"נשמה טובה את", פרק כ"ח - דוקטור צ’ימנוט

ילי צעדה לעבר המסעדה שבה עבדה כמלצרית והזיכרונות ליוו אותה בדרכה.

צ'ימנוט הוא רופא סיני שעקר מקומו באופן לא טבעי לאיי הפיליפינים.

שאיפה עזה בוערת בו להפיץ את חוכמתו ואת חוכמת הרפואה הסינית במזרח הרחוק כולו. הוא מקווה שיום יבוא והרפואה שכה האמין בה תציל את חייהם של מיליוני אנשים במזרח הרחוק, שמתים בהמוניהם ממחלות שונות, כמו מלריה.

אני זוכרת את עצמי באה לבקרו שנים רבות אחרי סיפור הצלתי המופלא.

בכניסה לביתו פרושה הייתה מחצלת עבה וגדולה, עשויה חוטים של עורות בעלי חיים, נוצות ופרוות ללא סדר. מעל המחצלת ישב צ'ימנוט ברגליים משוכלות וקרא בספרי חוכמה עתיקים בשפה הסינית, ביתו היה צריף עץ בעל דלת רחבה שהסתיימה בחלקה העליון בקימור כשל שער. הדלת מעולם לא הייתה סגורה. דקלי הקוקוס הפזורים סביב החצר הניעו תדיר את צמרות ראשיהם בחשיבות. חלקם השירו אגב נענוע מספר עלים שאחיזתם בעץ הייתה חלשה יותר.

הבית עצמו הפיץ ניחוח של קטורת נאג צמפה, קטורת פופולרית בעולם בעלת סגולות רפואיות שריחה היה נעים ומרגיע,

צ'ימנוט הרבה להשתמש בשיטת הטיפול בסו ג'וק.  טיפול זה מתבצע על כפות הידיים (סו) ועל כפות הרגליים (ג'וק), ומתבסס על עקרונות הרפואה הסינית העתיקה. כלי סו-גוק רבים פזורים על השולחנות הנמוכים ועל מדפי העץ, כלים לעיסוי, אינג'קטורים ועפרונות, טבעות סוג'וק צבעונית ומשוננות.

היום שבו מצא אותי אבא בטרסות האורז שלו היה גם היום שבו הכיר מקרוב את הדוקטור צ'ימנוט.

אבא נשא אותי בידיו אל דוקטור צ'ימנוט. הדוקטור כהרגלו ישב על המחצלת וספר כלשהו בידו.

"מצטער על ההפרעה, דוקטור צ'ימנוט. העניין דחוף." אבא מרליטו היה נבוך למול שקדנותו ומידת הריכוז של האיש נמוך הקומה ומלוכסן העיניים שישב על המחצלת המוזרה שלו.

צ'ימנוט ענה כהרגלו בפתגם: "יש פתגם סיני האומר: אני רואה - אני שוכח. אני שומע - אני לומד. אני עושה - אני זוכר. הלימוד הנכון ביותר הוא לעשות. במה אוכל לעזור?"

מרליטו הניח בעדינות את החבילה הקטנה ועצומת העיניים למרגלות האיש, תלה בו את עיניו והעביר יד על מצחו המיוזע. "מצאתי אותה הבקר נטושה בטרסות האורז."

צ'ימנוט בחן את גון עורה של הפעוטה, את הלחלוחיות של עורה ואת ברק עיניה. הקשיב בריכוז לדופק והסתכל בלשון. כך ניסה לבנות מפת אבחון מפורטת שתקל עליו להתאים לפעוטה את הטיפול המתאים.

"הילדה עברה טראומה קשה מבחינה פיזית ורגשית. ניכר שאת רוב המים שבלעה כבר פלטה, והיא נראית כרגע במצב טוב באופן יחסי. לאחר ההתאוששות יהא עליה לעבור סדרת טיפולי דיקור סיני לשחרור הטראומה. לאחר שתקבל תזונה מתאימה וכמה שיקויי פלא תחזור לעצמה," קבע לאחר ההתבוננות הארוכה. "השאר אותה כאן. אני אטפל בה, ולאחר שתחלים נעביר אותה לארגונים המטפלים בהשבת הניצולים למשפחתם. היא אינה מקומית. בוודאי מחפשים אחריה."

