ננסי ברנדס: "לא רציתי לאבד את הבת שלי בגלל הדת"

נעים להכיר

"ננסי ברנדס, 67, מתגורר בתל אביב, גרוש ואב לארבעה, מוזיקאי וקומיקאי".

ניצוץ של נוסטלגיה

"הייתי בן יחיד בבית ונשלחתי לפנימיות מגיל מאוד צעיר. זה היה מאוד טראומטי בשבילי. ממש התנגדתי לנסוע לשם בכל פעם מחדש, אבל הכניסו אותי בכוח להסעה. שלושה אנשים מבוגרים, שעבדו בהסעה, פשוט היו תופסים אותי ולא יכולתי להתנגד. אני זוכר כמה פעמים שממש בכיתי. כל העניין הזה התחיל בגיל ארבע, ונמשך כמה שנים. זו הייתה חוויה נוראית, ואני מאמין שבגללה יש לי צורך כל כך חזק להיות אהוב.

"בשנים שלאחר מכן, בבית הספר, הבנתי שאם אהיה מצחיק, אז החבר'ה יאהבו אותי, וזה מה שקרה.  זה גרם לי להרבה בעיות, כי אם אתה הליצן של הכיתה, אז המורים שונאים אותך, וזה מביא צרות. בין שתי האפשרויות האלה לקחתי על עצמי את התפקיד של הילד הרע, חיבקתי אותו חזק, ואיתו הלכתי כל יום לבית הספר".

ניצוץ של שורשים

"מבחינת יהדות, השורשים שלי היו לגמרי רופפים. גרנו ברומניה, ולהורים שלי לא היה לי אף חבר יהודי. עד גיל מבוגר יחסית הייתי בטוח שראש השנה חל ב- 31 בנובמבר ושיום כיפור חל באפריל. ההורים היו הולכים לבית כנסת מדי פעם, אבל לא יותר מזה. אני, לעומת זאת, הייתי הולך לא מעט לכנסיות.

"עם זאת, בשלב מסוים החלטתי לבקר בישראל. מבחינתי זו הייתה רק תחנת ביניים, בדרך לקנדה או פריז. עליתי לארץ בגיל 27, עם תואר שני במוזיקה, ומיד התאהבתי בישראל. הרגשתי חיבור מאוד חזק לאדמה. משהו רוחני חזק חיבר אותי לפה. בעקבות כך התחלתי גם להתעניין ביהדות. רציתי לדעת מה זה אומר להיות יהודי. דברים התקדמו די מהר, ואחרי שנה כבר התחלתי לצום בכיפור ולאכול כשר בפסח. אני מקפיד על הדברים האלה גם היום, ואני אפילו לא כל כך יודע למה. פשוט מרגיש שזה נכון".

ניצוץ של יהדות

"יש ביהדות הרבה דברים יפים, ובאופן אישי אני מתחבר במיוחד לחשיבות שיש בלשמח אנשים. זה כמובן בא לידי ביטוי גם בהומור, אבל לא רק. אני מאוד אוהב אנשים, ולכן מתרחק מכל מה שקשור ללשון הרע, משתדל מאוד להשכין שלום, ואם למשל אראה אנשים הולכים מכות ברחוב אני אעצור את הרכב ואפריד ביניהם".

ניצוץ של התמודדות

"הייתה לי התמודדות מאוד לא פשוטה עם לימודי המוזיקה. ההורים שלי רצו שיצא משהו מהילד הבעייתי שלהם, ובגלל שהם קלטו שמגיל שלוש אני צמוד לרדיו, מוקסם ונפעם, הם החליטו שאלמד מוזיקה. היה לנו פסנתר בבית, מורים היו מגיעים אלינו לעתים קרובות, וכך למדתי לנגן. אני בכלל רציתי להיות כדורגלן, אבל הכריחו אותי לנגן. בגלל זה כל כך שנאתי את זה ואת המורים שבאו ללמד אותי. תוך זמן לא ארוך החליפו לי שמונה מורים, הם פשוט הרימו ידיים. המורה האחרון שלימד אותי אמר שהבריאות שלי יקרה בעיניו יותר מהכסף.

