההתחמקויות הללו? היו לנו דיונים בוועדה... החלטנו על שורה שלימה של צעדים... - ניסתה הגברת לוי להמחיש - ...לברר אצל השלטונות ההונגרים אם קיימת אפשרות לשחררה... לבדוק אם הגרמנים יסכימו ויוכלו לעזור בשחרורה... לעזור לה לשכור עורך דין...

בחקירה הנגדית התברר שהוא לא התעניין בחנה כלל. אמה של חנה סנש סיפרה שביקשה מאחד מעוזריו של קסטנר לסדר לה פגישה, אך הוא טען שזה בלתי אפשרי כיוון שד"ר קסטנר הוא אדם "עסוק מאוד". מקום מגוריו של קסטנר נודע לה על ידי חברה. היא הלכה לשם, והאישה שפתחה לה את הדלת אמרה שמקרה הצנחנים ידוע לה, שד"ר קסטנר מתכוון ללכת למחרת לבית הסוהר, שתפנה אל המזכירה שלו והיא תסדר את העניין.

שלוש או ארבע פעמים ניסתה הגברת סנש להיפגש עם ד"ר קסטנר, אבל לשווא.

לבסוף פנתה אל יהודי ממכריה שעבד עם קסטנר. היא בקשה ללמוד ממנו את האמת, מדוע אומרים לה יום יום שאין צורך בעורך דין ושחנה תשוחרר.

הוא הגיב בתדהמה: - מה, חנה פה?... אני שומע על כך בפעם הראשונה. מהרי, קחי עורך דין עוד היום!

היה זה כחודש לפני שפסקו ובצעו בחנה סנש פסק דין מוות בנובמבר 1944.

- ומה קרה עם יואל פלגי וחברו? - שאלה שבי בחרדה.

- עו"ד תמיר הביא הוכחות לכך שיואל פלגי ופרץ גולדשטין היו מעיר הולדתו של קסטנר. קסטנר היה מנהיגם בתנועת הנוער הציונית. הם העריצו אותו ללא גבול ובטחו בו. מ"ההגנה" שלחו אותם אליו בקבעם שהוא יהיה בסיסם בהונגריה.

יואל היה הראשון שהתייצב לפניו בחשאי. קסטנר שכנע אותו להסגיר את עצמו לידי הגרמנים, בהבטיחו שישחררו אותו ואף יתנו לו לעזור להציל יהודים. גם את פרץ שכנע קסטנר.

מה שקרה הוא שהגרמנים עינו אותם בעינויים קשים, לבסוף הם הועלו לרכבת שהובילה אותם למחנה השמדה. יואל הצליח לקפוץ מהרכבת, להצטרף לפרטיזנים ולשרוד עד לשחרור. הוא עלה לישראל, ועד משפט קסטנר לא דיבר. חברו פרץ גולדשטיין נרצח. הוא הושמד במחנה המוות.

עורך דין שמואל תמיר הסיר את המסווה מעל פרצופו של קסטנר. בבית המשפט התברר כיצד התרועע קסטנר עם ראשי הנאצים כמו אייכמן ובכר. מעדותו היה ברור שקסטנר היה מודע למזימותיהם של הנאצים ולתפקידו במערך ההשמדה שתכננו.

כהוכחה לדבריו ציין שבעיר הולדתו של קסטנר היו בסה"כ קצין נאצי אחד ועשרים ואחד שוטרים הונגרים, שהיו אמורים להשתלט על הגטו היהודי שהכיל כעשרים אלף יהודים בזמן כשכבר היה ברור שגרמניה הולכת להפסיד במלחמה,

הנאצים חששו מהתקוממות כמו זו שהייתה בגטו וורשה. כאן השתלב קסטנר, שתפקידו היה להרגיע את היהודים, להוליכם שולל על מנת שיסכימו להתפנות מרצון לרכבות והגרמנים לא יצטרכו להקצות כוחות, כוחות אותם לא יכלו להפנות במצב המלחמה הכושל שלהם.

