סיון רהב מאיר: כמה פעמים ביום אתם אומרים "ברוך השם"?

מורה אחת אמרה לי פעם שיש ארבע מילים שמאפיינות את התקופה הזו: "אני", "כאן", "עכשיו" ו"הכל". לכן ט"ו בשבט, שיתחיל הערב, הוא אחד הימים הכי חשובים שיש. הוא יוצא נגד ארבע המילים האלה. את חג האילנות לא חוגגים באביב, אלא בחורף. לא בזמן שבו הכול כבר פורח ובשל, אלא בזמן שבו עדיין לא רואים את התוצאות. אנחנו לא מקבלים את הכול כאן ועכשיו, אלא יוצאים מעצמנו אל הטבע. צריך לשתול, להשקות, להשקיע, לחכות, להאמין.
ההתבוננות הזו בטבע מזכירה לנו שיש בחיים תהליכים איטיים ונסתרים, שדברים מתפתחים מתחת לפני השטח, שאנחנו לא רואים כל דבר באופן מידי, ולכן צריך להמשיך לטפח ולהתאזר בסבלנות. זה נכון כמעט בכל תחום משמעותי: זוגיות, חינוך ילדים, שיפור האישיות והמידות, לימודים ועוד. בעידן שבו מחכים בקוצר רוח לראות שני "וי" כחולים בווטסאפ, אנחנו מקבלים פעם בשנה תזכורת למצרכים הכי חשובים שיש: אורך רוח, עמל מתמשך, השקעה, מסירות. כל אלה אכן מביאים בסוף תוצאות ופירות.

התוף כבר מוכן

האם אנחנו מצפים לטוב בחיינו ומכינים לו מקום, או רק מתכוננים לגרוע מכל? כך שאל בשבת בבוקר הרב יונתן רוזנברג את מתפללי בית הכנסת "שערי צדק" בלוס אנג'לס, והסביר: במעמד המרגש של שירת הים, אחרי קריעת ים סוף, מסופר שמרים הנביאה שלפה מייד את התוף: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". רגע, מאיפה היה להן שם פתאום תוף? מרים לא התחילה לחפש את התוף במזוודה. הוא כבר היה איתה, צמוד, כי היא התכוננה וציפתה לרגע הזה במשך שנים. היא גם חינכה את כל הנשים של אותו דור שזה או-טו-טו מגיע, וצריך להיות מוכנות. אפשר ללמוד הרבה מאותו דור של נשים עוצמתיות: הן באמת האמינו וידעו שהרגע הזה יגיע, וגם עשו רבות כדי להביא אותו סוף סוף. 
הרעיון הזה הזכיר לי שיר מקסים של אהרון רזאל: "האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?". מרים מלמדת אותנו לחיות בתודעה כזו של ציפייה, להכין מקום לחסד ולטוב שיגיעו.

לשמוע

כולם קראו על כך בעיתון. כולם דיברו על זה יומם ולילה. אבל רק אחד קם ועשה משהו. פרשת השבוע מתחילה כך: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן, חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹוקים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". יתרו שומע על היציאה מעבדות לחירות, על הבשורה החדשה בעולם, ולא נשאר אדיש. הוא שומע, מפנים, וזה מוביל אותו לעשייה: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה". יתרו עוזב את ביתו, ומצטרף לעם ישראל.

פרשנים רבים כותבים על יכולת השמיעה של יתרו. הרי התורה עצמה מספרת איך עמים רבים שמעו על יציאת מצרים, נדהמו ונבהלו. מיליוני בני אדם במזרח התיכון עקבו אחרי הדרמה. האם זה עורר אותם להשתנות? לעשות משהו? לא. רק יתרו העמיק לבדוק מה המשמעות של כל זה עבורו. לא רק שמע – אלא השתנה.

כמויות אדירות של אינפורמציה מתחרות על תשומת הלב שלנו. בכל יום כולנו שומעים אינספור ידיעות שונות. סיפורו של יתרו מעלה שאלה: מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו שומעים?

זהירות, תפילין?

עיריית תל אביב פרסמה השבוע הוראה חדשה: אסור להציב דוכן להנחת תפילין במרחק של 100 מטר מבתי ספר, מרכזים קהילתיים ושאר מקומות שבהם נמצאים קטינים. מתברר שנמצאה הסכנה האמיתית לשלומם של ילדי ישראל (והרי תפילין מניחים בכלל מגיל 13). אליסף פרץ, הבן של מרים פרץ, האח של אוריאל ואלירז ז"ל, נדהם גם הוא, בעיקר מהנימוקים והסגנון, וכתב כך: "אני ממש משתדל לא להגיב על דברים כאלה, אבל באמת, איך הגענו למצב הזה במדינת היהודים? נכון, צריך סדר ציבורי, וצריכים למצוא פתרון למיקום הדוכנים, אבל מכאן ועד אמירה כמו 'נגן על ילדינו', כאילו זו מחלה? מה הלאה? עוד מעט יאסרו על אנשים לעשות שיעור תהילים בדשא השכונתי כי זה דשא חילוני? ובצה"ל יפסיקו להישבע על התנ"ך ויחפשו ספר ליברלי אחר? אתם יודעים, אנחנו ב-2020, צריך להתקדם...
"וזה בדיוק מה שיפה עם התפילין, שבכלל לא התקדמנו. אימצנו, חיבקנו, נצרנו, הנחנו, קשרנו, הקרבנו. כי תפילין זה סממן עתיק שקושר אותנו עם העבר וההווה שלנו. זה לא סתם עוד צעצוע של המאה ה-21. זה לא עוד רעיון פרוגרסיבי ליברלי נאור שהתבשל בעת החדשה, בעשור האחרון או בחודש האחרון. תפילין זה עסק של +3000 שנה. זה חפץ שמבדיל. וכן, אני רוצה להבדיל את עצמי, מובדל גאה. להניח תפילין זה אקט שמזכיר לי שאני לא יודע הכול, אבל אני עושה אותו כדי להתחבר לסיפור גדול. זה קשור לשאלה מה זה עבורי להיות יהודי. ותפילין - זה לגמרי חלק מהתשובה. מתפלל שנמצא דרך לגשר על המחלוקת, לכבד את העבר ולהיות מותאמים להווה".

אמן.

בוקר טוב, ברוך השם

כמה פעמים ביום אנחנו אומרים או שומעים את המילים "ברוך השם"? יתרו אומר זאת השבוע, בפרשה: וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה. חז"ל משבחים את יתרו שהיה הראשון להודות כך על יציאת מצרים. אבל מאז הביטוי הזה – כמו ביטויים נוספים – הפך שגור. אולי שגור מדי.

הרב אביגדור נבנצל כותב שאנחנו אומרים לפעמים מילים נפלאות וגבוהות, אבל לא שמים לב למשמעותן: "צריך לשים לב למילים שיוצאות מהפה. אדם פוגש את חברו ואומר לו 'בוקר טוב', והוא כלל אינו שם לב שזוהי ברכה גדולה. הוא  פשוט התרגל שבבוקר אומרים 'בוקר טוב', ובערב - 'ערב טוב'. אולם מה מסתתר מאחורי דיבור פשוט כזה? האדם מאחל ברגע זה לחברו שהקדוש ברוך הוא יעניק לו בוקר טוב. אם משקיעים קצת בכוונת הלב כשאומרים אפילו 'בוקר טוב', הרי שזו הופכת לברכה נפלאה, ולא רק הרגל מתוך נימוס".

אז בוקר טוב.