"כשהייתי בן תשע, ההורים שלי הפסיקו לנסות. מיד אחרי שזה קרה, התחלתי לנגן המון. הפעם זה בא מתוכי. תמיד אהבתי פסנתר, אבל לא אהבתי את השיטות שבהן לימדו אותי. מעבר לכך, ראיתי שנגינה מעניקה לי יתרונות חברתיים בולטים, וזה מאוד דחף אותי ללכת על זה בכל הכוח".

ניצוץ של עשייה

"תמיד ניסיתי לעשות דברים טובים, וברוך ה' הרבה פעמים גם הצלחתי. אני מרגיש שהייתה לי זכות מיוחדת לעבוד עם אנשים מאוד מוכשרים. למשל, לזוהר ארגוב עשיתי שלושה אלבומים מאוד מוצלחים. ליהורם גאון עשיתי את 'אמצע הדרך' ו'בפרדס ליד השוקת'. לשלומי שבת עשיתי את האלבום הראשון, 'בגלל הרוח'.

"אגב, הכרתי את שלומי כשהייתי עם יהורם גאון בניו יורק. ניצחתי שם על התזמורת שניגנה איתו. ערב אחד ישבנו במקום של ישראלים ושם פגשנו את שלומי. בתקופה ההיא הוא קיבל 40 דולר להופעה, ותראה איפה הוא היום. אחרי ההופעה ישבנו קצת, ושאלתי אותו: 'למה אתה לא בא לארץ? אתה שר יפה', והוא ענה: 'אם תפיק לי תקליט אני בא'. אחרי שנה הוא חזר לארץ והרים טלפון. אמרתי לו שמילה זה מילה, והתחלנו לעבוד".

ניצוץ של מצווה

"הבת שלי חזרה בתשובה בגיל 17. היא אמרה לי פעם: 'אם אתה רוצה לכבד אותי – תקפיד על נטילת ידיים ולהגיד תודה על הבוקר'. מאז עשרים שנה שאני עושה את זה. האמת היא שעד היום אין לי מושג איך קרה שהיא חזרה בתשובה. פתאום היא התחילה ללכת להרצאות של יהדות, ולקבל על עצמה עוד ועוד דברים. אני זרמתי עם זה בקלות, אבל אשתי קיבלה את זה יותר קשה. כמובן שזה מורכב, אבל פשוט הבנתי שאין סיבה שאאבד את הבת שלי בגלל הדת.

"היום, אגב, היא מאוד מאוד דתייה. ברמה הכי גבוהה שיש. היא למשל לא אוכלת במסעדות שאין להן הכשר גלאט, היא גרה ביבניאל, חסידת ברסלב, ולשמחתי אנחנו בקשר מאוד מאוד טוב".

ניצוץ של סיפור

"לפני שלוש שנים תקף אותי חיידק מאוד אלים. הובהלתי לבית החולים, כי הייתה לי קריסה של כל המערכות. שבועיים לפני שהכל קרה התחילו כל מיני כאבים, אבל לא משהו רציני. פתאום בערב כיפור פתאום הרגשתי כאבים חזקים בכל הגוף. מיד כשהגעתי לבית חולים הכניסו אותי לטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. הרופאים לא נתנו לי סיכוי לחיות.

"לקח לרופאים יומיים להבין מה קורה איתי, ושבוע הייתי בהרדמה מלאה. אחרי שהתעוררתי התחילו קצת להבין מה היה לי, וסך הכל הייתי מאושפז במשך שישה חודשים. היום אני מרגיש יותר טוב מלפני המקרה הזה. כמה רבנים שדיברתי איתם אמרו לי שכנראה לא סיימתי את התפקיד שלי פה. בכלל, אני מרגיש שאני בן אדם נבחר. אני יודע שיש אלוקים, ושהוא שומר ומשגיח עלי באופן פרטי ומיוחד. קשה להסביר את הדברים האלה, אבל אני מרגיש אותם בעוצמה רבה ובוודאות גדולה".