"תהומות", פרק י"ז - מה רוצים ממנה?

כשמכשיר הפקס פולט צרור דפים בפעם השלישית, אשר נעשה סקרן. שיפי מקבלת פקסים מדי פעם, אבל שלוש פעמים בשעה? זה כבר מעניין. הוא ניגש לבדוק. לוגו של "ענפים" מציץ אליו מראשי הדפים, תוכניות לימודים וקורסים מזורזים. אכן נודע הדבר.

"שיפי, קיבלת פקס", הוא נכנס למטבח הרועש ומכריז בקול. שקט משתרר לרגע, ואז ממשיכים הילדים בשלהם. צוחקים, מפטפטים, רבים על שקדי המרק, על הכף ועל הכוס. ראשה של שיפי טמון בין הסירים שעל הכיריים, הידיים בוחשות במרץ, יוצקות, מוזגות.
לבסוף היא מסתובבת אליו.

"כן, אשר... אני יודעת... אאהמ... מי סיים את המרק, ילדים? יש קציצות טעימות ואורז צהוב".

"אני לא סיימתי את המרק", אומר אשר. "מה זה הפקסים האלו, שיפי? יש משהו שאני צריך לדעת?"

הוא נוטל צלחת ריקה, מוזג לעצמו מרק, ומחפש פינת שולחן להניח עליה את צלחתו.

"תוכניות לימודים. חשבתי ללמוד משהו", שיפי אומרת במעין התנצלות.

"אה", אומר אשר, ושותק, מהרהר בלימודים של שיפי. כבר ארבע עשרה שנים היא מורה, מחנכת בכיתה ו', מצליחה ומסופקת. הוא יודע שיש מורות שבחרו במקצוע בלית ברירה, ונשחקות משנה לשנה. אצל שיפי זה לא כך, היא מורה בנשמתה. התלמידות אוהבות אותה, והיא רק פורחת משנה לשנה. שיפי צוברת וותק וניסיון, ועבודתה משתבחת, אולם יחד עם עבודתה כמורה, נשארת שיפי התלמידה הנצחית.

"את בטוחה ש... זה כדאי?" אשר חושב על התעודות שכבר נחות במגירת המסמכים. תעודות שלא נעשה בהן שימוש. שיפי למדה הרבה קורסים במהלך השנים, קורס קלפים טיפוליים, קורס הנחית הורים למתבגרים, קורס עימוד, קורס עיצוב בובות וקורס פיסול בפירות. נראה לו שגם קורס גרפיקה ממוחשבת או עריכת מצגות נמצא ברזומה שלה, וגם דימיון מודרך, אם הוא לא טועה. אז עוד תעודה, שתונח אחר כבוד במגירתה?
אבל הוא שותק, ולוגם מן המרק, מהורהר.

"אני יודעת על מה אתה חושב", קוראת שיפי את מחשבותיו. "תדע לך שזה לא נכון".

אשר לא מאשר ולא מכחיש, ממשיך לאכול בשתיקה.

"כל הקורסים היו שימושיים בשבילי, בהכל אני משתמשת לעבודה, ומשתדרגת".

"בהכל?"

"ממש בהכל, הקורס למתבגרים עוזר לי מאד להבין את התלמידות ולשכלל את השיטות החינוכיות. בקלפים הטיפוליים אני מכינה תוכניות לשעורי חינוך וגם לערבי גיבוש, והגרפיקה שידרגה לי מאד את הכנת דפי העבודה והמבחנים ו..."

לחייה מתלהטות, עיניה מתחילות לשלוח חיצים.

"שיפי זה בסדר", אשר קוטע אותה. "אני בעצם לא אמרתי כלום, את נכנסת לזה".

"העיניים שלך אמרו", היא מאשימה, והיא צודקת כמובן. "וחוץ מזה, אם אני יוצאת ללמוד סתם ככה בשביל הנשמה? בלי שייצא לי מזה משהו?"

"אז זה בסדר, זה מצוין. אם זה משהו שאת צריכה, אם את רוצה את האישור שלי, אז הנה- קיבלת". הוא מחייך, מנסה להפשיר את האוירה, שאין לו מושג מדוע היא טעונה כל כך. הוא לא אמר כלום, לא התנגד, לא שלל, ואפילו לא התערב, רק הרהר לעצמו, האם זה נחוץ.

"יעלי כבר גדולה, ככה שאפילו לא נצטרך בייביסיטר לקטנים", ממשיכה שיפי לשכנע. עכשיו כבר ברור לאשר שהיא מנסה לשכנע רק את עצמה.

"נכון", הוא אומר. "אז על מה חשבת? יש לך רעיון?" קדימה, לנתב מהר מהר את השיחה לצד המעשי, די להסתבך במעגלים ללא מוצא.

"חשבתי על משהו מהתחום הטיפולי, משהו באמת לנשמה".

