"אין מקום לשתיים", פרק ל"ה: לב של אמא

דממה נפלה בכיתה, כששאלה המורה כץ את שאלתה. משל למה הדבר דומה. אפרוח הולך לחפש אם אחרת. אף אחת לא אמרה דבר.

"אני שואלת", השתיקה לא הבהילה את המורה כץ, כשם שסער רגשות לא הפיל את רוחה, ומטר שאלות לא הרתיע אותה, "מהו הנמשל של אפרוח הטוען שאמו טובה פחות משאר האימהות. תנה לי דוגמה, למשהו בחיים המקביל למחשבה זו".

"הדשא של השני ירוק יותר." ענתה מישהי בהיסוס.

"תשובה טובה", הסכימה המורה, "אולם למה דווקא האם?"

"כי היא הדמות הנותנת ביותר, שאין ספק באהבתה אותנו. היא נאמנה באמת!"

"כלומר, טעותו של האפרוח גסה במיוחד. ואנו מסיקות, שאם הוא טועה בזה, אנו טועים בדברים אחרים. לזה כיוונת?"

"כן". נחרץ, החלטי.

"אמורנה לי", עיניה החכמות של המורה אינן מביטות בעונה דווקא כי אם בכלל בנות הכיתה: "ולכן לא קורה שאתן חושבות שאימא שלכן כבר לא יודעת, שייכת לדור הקודם, לא מבינה לרוחכן? האפרוח שלנו נמצא בגיל המרי הראשון. הוא רוצה לעשות הכול לבד. אתן יודעות מהו גיל המרי השני?"

"גיל ההתבגרות". ענתה מישהי בלחש.

"כן", היא חייכה, ומבעה החודר נעשה רך יותר. "הגיל שבו אתן חושבות: במה היא יודעת יותר ממני? אני כבר גדולה, למה לא סומכים עליי? ואולי אפילו: אני נבונה יותר, אמא עצמה מודה בזה. למה אי אפשר לתת לי לעשות מה שאני מבינה? אתן יודעות הרבה דברים, בנות, אז הכנסנה למאגר המידע שלכן דבר נוסף: עדיין אינכן יודעות מה הוא עומק של תחושות. מהי בשלות רגשית אמתית ומבינה. אינכן יודעות עד שלא תתנסינה. לעולם לא תצלחנה לפני בוא עתכן לחוש עומק לב של אם".

* * *

לב של אם. גיטי סגרה באנחה את ספרה והביטה מבעד לחלון. השמים הפכו תכולים-אפורים, ורוח סתווית קרירה פיזרה את העלעלים החומים הקטנים. כתום-חום התערב בצהוב בהיר, ושיירים של ירוק טרי ורענן. מחול של שלכת, הנוגע בנימים רכים וענוגים, ומעביר ברגישים שבבני האדם רעד חרישי ועדין. סתיו.

'כך?' היא סקרה את סביבותיה מתוך מחשבה עמוקה. 'אי אפשר לחוש אהבת אם עד שלא מתנסים?' היא סבבה סביב עצמה, תרה באוויר אחרי התשובה.

בניין הסמינר התרוקן בבת אחת. צלצול הפעמון נדמה כמטאטא ענק, שהניס את כל התינוקות הנמלטות אל בתיהן החמימים. גיטי הסיטה בצער את עיניה מן המראה הנשקף לעיניה, הרימה את כיסאה וכיבתה את הפלורסנט שזמזומו נשמע בשקט ששרר. אחרונה יצאה מן הכיתה, והלכה לביתה.

בינתיים קיבלו השמים גוון אפור, וטיפות גשם קלילות החלו נוחתות על ראשן. זירזה אך מעט את קצב ההליכה. מהר כדי להשתדל שלא להירטב, אך לא מהר עד כדי שלא תוכל לחשוב.

האוטובוס הגיע. גיטי היססה. לעלות? מזג האוויר סוער דיו? היא בחרה בשלילה, והחלה ללכת לכיוון ביתה. אהבה את ההליכה בגשם, את האוויר הקר והצלול הנושב בפנים. לא הייתה לה מטרייה. היום היה סתווי וקריר, והממטרים הקלים הפתיעו בעיצומו של אלול. טיפות קטנות נתלו בכוח על עלי העצים.

