"איך לא ידעתי", ל"ו - חמישים ניקובים בכרטיסיה

בתוך כל המהומה הזאת, עמדתי לי בצד. לא הכינו לי שקית... הצוות אמור להיות קשיש מידי בשביל סקי ואף אחד לא ביקש ממני מידת נעליים כלשהי אי פעם. אבל לא יכולתי להעלות בדעתי לוותר, בכל אופן, לא על סקי.

ניגשתי אל האחראית ושאלתי אם יש לה שקית מיותרת במידה שלושים ותשע. "בשבילך?" היא השתדלה לא להיראות מופתעת, "בשמחה, יש!" וזהו. מאותו רגע הייתה גם לי שקית עם נעליים מתאימות. מקלות סקי, וכרטיסיה ובה עשרה ניקובי-רכבל. כדי לעלות מחדש אל ראש המסלול לאחר סיומו.

חלצנו נעליים בששון, נעלנו את נעלי הסקי בשמחה, וככה, מהדסות ונתמכות זו בזו יצאו כולן עליזות ומלאות מרץ לכבוש את ההר.

"הי, חנה!" הן משתדלות לא להעליב, רואות גם אותי פתאום בציוד המלא ורוצות לומר בעצם שהצוות לא אמור לבוא לכאן. סקי זה דבר מסוכן לאנשים כמוני, ואפשר, חס ושלום, לשבור איזו יד או רגל. אבל במקום לומר לי את זה בפרצוף, הן רק מבררות בעדינות אם אני רצינית בזה שאני הולכת לגלוש איתן בשלג, עם המון סימני שאלה שנדחקים בין האותיות.

"כן!" אני משיבה להן, צוחקת לעצמי, כמו מישהו שמסתיר סוד קטן, "למה לא?! בואנה, נגלוש ביחד!"

אנחנו נותנות ידיים, סגולה נגד פחד גבהים, שעובדת יפה בכל הגילאים, אומרות בקול גדול "שלוש ארבע ו..." ומתחילות לגלוש...

אני עפה עם השלג, ההר כאילו מכיר אותי היטב, והוא נוסע לי מתחת הרגליים בלי בעיות, הרוח הטובה טופחת לי על הפנים בעידוד, המסלול קל מאוד ותוך כמה רגעים אני צונחת בחבטה קלה בסוף המסלול, בטוחה שכולן עומדות להופיע בשניות הקרובות. מתענגת בינתיים על החוויה המדהימה הזאת ששנים לא עשיתי כמוה, אבל ההר מוסיף להיות לבן מאחורי. ושום דמות לא גולשת בעקבותיי. 'כמה מוזר...' אני תוהה, 'אולי קרה שם משהו?!'

אני פונה לנקב בכרטיסיה שלי. עולה חזרה ברכבל ובאה לראות מה העניינים.

העניינים בראש ההר, דומים יותר לתיאור של קקופוניה מאשר למשהו שקשור לסקי. חצי מהבנות שרועות על השלג, החצי השני עומד לעשות זאת. מקלות מתעופפים, נעלי סקי דחוקות בשלג, צחוק, גניחות, ניסיונות נפל להיעמד, נפילה חוזרת, גושי שלג מתעופפים, ואני, ששואלת את עצמי מה באמת קרה כאן?

"הי, בנות!" אני מנסה לנהל איזו שליטה של מבוגר אחראי, מושכת מכאן ומשם מנסה לייצב את הילדות הגדולות, לפנות מקלות שנקברו בשלג וכובעים שהלכו לאיבוד.

"בואנה!" אני מעודדת, "נתחיל שוב!" הצחוק גווע לאטו, וכולן מנערות מעצמן פתיתי שלג. אבל כשהן מתרוממות שנית, אני מבינה שהולכת להיות כאן מהדורה חוזרת של ההצגה שראיתי כאן קודם. הן מנסות ללכת על פני השלג כמו שצועדים על מדרכה צרובת-שמש בגבעתיים, ואין להן שמץ של מושג ישראלי מה באמת אמורים לעשות עם המקלות האלה חוץ מלהטיח אותן אחת בשניה ברגע הנפילה על השלג.

