"תהומות", פרק ט"ז - לא מובן

אפי :
אמא מתלחשת בסלון, קולה מייבב. אני מתהפכת במיטתי, מסוחררת, מה השעה? החלון פוער לעברי עין חשוכה, ומבהיר לי שישנתי כמה שעות. כנראה שעת ערב לא מוקדמת עכשיו. למה עשיתי את זה? אני משתדלת תמיד לעייף את עצמי עד כלות הכוחות, ורק אז צונחת למיטה בשעה מאוחרת מאד, כדי להירדם מיד. לא רוצה במחשבות מיותרות, לא על מצבי הבלתי מרנין, לא על שבי החברה הכי טובה, שהיתה לי ואיננה עוד, לא על הצוואה שלה- שירי, לא על ייסורי הנפש של אמא, ולא על כלום.

ובכל זאת, נרדמתי היום מיד כשחזרתי מהעבודה. הייתי כל כך מותשת, והמטלות שאורבות לפתחי כל כך מאיימות, שמה שנותר לי לעשות, הוא לברוח לממלכת השינה. שינה עמוקה, והלוואי גם נטולת חלומות.

אבל היא לא היתה כך. החלומות כן הופיעו, מעורבבים כמו בכל שנת צהרים טרופה. גזורים לחתיכות גדולות ומעוותות. פוערים לשונות ארוכים. מתנפלים עליי, ומושכים אותי בזרועותיהם האימתניות, הפראיות.

לרגע ראיתי את שבי, ולרגע את שירי. גם נועהלה ואילי הופיעו בחלום, וגם שיפי וחיהלה, והמנהלת שלי, ואמא, כולם האשימו אותי. שלחו לעברי אצבעות ארוכות ועיניים תובעניות.

ואז הגיע גל ענק, שלח לעברי זרועות מקציפים ואסף אותי אל תוכו. משום מה זה היה נעים. הרשיתי לעצמי להתפרקד עליו, לתת לו לשאת אותי לאן שיחפוץ. נשאתי על פני הגלים הרכים, עד שהושלכתי בבת אחת על פיסת אדמה. אי בודד וקסום, שכולו שלי, ובעיקר, רחוק מכולם, רחוק מהעיניים העצובות, התובעות, המאשימות... אבל אז הרגשתי משהו נוקשה בתוך ידיי, המחברת- היומן של אמא, הגיע איתי אל האי הבודד, וכל הקסם של האי המופלא פג ברגע אחד.

עכשיו ראשי הולם. הלחישות המייבבות של אמא חודרות מתחת לסדק שבדלת חדרי, וגורמות לו להלום חזק יותר.

"את מבינה, רותי?" קולה של אמא שלי מרוסק עד דק. "הרבנית אומרת לי, שההאשמות שאני מאשימה את עצמי מיותרות, הורסות ולא טובות לאף אחד, וככה אי אפשר לבנות כלום, אבל אני לא יכולה להשתחרר מזה שאפילה שלי ככה רק בגללי, רק בגללי. אני גרמתי לחורבן הזה. איך אפשר לבנות משהו על חורבות? אני מתאמצת להאמין לרבנית, שתמיד אפשר לתקן אבל..." קולה של אמא נוסק אל על, ואז צונח שוב ללחישה, "איזו טיפשה ואטומה הייתי, עיוורת לגמרי. איך עשיתי לה את זה? רק בגללי, איזו טראומה זו היתה... מה הפלא שהיום היא ככה. את יודעת אילו שידוכים מעולים הציעו לה במהלך השנים, אבל הטראומה. לא הבנתי את זה אז. היום אני מבינה, רותי..." אמא בוכה לאחותה בטלפון, ואני מחטטת בנבכי מוחי, מנסה להיזכר מתי שמעתי את אמא שלי בוכה פעם, אולי זו בכלל לא אמא?
התנשפויות כבדות מגיעות אליי מהסלון, מפלחות את הדלת הסגורה, מקפיאות את אברי, את ליבי ודמי, מתיישבות על ריאותיי, ומעיקות על נשימתי.

"רותי... נראה לי שאיחרנו את הרכבת, וזה העונש שלי... לראות אותה מזדקנת לי כאן בבית בבדידות איומה, איזו טיפשה הייתי, איזו... אין לי מחילה".

די, אני מוכרחה לעצור את זה. לא מסוגלת לשמוע, לא רוצה. במיוחד ש... אני חושבת ש... יש ממש בהאשמות הללו. אני לא יכולה לרוץ עכשיו לסלון, לחבק את אמא ולנחם, די אמא, את לא אשמה בכלום, את אמא הכי טובה בעולם. את רצית תמיד רק בטובתי. לא אני לא יודעת לשקר.