"בסגנון של דמיון מודרך?" אשר מנסה לקשר את ההגדרה המעורפלת "משהו טיפולי", למושג שהוא כבר מכיר.

"הרבה יותר רציני וממושך. אני מתעניינת בשיטה טיפולית חדשה שנקראת ג'י. די. טי. החלקים והמכלול. שיטה מאד מעניינת".

"כמה זמן לומדים אותה?"

"שנה וחצי ועוד חצי שנה סטאז', ואז יש לי תעודה ממכללה בארצות הברית, ששם פיתחו את השיטה".

"ואז?  תעזבי את ההוראה ותפתחי קליניקה?" אשר לא צוחק. הוא קם ומארגן לעצמו מנה שניה, קציצות ואורז עם הרבה רוטב. אחר כך מתיישב מולה, מבחין שעיניה כוסו בדוק כהה.

"את רצינית היום", הוא נבוך. "רק צחקתי".  

"טוב, בסדר", היא מתרצה, מחייכת, מניחה את הצלחת שלה בכיור. "אני באמת קצת מוטרדת ומתלבטת, אז אל תחליש אותי, ולא, אני לא מתכוונת לעזוב את ההוראה. אמרתי לך שזה משהו לנשמה".

לנשמה, או להשקטת הרגשות שסוערים בתוכה מאז נפטרה שבי.

מרדכי ואליהו מתנפלים עליו, מבקשים את תשומת ליבו. לאליהו יש מבחן במשנה, למרדכי בגמרא. הם מסדרים תור מהיר ללימוד עם אבא, אחר כך הוא הולך לנוח מעט וחוזר לכולל. משם הוא ממשיך לבית הכנסת השכונתי ללמוד עם הבנים. כשהוא חוזר הביתה השעה כבר תשע.

הבית שקט. יעלי יושבת עם ספריה ומחברותיה ליד השולחן בסלון. הקטנים כבר ישנים.

שיפי במטבח, ניחוחות טובים מתפשטים משם לכל הבית. תבניות ומגשיות מסודרות על השיש בשורה.

"מה זה?" הוא תוהה. מה הפעם?

"אני מבשלת קצת לארגון "מרגוע ליולדת", שיפי מסבירה, בוחשת בסירים. "והנה ארוחת הערב שלך, הנה סלט ביצים, וכאן בקערה יש סלט ירקות, הנה הלחם". היא מארגנת לו פינה במטבח המבולגן וגדוש התבניות.

"ומה איתך?"

"אה, אני לא רעבה". גם בצהרים שם לב שבקושי אכלה, ובכלל היא נראית קצת חיוורת וצמוקה לאחרונה.

"טוב, אז אצא לאכול בסלון, ליד יעלי, היא נראית זקוקה לקצת יחס". את סוף המשפט הוא לוחש מתחת לשפמו.

"רעיון טוב", אומרת שיפי. אז היא שמעה אותו.

"ממתי את מבשלת לארגון הזה?" הוא שואל מפתח המטבח, הצלחת בידו.

"ממתי שאני רוצה להוסיף זכויות לעילוי נשמת בת שבע בת מנחם מנדל", היא מסננת בנוקשות, וממלאת את התבניות בשניצלים עסיסיים.

"יפה מאד", הוא אומר, רק בגלל שזה הדבר שהכי כדאי לומר עכשיו. מזרז את הבנים להיכנס למקלחת ולהתארגן לשינה, ואחר כך יוצא אל יעלי.

"ערב טוב, יעלי", הוא מחייך אליה, מבחין שהיא משרבטת מעגלים- מעגלים במחברתה. "קיבלתם שיעורים לצייר מבוך?" הוא שואל.

יעלי משמיעה צחקוק נבוך, היא סמוקה, גם על פניה יש ציור, עשוי מדמעות.

"מה העניינים, יעלי?" הוא לא רגיל לראות אותה בוכה. היא ילדה עליזה וקלילה בדרך כלל, אבל אולי בגיל ההתבגרות דברים משתנים? אולי לוקחים את המורות יותר קשה? אולי זה גיל של בעיות חברתיות? נראה לו שזו אמורה להיות העבודה של שיפי, אבל שיפי מבשלת עכשיו אוכל לעילוי נשמת בת שבע בת מנחם מנדל, אז במקום שאין אימהות, הוא צריך להיות.

הוא לא למד הנחיית הורים למתבגרות, והוא לא יודע לעשות ליעלי דמיון מודרך. הוא ינסה מה שהוא כן יודע בכלים האבהיים שלו.

"אז מה קורה? מי עצבן את הבת שלי?"

יעלי פולטת עוד צחקוק.

"סתם... היה לי פדיחות... הרגשתי כמו פיל, כמו טיפשה מטופשת".

