לחצות את הגבול באומץ - מאמר שלישי בסדרה

"אשרי אדם מפחד תמיד", אמר החכם מכל אדם (משלי כ"ח, י"ד). ואכן, הפחדים משמשים עבורנו כגבולות שלנו, מסמנים את הקווים שאותם אנו לא יכולים לעבור. לעיתים מדובר בגבולות חיוביים - כאשר אדם מפחד לנהוג בפראות או לפגוע בזולת. זוהי דוגמא לפחד חיובי, כאשר אומץ בנסיבות אלו יהיה שלילי בהחלט. מאידך גיסא, הקווים הללו לא נקבעו בהכרח ממניעים ענייניים, ולפעמים הם רק מתווים את הגבולות שמעולם לא עברנו, ומשום כך אנו גם מפחדים לעבור.

כל התנסות ראשונה מעוררת חשש, והפחד הזה מציב קו דמיוני, מעין גבול, אותו אנו חוששים לחצות. אלא שזה לא אומר שלא ניתן לחצות את הגבול הזה. אנשים שהפחד משתק אותם, מתייחסים אל הפחד כאל תמרור אזהרה שאומר: "זהירות, גבול לפניך, אחורה פנה!". לעומתם, אנשים שמתגברים על הפחד וצומחים, הינם אנשים שמכירים בקיומו של הגבול, אך מודעים גם ליכולת לחצות אותו בשלום.

יותר מכך: אנשים אמיצים מחפשים אתגרים וששים לקראתם. הם יודעים שהפחד – מסמן את הקרבה לגבול, ובמילים אחרות: את ההזדמנות לפרוץ גבולות, לפרוץ דרך, ולהגיע אל המקומות שאליהם הם רק חלמו עד כה להגיע. מבחינתם, הפחד מבשר על מפגש צפוי עם האישיות שיכולה להיות להם.

הפחד הופך לאתגר. הוא מתורגם לדחף, להוכיח לעצמם שהם יכולים להתגבר על המחסום.

תפילה ללא גבולות

בפרשת ויצא מספרת התורה על חלומו של יעקב אבינו, שראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם. ובהקשר לכך, מלמדים אותנו רבותינו במדרש (תנחומא) דבר נורא: "מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקב"ה ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה - כך אני יש לי ירידה! אמר לו הקב"ה: אם אתה עולה - אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה וכו'. אמר לו הקב"ה: אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת - הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכיות בעולם הזה, במיסים ובארנוניות ובגולגליות".

הדברים גבוהים מעבר להשגתנו, אולם בלי ספק הם נועדו ללמד אותנו. לפיכך, נתבונן בהם כפי שהם נתפסים לעינינו: הקדוש ברוך הוא מורה ליעקב לעלות בסולם, ואילו הוא – אינו "מאמין". במי הוא לא האמין? חלילה מלומר שהיה כאן חסרון אמונה בקדוש ברוך הוא, אך כביכול, מסביר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, יעקב אבינו לא האמין ביכולות שלו. הוא לא האמין בכך שישנו הבדל בין הכוחות שלו ובין הכוחות של אומות העולם, אלא עשה השוואה בינו ובינם, והסיק מסקנות ביחס לעצמו – על סמך הנסיון שלהם.

משום כך, העונש הינו במידה כנגד מידה: מאחר והוא לא האמין בכך שכוחותיו שונים מכוחותיהם של אומות העולם, ובכך הגביל את עצמו ליכולות שלהם, הרי שבניו אכן השתעבדו לאומות הללו – וכביכול הוגבלו באותם גבולות שהציבו האומות הללו במעשיהם.

דוגמה נוספת לכך מצינו אצל שמשון, אשר התפלל לה' כי יחזק אותו אך הפעם ליטול נקמה מהפלישתים, ואמר: "תמות נפשי עם פלישתים". כלומר: הוא הגביל את כוחה של תפילתו מראש, למצב בו הוא אמנם יצליח ליטול נקמה מהפלישתים, אולם במקביל ימצא את מותו.

וכאן מלמדים רבותינו בעלי המוסר, כי היתה טענה כלפי שמשון. שכן אילו הוא היה מתפלל שרק הפלישתים ימותו בעוד הוא ישאר בחיים, הרי שזה מה שהיה קורה במציאות! רק מאחר שהוא עצמו הגביל את כוחה של תפילתו, אמנם לא היה ביכולתו להשיג באמצעותה מעבר לגבול שהוא עצמו הציב.