הסתיו החל לנשב בחלונות הבתים. צעיפים מעטים, סוודרים דקים, קצת מטריות. המורה כץ דיברה על אמא. גיטי נשמה עמוקות מלוא אוויר חורפי. אלו נימים עזים קושרים אותה אל אמה. שהיא תיתקל בקשיים ביחס לאמה? לא ייתכן. זה מרוחק מדיי, לא הגיוני. בשביל אמא, היא, גיטי, ממלאת את כל אותו מושג רחב ועמוק הקרוי: בית.

ובכן, גיטי, בואי נתעלם מחלקה של האם בפרשה. את לא כמו האפרוח הקטן הזה, שרוצה ללכת ולחפש לו אמא אחרת, בית אחר? לא היית רוצה לגור בבית עם אב ועוד תריסר ילדים? בית עם אח נשוי ואחות קשישה ממך בשנה או בשנתיים, בית חם, וסוער, ומלא, ושמח? לא חצי בית כמו שיש לך. חצי בית בו אח אחד, בן חמש עשרה, מתגורר בישיבה עם פנימייה, והאח השני, בן שלוש עשרה עוד מעט, חוזר הביתה בשעת ערב מאוחרת? לא היית רוצה בית אחר?

לתדהמתה של גיטי מלאו עיניה בדמעות. דמעות! שנים שלא בכתה על מצבה, על ביתה ועל אמה. שנים שקיבלה את העובדות כמות שהן, יבשות ובלתי ניתנות לשינוי. שנים חלפו כך, שנים! והנה היא כאן, מתיישבת על ספסל בתחנה שוממה, ובוכה.

על מה את בוכה, גיטי? על הבית שלך שחרב, על היעדר שמחת החיים ממנו? על שהוא ריק וקר וחשוך רוב שעות היום? על שאינך מעריצה די את אמך, הגם שאת אוהבת אותה עד דמעות? על מה באות הדמעות הללו כעת? על דבורי, שמרוחקת מכל מה שבית יקרא? על אבא, שיושב בדד בביתו, ולבך יוצא מרחמים עליו? לפעמים רוצה הייתה לבוא לשם, להדליק את האש בכיריים ולבשל מרק ירקות. לאפות עוגות בתנור הריק. היא לא יודעת אם אבא השתמש בו בכלל אי פעם.

על מה בוכה את, ילדונת? על אמא? על עצמך? על בדידותה של אמך ועל כאבו של אביך? על הבית שחלמת תמיד שיהיה, ומסתבר שלא די היה בכוונותייך הטובות? על שמחפשת את, כן, מחפשת את, בית אחר?

היא בכתה ללא הפוגה. ראשה נתון בין ידיה, והיא בוכה. בבית לא תוכל לבכות כך. אמא תדאג. בביתו של אבא לא תוכל למרר בבכי, אבא יילחץ. בשל כך היא יושבת ברחוב, תחת טיפות של גשם, וממררת בבכי. על האפרוח שחיפש אמא אחרת, על האם שהניחה לו ללכת ולחפש, על הבתים האחרים שבהם לא התקבל באהדה, ועל כך, אוי, על כך שרבים הם כל כך האפרוחים הללו, השוטים, הסבורים כי מישהו אחר יאהב אותם יותר מאמא.

* * *

היו עוד נערות שחשבו על אמן. יעל  ורייזי. כל אחת מסיבתה שלה, והיו להן סיבות טובות, לכל אחת מן השתיים. אולי רבות נוספות חשבו על אמא. לא בכדי בחרה המורה כץ את הנושא הזה. לכל אחת היה מה לומר, וכולן כאחת שתקו. יש דברים שאין מדברים עליהם, גם אם מלא לבך עד להתפקע. את מקשיחה את לבך, מכניעה את רגשותייך, לובשת מסכה הדוקה, ויוצאת אל העולם בחיוך רחב.

אמא, אמא. בגיל הזה נראה לך שהחברה ממלאת את לבך עד גדותיו. החברות משחקות את התפקיד הראשי על במת חייך. אהבתך נתונה להן, ולבך שלהן. אבל יש אחת הנשארת בבית, מאחור, ותמיד תהיה שם. תפילתה בלבה, רגשותיה בלבה, והיא אוהבת כל כך, עד כי היא מניחה לך להתרחק. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.