רק הקב"ה יכול לצוות גם על רחשי הלב. אבל מה בא לפני מה?

נראה נקודה חשובה בסדר של עשרת הדברות: הדיבר הראשון הוא "אָנֹכִי השם אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', ב'). הדיבר העשירי, המסיים את חמשת הדברות שבין אדם לחברו, הוא "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (י"ד). בספר דברים בפרשת ואתחנן משלימה התורה את איסור "וְלֹא תַחְמֹד" במילים "וְלֹא תִתְאַוֶּה" (דברים ה', י"ח).

רבי שמשון רפאל הירש כותב, שהציווי "לא תחמוד" הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא, המוטבע במצוות שבין אדם לחברו. מדוע? שהרי גם מלך בשר ודם יכול לצוות "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף", אך רק בורא עולם יכול לצוות על הלב: "לא תחמוד". אלוקים בוחן כליות ולב, ולא רק המעשה גלוי לפניו, אלא גם רחשי הלב והמחשבות, ולכן רק הוא יכול לצוות על חמדת הלב ותאוותיו.

בשר ודם יכול לצוות רק על אי עשיית הפשע עצמו, ומשבוצע הפשע ייתבע הפושע לדין. אולם אין בידי האדם כלים למגר את מוקד הפשע, את המתבשל בלב. כך זה בכל מערכות המשפט שבעולם. לבם של רבים מבני האדם חרוש מחשבות ומזימות, המחשבות מבשילות ממש לכדי מעשה, והדבר היחיד המונע אותם מלבצע את זממם, הוא הפחד מהמשטרה ומבית המשפט.

יוצא מכך, שהכוח שבידי מערכת המשפט הוא מוגבל. היא יכולה לעצור את האדם מלעשות רע, אבל אינה משנה את נטיותיו מהשורש.

בורא עולם מצווה בתורתו לא רק למגר את התופעות, אלא לנקות את השורש – לא לחמוד בלב, והוא אף עתיד לשפוט את האדם אם לא ישתדל לעשות זאת. כשהלב שלם, המבנה המוקם עליו איתן ויציב (ניתן לעיין ב"אבן עזרא" ובעוד מפרשים, כיצד ניתן ליישם בפועל מצוה זו).

לעשרת הדברות אין קדושה מיוחדת או חשיבות יתרה על פני כל מצווה אחרת ממצוות התורה. אולם אם נעיין בסדר שבו ערוכים קווי יסוד אלה, נמצא בהם רעיון המלמד על שאר מצוות התורה. המחצית הראשונה פותחת ב"אנכי השם אלוקיך", ומסתיימת ב"כבד את אביך ואת אמך". המחצית השנייה פותחת ב"לא תרצח" ומסתיימת ב"לא תחמוד".

הדיבר הראשון הוא ציווי להכיר בלב, ש"אנכי השם אלוקיך". זהו ציווי על ההכרה של האדם, שאיננה נראית לעין. גם הדיבר השני הוא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" – שוב, ציווי על הלב. אמנם הדרישה היא על הלב, אך התורה תובעת לתת להכרה זו ביטוי חיצוני, בשליטה על הפה: "לא תשא את שם השם אלוקיך לשווא", ובמלאכה ובעשייה בפועל: "זכור את יום השבת לקדשו". שמירת השבת היא ביטוי מעשי של האמונה בבורא. גם הציווי האחרון "כבד את אביך ואת אמך" הוא אמצעי מעשי להנחלת המסורת ולהעברת לפיד האמונה מאב לבן.

אם כן, הלוח הראשון פותח בציווי על ההכרה בלב, ומסיים בציווי על ביטוי מעשי.

הלוח השני, העוסק בבין אדם לחברו, פותח בציווי על המעשה – "לא תרצח", "לא תגנוב", "לא תנאף"; ממשיך בציווי על הדיבור – "לא תענה ברעך עד שקר"; ועובר לציווי על הלב והמחשבה – "לא תחמוד".

הרעיון העומד מאחורי הדברים הוא יסודי מאוד. מצוות שבין אדם למקום, כגון מצות האמונה, כמעט אינן נחשבות למאומה אם אין הן באות לידי ביטוי במעשי האדם בפועל. קל מאוד להאמין בלב ולכתוב על כל דולר ""In G-d we trust, אולם ידיעה זו חסרת משמעות אם אין לה הכוח למשול בפינו ובמעשינו. במצוות שבין אדם לחברו הרעיון הוא זהה, לכיוון ההפוך: מידה טובה היא חסרת טעם אם היא מתבטאת רק מן השפה ולחוץ, מבלי שהיא נובעת מהלב ומטוהר המחשבה.

כל מעשה טוב וישר צריך לעלות מתוך הלב פנימה, וכל רחש טוב שבלב צריך לבוא לידי ביטוי מעשי.

רוח זו מאחדת את שני הלוחות – הלוח של בין אדם למקום, והלוח של בין אדם לחברו, והיא יסוד לכל מצוות התורה.