אני מתחילה להרעיש בחדר, שאמא תבין שהתעוררתי. אצא עכשיו מהבית, לאן? לשבי אי אפשר כבר ללכת, ולחברות אחרות הולכים רק כשמצב הרוח בהיר ומשופר. אסע לכותל, אולי שם אמצא נחמה ומרגוע.

*
פנינה, חשוון תשמ"ה
אני לא טעיתי, לא טעיתי, לא טעיתי. כל הדרך אני משננת לעצמי את המשפט הבלתי משכנע הזה. אפי מייבבת בזרועותיי, שיפי מדלגת לצידי, מפטפטת בחינניות. אני מחבקת את אפי חזק, אולי חזק מדי, רוגז מטפס מתוכי.

"אולי תלכי קצת על הרגליים, אפי?" אני משתדלת לא להפגין את כעסי. "את כבדה לי..."

"כואב לי הרגליים אבל", היא מייבבת בחולשה, "אני עייפה, רוצה מוצצי".

"אבל את ילדה גדולה של גן, גן אמיתי של גדולות, נכון אפילה?"

ילדה גדולה של גן. אני לועגת לעצמי, ילדה שרק בעוד חודש וחצי ימלאו לה שלוש. אולי הייתי צריכה להשאיר אותן בפעוטון? אבל הגננת אמרה מפורשות, שזו תהיה שנה מבוזבזת עבור שיפי, ולא היתה לי שום ברירה.

שום ברירה, פנינה? לוחש הגמד הלגלגן מתוכי. כן, שום ברירה, אני מטלטלת את ראשי בחזקה. אפי נבהלת וגולשת מזרועותיי, דוחפת יד קטנה ורזה לתוך ידי הלחה, צועדת לצידי בשתיקה צייתנית.

שיפי מפטפטת ללא לאות, וסוף כל סוף אני מקשיבה לה. "ואז אפי רצתה גם להיכנס לארגז חול, אבל אסנתי צעקה עליה שאין מקום ליכנס, והיא מרסה רק לי ולחני ורבקי... אבל אני זזתי ועשיתי לאפי מקום קצת, ואפי יסבה ובנינו ביחד, ואז אסנתי מילאה דלי בחול וספכה לאפי על הראש".

"באמת?" אני נחרדת. מרימה שוב את אפי, שמתנגדת ומנסה להיחלץ מחיבוקי. "ומה הגננת עשתה?"

"היא סטפה את אפי והוסיאה לה ת'חול ואפי בכתה, והיא לקחה את אסנתי ושמה אותה בפינה, אבל אפי כבר לא רצתה להיות בחול וגם יסבה לה בפינה, אפילו שאפ'חד בכלל לא שם אותה. אפי אוהבת לסבת בפינות לבד, בלי עונסים". צחוקה של שיפי פעמוני, מתוק ושופע.

אפי מתכווצת. אני מרגישה את היד הקטנה שלה מתקשחת.

"הרבה פעמים אסנתי מציקה לך מותק?" אני מלטפת את ראשה.

היא שותקת. פניה עייפות וחתומות.

"רוצה מוצצי", היא אומרת לבסוף.

"אם אסנתי מסיקה, אני סומרת על אפי. אסנתי לא תסיק לה, אמא", שיפי מכריזה לחלל חדר המדרגות.

בבית, אני רוצה לשכנע את אפי להיגמל מהמוצץ. גם כך הדיבור שלה איטי, שקט ומדוד. שיפי כבר נגמלה לפני חודשיים, בקלות. הבטחתי להן בובה ועגלה, ושיפי התגברה והצליחה. אפי לא. בובה ועגלה קניתי לשתיהן. למרות הכל, ומאז אנחנו נאבקים כבר חודשיים. בנינו בית למוצץ של אפי, הסברנו 'לו' שחבר שלו, המוצץ של שיפי מאד מתגעגע אליו בפח של המוצצים, והוא בוכה...

אבל אפי בכתה, לא המוצץ שלה. היא בכתה המון, ולא נרדמה לילות שלמים ללא המוצץ שלה. הייתי עקשנית איתה. הענשתי, הבטחתי פרסים, קצת איימתי. לא שייך ששיפי תיגמל והיא לא.

אבל היום אני מוותרת לה. אפי המופתעת מתנפלת על המוצץ שלה, מוצצת אותו בקולות רמים, משתרעת על השטיח ונרדמת. שיפי לידה שרה שיר לבובה, מחייכת במתיקות.

*

אפי:

זה מה שאני עושה במקום לעמוד מול אבני הכותל, להתנחם בחיקן? יושבת על ספסל בגינה נטושה וחשוכה, וקוראת יומנים לאורו הקלוש של פנס הרחוב. ממש כמו בחלום, הלך איתי היומן לגינה הבודדת.