במילים אחרות, מדובר באותו רעיון בו עסקנו עד כה: הפחדים של האדם בעצם מגבילים אותו. הם מגבילים אותו מלשאוף, הם מגבילים אותו מלנסות, הם מגבילים אותו מלהתפלל, הם מגבילים אותו באינספור בחינות, ובעיקר: הם מגבילים את היכולת שלו להאמין ולקלוט שהוא מסוגל ליותר. להרבה יותר!

הפחדים של האדם הם אלו שגורמים לו שלא להעז. הם אלו שגורמים לו לא להעלות רעיונות חדשים. הם אלו שגורמים לו שלא לחוות התנסויות חדשות.

אנשים חוששים לשאוף, שמא יתאכזבו... אולם לאמיתו של דבר, מוטב לשאוף ולהתאכזב, לחוות את ה"שבע יפול צדיק וקם", מאשר לא לשאוף ולהשאר במקום הנמוך בו הם נמצאים... המחיר שגובה הנפילה שאחרי השאיפה, נמוך לאין שיעור ביחס לגמול המופלא שממתין לשואף בעקבות הצמיחה שיחווה לאחר שישאף!

בין אומץ לפזיזות

שינויים קיצוניים בחיים אינם נובעים בהכרח מאומץ, אלא מפזיזות. לפעמים, אדם שחווה תחושות החמצה משמעותיות בעברו, עשוי לחוש תחושת פספוס ניכרת וחסך גדול, שגורמים לו לנהוג בפזיזות יתר, כדי לגשר על פני פערים מהעבר. לדוגמה: אדם ששאף במשך שנים לקבל תפקיד בכיר, ושאיפתו לא באה לידי מימוש, עשוי לצבור תסכולים רבים בעקבות כך, עד שכאשר יקבל את התפקיד, הוא יפעל מתוך עודף אימפולסיביות ויעשה יותר מדי דברים לא נכונים. הוא מרגיש שהתסכולים מהעבר זוכים כעת למענה, והדחף שהצטבר במשך שנים מתפרץ באחת. במקרה זה, למשל, מדובר באומץ שלילי שבדרך כלל יפגע באדם, ובמקום לקדם אותו יחזיר אותו לאחור.

האומץ החיובי הינו האומץ השקול והמתון. זה שגורם לאדם לעשות תהליכים הדרגתיים ומתונים, תוך חתירה בלתי פוסקת אל עבר היעדים שהציב לעצמו. לדוגמה: אדם שסובל מחרדה חברתית, לא יוכל ביום בהיר אחד להפוך את עורו. אם ינסה לעשות זאת, סביר להניח שהוא ייכשל, מה שיגרום לו לחשוש עוד יותר מפני כל התנסות חברתית חדשה, שכן הכישלון שיחווה – יותיר בו רושם שלילי מדי, שימנע ממנו לנסות פעם נוספת.

לעומת זאת, אם אותו אדם יחליט להקדיש בכל יום חמש דקות בלבד לשיחה עם מאן דהו, יהיה זה אומץ שקול ומאוזן. בחמש דקות של שיחה הוא יוכל לעמוד, וכך יצבור חוויות חיוביות, שיעניקו לו את האומץ להגביר את המינון אחרי שבוע לעשר דקות, וכן הלאה.

באופן זה, גם אם יהיו כשלונות, הם יהיו בקנה מידה קטן, ובהתאם לכך, גם הרגשות השליליים שעשויים להתעורר בעקבותיהם – יהיו מוגבלים, ולא יגרמו נזק רב מדי. ככל שההתנסות קטנה יותר, כך בהתאם גם הסיכון, שימשיך גם הלאה להלום את הסיכוי.

נשים לב: האדם האמיץ, בדיוק כמו הפזיז, חותרים שניהם אל אותו יעד. אולם בעוד הפזיז מבקש להגיע אליו מיד, בבת אחת, האמיץ מוכן להתמודד עם התהליך שבדרך. הוא אינו מחפש פתרון מידי, אלא פתרון שיחזיק מעמד בטווח הארוך. הפזיז מתכחש למציאות. אולם האמיץ מכיר במציאות, תוך נכונות לפרוץ את גבולותיה אט אט ולצמוח.