"טוב..." השלמתי עם המצב העגום, "בואנה נתחיל מתחילה". הסברתי מה עושים עם המקלות, איך נתפסים בנעלים, ומהו צעד הסקי הבסיסי ואיך ממשיכים עם זה הלאה. שיעור קצר ותמציתי, "רואות?!" הצגתי לפניהן שתי פסיעות, "ככה נעמדים ומתחילים. זה ממש פשוט! הנה..." אני מראה שוב, הרגל כאן והרגל השנייה מגיעה משם, תהיינה יציבות ותתחלנה אחרי..." הן מנסות, צייתניות מאוד ומלאות רצון לגלוש את כל המורד הלבן. אבל שוב אני לבד, מותירה אותן אי שם למעלה, משתנקות מצחוק ומכאב. מתגלגלות ומתחפרות, נחבטות ומחליקות וצועקות לי צעקות שנעלמות אי שם למעלה...

בפעם השלישית הן מיידות בי כדורי שלג מתגרים. "איך את יודעת לגלוש כל כך יפה, חנה? מאיפה? היית אלופת בלגיה? תגידי את האמת!"

"את האמת?" אני צוחקת. "הייתי באמת אלופת בלגיה... כולנו היינו אלופי בלגיה..."

"די! ברצינות! אבל את מקצועית, את ספורטאית, בחייך, למה את לא מגלה?"

"אני באמת מקצועית", אני אומרת להן בפעם השישית שבה אני עולה אל ראש ההר, "למדתי בבית ספר לסקי מכיתה א' ועד כיתה ה'. כל שנה עלינו כיתה, כל שנה התקדמנו ביכולת הסקי שלנו וכבר התאמנו לכיתה הבאה. היה לנו חורף שלם להכין שיעורי בית והיינו תלמידים מצטיינים, עד שזכינו להיות בכיתת הסיום - כיתה ה'.

בכיתה ה' כבר היה פרויקט גמר של מסלול סקי מהר להר, יצרנו שבילים אומנותיים בשלג וקיבלנו תעודות גמר מרשימות".

"בית ספר לסקי? יש באמת דבר כזה?" הן מחפשות לי בעיניים את הניצוץ הזה שיש לאנשים שמתבדחים על חשבונם... "את רצינית?!"

"הכי רצינית בעולם..." אני צוחקת וכל ההר צוחק איתי. אני יורדת שוב למטה, מרגישה כמו בהופעת יחיד על השלג.

וכשנגמרת לי הפעם העשירית ומסתיימים סופית כל נסיונות הנפל שלי ושל הבנות לנסות וללמוד את העניין הבלתי ישראלי הזה, אני מקבלת מידי הבנות את כל הכרטיסיות שלהן. ומכיוון שאין סיכוי שהן תגענה עד למטה מבלי להיראות כמו השעיר הנשלח לעזאזל, הן מעדיפות לבנות בובות שלג, לזרוק עלי כמה כדורים על הדרך, ובעיקר לקרוא לי קריאות הערצה והתפעלות שעה שאני חולפת על פניהן ומבצעת להן כמה סיבובים יפים, שמשאירים פסים מצוירים היטב בתוך השלג. מחיאות הכפיים שלהן מלוות אותי עד לרגלי ההר... אני מנקבת את הפעם הארבעים וחמש כדי לעלות שוב.

בפעם החמישים אני כבר חוזרת להיות ילדה שנמצאת באלפים השוויצרים, כשהשלג יורד בלי הפסקה והקור צובט כל כך. ואנחנו בראש ההר, בדאבוס, והכי קר שם שיכול להיות, והכי טוב. כמה טוב!!!

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.