"פיל? טיפשה?" מי הצליח להשפיל ככה את הילדה העוצמתית שלו?

"לא חשוב", היא מאד נבוכה, מה שמגביר את סקרנותו.

"לי זה חשוב", הוא פוסק. "יעלי את מוכרחה לספר לי מה מציק לך". אלו הכלים האבהיים שלו, והם פועלים, כי יעלי מספרת. אמא ביקשה ממנה לקרב את שירי, כן, הבת של שבי זיכרונה לברכה. שירי גדולה ממנה בשנתיים וחצי והיא כבר בסמינר, אבל אמא מאד ביקשה, כי שירי מסתגרת בתוך עצמה, וצריכה חברה תומכת.

"ואת החברה התומכת?" אשר לא מתאפק.

"ככה אמא חשבה, ששירי אוהבת אותי, שאני מיוחדת, חזקה ומסוגלת לעזור לה". יעלי מסמיקה עוד.

"את באמת מיוחדת וחזקה", ממהר אשר להסכים. אבל לא פסיכולוגית של יתומה טרייה.

"וניסיתי. בהתחלה התקשרתי הרבה, והיא לא רצתה לגשת לטלפון. אחיות שלה קראו לה, היא שאלה מי זה ולא ניגשה... זה היה קצת מעליב, ובכל זאת ניסיתי עוד פעם. הבנתי שהיא מסתגרת מכולם, לא רק ממני, וזה התפקיד שלי גם אם הוא... לא נעים".

"ילדה גיבורה", אשר אומר. עיניה של יעלי מוצפות שוב.

"בסוף היא ניגשה לטלפון. אמרתי לה, אולי ניפגש כמו פעם, נטייל, נשחק. את זוכרת ש... היא קטעה אותי ואמרה בעצבנות, פעם נגמר, יעלי, מה שהיה לא יהיה- ואני כבר לא תינוקת ביסודי. ככה היא אמרה וסגרה, אחר כך היא התקשרה. ראיתי את המספר שלה על הצג. אולי רצתה לבקש סליחה, אבל לי כבר לא היה חשק לענות לה".

אשר שותק. ושותק. ושותק.

"יעלי", הוא אומר לבסוף, "אל תתקשרי אליה שוב".

"אבל... אמא..."

"יעלי", הוא מרים את קולו. "שמעת?"

"שמעתי". היא לוחשת. נאנחת בהקלה.

"ואני אדבר עם אמא, על מה שקרה", כי אני מבין שלא העזת לעשות זאת בעצמך. שיפי עומדת בפתח הסלון, הבהובי אשמה באישוניה.
 *
שיפי עוברת בין המורות, מחלקת את הדפים המעוצבים. המורות מעיינות בפליאה במסמך, שקט שורר בחדר המורות. גמ"ח "חסדי בת שבע", מכריזה הכותרת באותיות סגולות.

השקט מופר עד מהרה בקריאות התפעלות.

"שיפי, איזה רעיון מקורי", מחמיאה המורה צילה גולדברג. "גאוני, הייתי אומרת".

שיפי מרכינה ראש בענווה. "כן, חשבתי הרבה זמן מה אנחנו יכולות לעשות לעילוי נשמת שבי ז"ל".

חשבה והגתה רעיון. יש בבית הספר שלהן תלמידות מתקשות שנזקקות לשיעורים פרטיים. שיעורים פרטיים עולים הון רב, ולהורים רבים אין אפשרויות כספיות למימון שיעורים כאלו. יקימו בבית הספר גמ"ח, בו כל מורה תתרום כמה שעות לשיעורים פרטיים לתלמידות הנזקקות לכך, ויהא זה לעילוי נשמת...

למסמך צרפה שיפי ספח למילוי הפרטים, בו כל מורה תכתוב כמה שעות ובאיזה מקצוע היא מעוניינת לעזור. הדפים מתחילים להתמלא. צילה גולדברג לקחה שעתיים דקדוק ושעתיים אנגלית. נהדר. מירה רובינשטיין מוכנה לתת שעתיים מתמטיקה.

היא ממשיכה לאסוף את הספחים, אבל אז משתרר שקט. מבטים ננעצים בה. היא מסתובבת. המנהלת עומדת שם, מעיינת בדף המעוצב, מבע לא מרוצה בפניה.

"זה רעיון מבורך, המורה שיפי", היא אומרת לבסוף, "אבל דבר אחד שכחת לקחת בחשבון..."

שיפי מאדימה מאד, מצפה לגזר דינה.

"יוזמות", המנהלת אומרת בקול קר, "אם כל היותן מבורכות, צריכות לעבור דרך ההנהלה ולקבל את אישורה".

מה קורה כאן? רגליה רועדות. אתמול אשר ויעלי, והיום המנהלת.

למה כולם עומדים בדרכה, כשכל כוונותיה רק לשם שמים?

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.