"איך לא ידעתי", ל"ה - לצחוק בתוך הדמעות

"חנה, מתי יוצאים?" ליהי כמעט מטביעה את הלחמניה שלה בשוקולד. יש לה כובע פונפון עם צמות צמר משתלשלות, ואני תוהה אם היא התאפרה הבוקר או שסתם חזר לה הצבע והיא נראית עמו ילדה בכיתה ג' מלאת חדווה.

כשאני מסתכלת מסביב נראה שכולן מצאו במזוודה מספיק מקום לחוויות של אתמול, והלילה ארז אותן היטב ופיזר עליהן אבקת כוכבים מנחמת. עכשיו הן קמו אל הבוקר הבהיר ושוב כולן צעירות ורעננות, לבושות היטב, מורחות קצת שוקולד ממה שליהי השאירה, אוכלות ירקות בשביל האיזון, ונראות כמו כל קבוצה נמרצת שבאה לטייל בפולין ולעשות שם סקי, וזה באמת מה שהן עומדות לעשות.

"יום הכיף הזה בהרים, הולך להיות בשבילי כמו אי של שמחה בתוך אוקיינוס של דמעות", אומרת ליהי. היא כבר אוחזת בלחמנייה השנייה. ולפי ההתלהבות הנמרצת, אני חושדת שתהיה גם שלישית...

"היי, תראו אותה", אומרת ספיר, ומעבירה לצלחתה בהפגנתיות גבינה וירקות, "זה השוקולד שהופך אותך למשוררת?"

"לא, זה הסקי, השלג הלבן וההרים. אני חולמת על היום הזה עוד מהארץ ומדמיינת את עצמי גולשת כשהרוח שורקת לי באוזניים ואני מתעופפת על ההר". הוהוהוהוהו... הוהו... היא מדגימה עם שתי ידיים מתנפנפות ומניחה את הלחמנייה בלהט התפקיד הראשי.

כולנו צוחקות, נדבקות קצת מהעליצות של ליהי ומרגישות איך נכנסת גם בנו הציפיה הנעימה.

"אבל זה לא מוזר?" שיר שותה קפה בנחת. טובלת בו מידי פעם ביסקוויטים לבנים ונותנת להרהורים שלה לעלות עם האדים.

שיר מיושבת כזאת. נראית כמו מורה רצינית מחדר מורים, לעומת ליהי שנראית התלמידה המופרעת של המחזור.

"מוזר?! את רצינית?! מה מוזר בסקי?! זה הדבר הכי כיף שיש בחו"ל. את יודעת כמה שלג הצטבר שם אחרי הסערה של אתמול?!"

"כן, אבל בכל זאת, מסע החיים, אושוויץ, תאי גזים...

אני מרגישה שיש כאן משהו קצת חסר טעם. משהו לא מתחבר לי לגמרי, מה הקשר סקי? למי מתאים עכשיו שופינג?"

"לי" מתערבת רותם, משחקת במזלג ודוקרת קצת את חתיכת החביתה שנותרה לה בצלחת, "אני מרגישה שאני צריכה קצת להשתחרר מהבכי. לצחוק, לנשום, לחייך ולחזור לשפיות הנפשית שלי".

"וואלה", אומרת ספיר, "לא חשבתי על זה, אבל גם לי".

חם בחדר-האוכל. ההסקות מחממות היטב, אבל הנוף הלבן מהחלונות מבזיק כל הזמן, עד שנהיה קצת קר בכל זאת.

שיר קמה ומביאה עוד ביסקוויטים לטבילת הקפה שלה. "טוב", היא מסתייגת, "אולי צריך להשתחרר, אבל בכל זאת, זה חייב להעשות דווקא עכשיו? ודווקא על האדמה הזאת?!"