אני מחפשת את אפי הקטנטונת בין מתקני הגינה הדוממים, ולא מוצאת. בואי אליי מותק. אני רוצה ללטף את פניה, את שערה המלוכלך בחול. קחי מוצצי. קחי עשרה מוצצים. אז מה אם המוצצי של שיפי מחכה למוצץ שלך בפח. את בכלל לא שיפי. את אפי.

אבל אפי הפצפונת לא מקשיבה לי בכלל. היא ישנה, שינה עמוקה ונטולת חלומות. במקומה עולה בזכרוני אפי גדולה, גדולה מאד אפילו. היא חוזרת מהסמינר מרוצה, יש לה תכנית מאתגרת לחופש. היא נרשמה יחד עם שבי להתנדב בנופשון של ילדים מיוחדים. אפי הזו כבר עמדה על שתי רגליים, רק בזכות עצמה. אפי של אז הכירה בכישוריה המבורכים. אפי שהיתה לה כבר אישיות משל עצמה והתלבשה בטוב טעם ייחודי. אפי שגיבשה לעצמה מעגל חברות אוהד, אפילו שלא היתה מדריכה ולא היתה פופולארית כמו שיפי. אותה אפי עומדת עכשיו מול עיניי.

אפילו ש... הקול הזה תמיד נמצא בתוך אפי. הנערה שמסיימת ד' סמינר, כשהיא מונה את מעלותיה. 'אפילו ש... אפילו שאת לא כמו... אפילו שהיא יותר...' האישיות שלה מנסה להרים ראש, אבל אז בא הקול הזה ודופק על קודקודה. חכי, רגע, מה את מתרוממת, את עדיין לא...

אבל אז, היא היתה מרוצה מאד מהתכנית שרקמה לחופשה. עלתה במדרגות שמחה ומרוצה, שומעת קולות רמים מהבית. אמא ושיפי משוחחות, שיחה טעונה, ככל הנשמע.

"אבל למה לא? אמא? תסבירי לי. מירי של שורי היא אישה צדיקה נורא, והיא המנהלת של הקעמפ הזה ומפקחת עליו, ונוסעת קבוצה של בנות רציניות מישראל, וזה החלום שלי לטוס פעם לארצות הברית, מה הבעיה?"

"שיפי", אמא רגוזה. "בגיל שמונה עשרה וחצי היה ראוי שיהיו לך חלומות ערכיים יותר".

"אבל זו נסיעה ערכית מאד", שיפי בכלל לא פנויה לתוכחות. "המטרה של מירי נורא חשובה, שהילדות בקעמפ ילמדו עברית, לכן היא רוצה דווקא מדריכות מישראל, ואת יודעת ששורי לא סתם המליצה עליי. אני באמת מתאימה. כבר שלוש שנים אני מדריכה ו... אני לא מבינה למה לא, חודשיים באמריקה. לא יכולה ככה לוותר על החלום הזה", שיפי כמעט בוכה.

ואמא, שבדרך כלל רכה, חומלת, גמישה, לא נכנעת. נחושה מאד. אפי שמעבר לדלת קופאת. היא יודעת שאמא נחושה רק בעניין אחד ויחיד, והוא קשור אליה, בשלה הסער הזה. אמא מפחדת שהיא תקנא, שהיא תכעס ותתמרמר. לא יעלה על הדעת, ששיפי תיסע לחודשיים של חופשה חוייתית, ואפי תישאר כאן בארץ לחודשיים משמימים. השיחה גוועת, היא פותחת את הדלת בחשאי, כושלת אל הבית.

בלילה, כששיפי לא נמצאת בשטח, היא מתחננת לאמא, "תני לשיפי לנסוע לקעמפ הזה, בבקשה". זה כל כך בנפשה ששיפי תיסע. שיפי נבונה מאד, עוד מעט יפול לה האסימון. היא תבין את הסיבה שעומדת מאחורי הסירוב של אמא, ואז כל הכעס, התסכול והאכזבה יופנו כלפיה. עדיף לה לסבול קצת קנאה, ולא את האש של שיפי.

אבל אמא כועסת על ההתערבות. "בבית שלנו ההורים מחליטים. כן, גם בגיל שלכן... ובבית שלנו לא מצותתים לשיחות של אחרים. מובן?"

מובן, לוחשת אפי הקטנה, שהתעוררה פתאום מהשינה, והשליכה את המוצץ הלאה ממנה.

מובן, לוחשת אפי הנערה, והולכת לחדרה.

לא מובן, צורחת עכשיו אפי הקשישה, צרחה אילמת, שנבלעת בחלל החשוך של הגינה. אפי ששלושים וחמש שנים ארוכות ובודדות משתרכות אחריה לכל מקום.

אחר כך אני קמה, דוחפת את היומן לתיק הצד שלי, וחוזרת הביתה, לבית של אבא ואמא.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.