בתמורה הבטיחו לקסטנר לאפשר לקבוצה של יהודים שיבחר לצאת את הונגריה. קסטנר הסכים להקריב את טובתם של רוב היהודים בהונגריה למען הצלת המיוחסים בעיניו. 1684 איש הצליח קסטנר לשחרר, ביניהם בני משפחתו ויהודים שהיו ציונים והשתייכו למפלגתו - מפא"י, כמו גם את הרבע' מסאטמאר ועוד כמה רבנים. כל היתר הולכו שולל, בהבטיחו להם שהם עוברים למחנה עבודה. כך נשלחו כולם מזרחה, לפולין, ושם הושמדו.

 בבית המשפט הוכיח עו"ד תמיר שהקצינים הנאצים הבכירים דאגו לאליבי שלהם לתקופה של אחר המלחמה. היה ברור להם שבנות הברית יעמידו אותם לדין כפושעי המלחמה. אותם נאצים חיפשו מישהו שיעיד עליהם שהם הצילו יהודים ושהיו אנוסים לנהוג כמו שנהגו. קסטנר אמור היה לתת להם את האליבי הזה, ואמנם, ב - 1947 שוחרר פושע המלחמה, בכר, בעקבות המלצתו של קסטנר.

הובאו הוכחות שהעידו שקורט בכר היה ראש מחלקת ה - ס.ס. בהונגריה וניהל את המחלקה הכלכלית שתפקידה היה לנצל את גוויותיהם של היהודים המושמדים והנשרפים על מנת למצות מהם את כל הניתן לניצול ולמחזור. בכר נעצר על ידי האמריקנים והוחזק במעצר שנתיים וחצי. הוא נמנה על הפושעים החשובים ביותר.

תחילה הכחיש קסטנר שפעל לשחרורו של בכר, אולם עורך דין תמיר הציג בפני בית המשפט עדות. הייתה זו הצהרה בשבועה שנשבע קסטנר בבית הדין הבינלאומי, במאמציו לטהר את בכר. כמו כן הציג את מכתבו של קסטנר ליהודי בשם קפלן, שבו הוא כותב: "בכר שוחרר בנירנברג הודות להתערבותי האישית".

- אני לא מבינה, אם קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, מדוע לא עשו כלום בארץ? האמנם לא ידעו מה הולך שם? - שאלה שבי.

- עורך דין תמיר הביא במשפט את איגרתו של הרב מיכאל דב ויסמנדל - המשיכה הגברת לוי לספר - הרב ויסמנדל התחבא במערה על גדות הדנובה. משם הוא שלח איגרות למנהיגים יהודיים בתורכיה, בשוויץ ובארץ ישראל. באיגרתו תאר את גרוש היהודים למחנות. הוא ידע לציין כמה יהודים מגורשים כל יום ואיך. היו לו נתונים מדויקים! כמו כן ידע לומר שארבע רכבות נוסעות כל יום לאושוויץ. לאחר מסע של יומיים שלושה, ללא אוויר, אוכל או שתיה - כשרבים מתים כבר בדרך, הגיעו הנותרים לאושוויץ. הם עברו מיון. הרוב נלקח להשמדה בו ביום. הם הופשטו ערומים, הוכנסו לאולמות גדולים בעורמה, כאילו לרחצה, אלא שבמקום מים זרם מהברזים גז שחנק אותם למוות. הוא אף נקב בשם הגז בו השתמשו!

הרב ויסמנדל המשיך לתאר כיצד אורגן המחנה, סימון המספר הצרוב על הזרוע על המעטים שלא הושמדו מיד, תפקידם של אלו, כמה זמן החזיקו מעמד בתנאים אלו ומה סופם. הרב ויסמנדיל ידע לציין שהוקמו עוד כמה מחנות כמו אשוויץ וכל זה בשנת 1944. חומר זה לקח הרב ויסמנדל מ"פרוטקול אשוויץ" שהתחבר על ידי ד"ר רודולף וורבה וחברו, שהצליחו לברוח מאשוויץ שבועות מספר לפני שהחלו הגרושים מהונגריה.