"בדיוק על האדמה הזאת", מסכימה ליהי, היא לא תיתן לשיר לקלקל לה את הארוחה ואת ההנאה. "מה רצית? שנעשה סקי על האדמה של תל אביב? או על הכביש ברעננה? אני רוצה סקי רק על האדמה הזאת!" היא דופקת קצת על הרצפה המבריקה של המלון לאות המחשה. "ואת, תשתחררי נא, אל תהיי לי כל כך כבדה. לא כל דבר זה פילוסופיה, ואם תמשיכי לחפור, נגיע לחדרים למטה. את תבואי איתי ויהיה כיף אדיר! אני ושיר ראשונות בסקי!" היא קוראת בקול גדול, "מי רוצה שלישית?!"

שוב צוחקות כולן אצל השולחן. שובל של ריגוש משתרך לו, דיבורים נעימים, פטפוטים עליזים, לחמניות טריות שנפתחות, טוסטים, חביתות... להכל יש טעם של בוקר נעים, וכולן מתעטפות בו היטב.

 הדיון מתפשט קצת, ואפילו אני בתוכי שואלת את עצמי מה דעתי. ולמרות שאין לי ניסיון גדול והוכחות מוצקות, החוש השישי שלי אומר לי שזַקוֹפָנֶה זה רעיון טוב. פולין לא צריכה להיראות כמו הלוויה קודרת, אלא יותר דומה למסע של חיים, וחלק מהחיים זה להפסיק לפעמים לבכות.

ואחרי כל הפטפוטים והמחשבות, וכוסות הקפה המתקררות, באתי לזרז את כולנו, להזכיר לנו להכין כריכים לצהריים, לוודא שלקחנו את הבגדים הכי חמים שיש ולאיים עלינו שהאוטובוס יברח עוד רגע ונזכה לסקי בחדר אוכל...

ההרים באמת באים לנו לחלונות של האוטובוס, הם מוציאים מכולן שריקות התפעלות כנות. אין מה לומר, המציאות עולה על כל גלויה.

בזקופנה עוצר האוטובוס ומקיא את כולנו, עטופות כמו מומיות צמר, וזזות בקושי, ישר אל הרציף של הרכבל.

הרכבל נוסק, ואנחנו מחזיקות בדפנות שלו, כאילו שזה יכול להאט את הקצב. עוד רגע הוא מתנגש בהר ממול. כולנו מרגישות כמו בתוך חללית שיוצאת מתוך כן שיגור, היישר אל ראש ההר.

אבל הנוף מנצח את הפחד. איזה נוף! הוא לא עוצר את הנשימה אלא מרחיב אותה כל כך, עד שנגמרות כל המילים מול היופי הזה. הרים מושלגים, עצים מושלגים ובתים קטנים ומצוירים מושלגים בדייקנות מפתיעה. כולנו צמודות אל חלונות הזכוכית של הרכבל ומכניסות ישר לתוך הנפש את המראה המפעים והמדהים הזה. ההרים של פולין.

הגענו, ברוכות הבאות לראש ההר, האוויר חריף ומכה, קור גדול ועצום, וריח נקי, הכי נקי שיש, ריח של שלג. כולן מתחילות להתארגן, והמדריכות מחלקות שקיות ציוד. בשקיות יש את כל מה שצריך בשביל סקי הגון בהרים הללו. 'נפש' הוא ארגון מסודר ומאורגן מאין כמוהו. כל החבילות ממוענות וממוספרות באופן מופתי. והאחראיות מכריזות עליהן בקול, שבקושי מבקיע את עצמו בתוך הערבוביה הצוהלת של הבנות. "הנה החבילה של רותם... יפעת! ראיתי את שלך לפני רגע... ומי ראתה את שקד? החבילה שלה בצד שמאל..." עוד בארץ נלקחו מידות הנעליים של הבנות, כדי להתאים להן את נעלי הסקי, ועכשיו כל אחת נושאת את השקית שלה כמו דגל ניצחון, כזה שהולכים לתקוע באדמה בסיום הכיבוש של ההר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.