פרוטוקול זה הגיע גם לידיהם של מנהיגי היהודים בסלובקיה ובהונגריה. אלא שחומר זה לא פורסם ברבים על ידי הסוכנות היהודית. מן הסתם מצאו שחומר זה לא רלוונטי לצבור הרחב - הוסיפה במרירות צינית.

גם לידיו של הציוני הדתי, משה קראוס, הגיע חומר חסוי זה, והוא שלח פרטים מלאים על אשוויץ לנציג הסוכנות יהודית בג'נבה, אלא שגם אותו נציג של הסוכנות היהודית לא פרסם את הדו"ח ברבים. אולי מחוסר עניין לציבור... - הוסיפה בלעג.

אפשר היה להזעיק את דעת העולם! אבל הם שמרו על שתיקה מוחלטת. גם באמריקה מלאו הג'וינט וההסתדרות הציונית את פיהם במים והשתיקו כל ידיעה בעניין - המשיכה הגברת לוי לספר - על רקע זה זוהרת וקורנת פעילותו של הרב אברהם קלמנוביץ, שהיה בראש ועד ההצלה שנוסד על מנת להציל במיוחד את בני הישיבות, אך הרחיב את פעילותו לכל שכבות העם.

- אבל למה? למה הייתה השתיקה הזו? - שאלה שבי מזועזעת.

- המנהיגים הציונים כמו חיים וויצמן ודוד בן גוריון נכנעו לבריטים, שלא היו מעוניינים להעלות לכאן יהודים ולעורר את זעמם של הערבים. לורד מוין שאל: לאן אכניס מיליון יהודים?

הייתה זו מדיניות מגבוה להשתיק את כל הזוועות המבוצעות על ידי הנאצים.

*  *  *

אגב, אותו משה קראוס נטש את מדיניות האל-מעש של הציונות, וגייס את עזרת הקונסול השוויצרי בבודפשט, את ראול ולנברג חסיד אומות העולם ומספר נציגי מדינות דרום אמריקניות. משה עמד בראש פעולת סתר שהפכה את מרתפי העיר למקומות מחבוא. הוא הציל ארבעים אלף יהודים!

- אם יהודי אחד יכול היה להציל ארבעים אלף, כמה יכלו הסוכנות להציל לו היו מעוניינים באמת? - הגיבה שבי.

- המזעזע היה שעוד ב-1943 העמידו השלטונות ההונגרים לרשות כל יהודי שירצה להגר את כל המסמכים הדרושים. תארי לך, אפשר היה להציל מיליון יהודים! האמת היא שהמפתח לא היה בידי אייכמן וגם לא בידי קסטנר, שכן הנאצים עדין לא נכנסו להונגריה. המפתח היה בידי לורד מוין. אלא שממשלת אנגליה לא נתנה סרטיפיקטים (רישיונות עליה לארץ ישראל), וכך אבדו לנו יהודים רבים.

אמנם ב - 1943 הוקם ועד הצלה. אבל את מי הציבו בראשו? את יצחק גרינבאום. איש זה כתב בספרו: "וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת יהודים... אמרתי: לא. ואני אומר עוד פעם: לא". לדעתו, מפעל ההתיישבות חשוב יותר. כך הובן מהדברים שכתב.

- אם אדם כזה נבחר לעמוד, לא פחות ולא יותר, בראש ועדת ההצלה של הסוכנות היהודית, את כבר מבינה לבד מדוע נראתה ההצלה שלהם כך?!

שבי הביטה ברבקי, חדוי, דסי, שלוימי ושמוליק, ששיחקו בחדווה במתקני השעשועים, וצמרמורת עברה בה. הלא ילדים כמותם היו אז, בשואה. אימהות כמוה גורשו עם ילדיהם לאותם קרונות רכבת וחוסלו על ידי הנאצים. ומה אם זוועה כזו תיפול חלילה עליה ועל ילדיה?... הרגישה צורך לקרוא להם. לחבק אותם אל חיקה ולנשקם כאילו איים משהו לבוא ולגרש אותה ואת ילדיה אל... לא, היא אפילו לא מסוגלת לחשוב על זה עד הסוף. הרגישה שהאימה חונקת את גרונה.