עודו מדבר כבר הרטיב את שפתיה במים מהולים בחומר לא מזוהה ולחץ בנקודות מסוימות בקדקודה ובצדעי ראשה הזעיר.

_________________________________________________________________

הבנות התיישבו סביב התנור שבחדר האוכל לאחר ארוחת הערב. בחוץ היה קר, וכולן נשארו בערב זה בביתן החמים שב"קסם החיים".

"זה לא קל לי," אומרת פתאום גילה כמו בלי קשר, "אבל אני רוצה להקריא לכן קטע שכתבתי לעצמי בעקבות התהליך שעברתי ביום רביעי שעבר." פליאה ניכרה במבטי הבנות. פתיחות כזו ממש לא מאפיינת את גילה, חלפה מחשבה בראשן.

"את רגילה לכתוב לעצמך?" מתעניינת זיווה בביישנות.

"מדי פעם, ככה, קצת ביומן או שרבוט קליל על דפים מזדמנים..." כמו מתנצלת גילה. "מעולם לא הראיתי כתבי יד שלי לאיש."

"תודה שאת נותנת בנו אמון ומשתפת," תהילה שולחת לעבר גילה מבט מעריך.

"לא ידענו שאת אוהבת לכתוב," אומרת רוני בקול מתפלא.

גילה, בפנים נבוכות מעט, מוציאה מתיק הצד האופנתי שלה צרור דפים אגודים. מחזיקי המפתחות הרבים הקשורים אליו משקשקים קלות. בלחייה עולה סומק קל, והיא מקריאה. תחילה היא נשמעת מהססת ושקטה, אך אט אט מתחזק קולה והיא מקריאה בנינוחות.

"השבוע קיבלתי מתנה חדשה. למדתי לפנות לעצמי מקום בלב, להרגיש את מה שאני באמת מרגישה. בימים אלה נמנעתי מהרגלי הישן – לצפות את כל הבוץ בשכבה דקיקה ויפהפייה של שוקולד מבריק, שכבה שמחזיקה מעמד עד שמישהו נוגע בה, או עד שאני בעצמי מתבוננת בה ורואה שהברק הוא מלאכותי.

למדתי להרפות ולתת לכאב להציף אותי. הסתכלתי לתוך עיניו ואפשרתי לו פשוט להיות.

בתחילה עלו בי הקולות המוכרים: 'זה יכאב, וזה גם אסור, כי צריך להיות רק בשמחה, ותודי על מה שיש לך, אחרים מתמודדים עם בעיות קשות באמת...'

ואז קיבלתי גם את הקולות הללו.

'אתם צודקים,' לחשתי לתוך אוזנם אחרי ששמעתי את כולם לפי הסדר ועד הסוף. 'נכון, אתם צודקים, אבל הבוץ הזה נוכח בי עכשיו. ואני רוצה להסתכל עליו. הוא נמצא בתוכי, ואם לא אסכים להביט בו, הוא לא יברח כמו בקסם.'

הם הסכימו, שתקו והתקלפו בזה אחר זה. לא הייתה להם ברירה. ממילא היו רק ציפוי דקיק, כך שלא היה קשה במיוחד לזהות את מה שיש תחתיו.

ואז צפו המקומות המודחקים, אלו שמתחת לציפוי המבריק, אלו ששנים עמלתי לכסותם בכיסוי מדהים ומושלם, והקשבתי גם להם, כל אחד בתורו.

הסתכלתי עליהם ופיניתי להם מקום בתוכי. דימיתי אותם לדמויות אקרובטיות מזן שאינו קיים במציאות. חלקן צעקו חמס, חלק בכו נואשות, היו שחיזקו והיו שצחקו, היו שהאשימו, ביקרו, התחננו, התישו, החלישו, דחו, קיבלו.

ואני רק הקשבתי להם בשקט ואספתי אותם לתוכי.

'חלקים שלי,' אמרתי להם ללא מילים, 'כולכם מרכיבים את האני שלי, כולכם בלי יוצא מן הכלל. לא אגרש אתכם, לא אשנא או אהדוף, כמו שאמא לא תדחה את אחד מילדיה. כולכם שלי, אף כי לא קל לי לפגוש אתכם. העובדה שאני מוכנה להביט בכם אינה אומרת שלא אעשה הכול כדי לכוון אתכם נכון, אבל אני מבטיחה להשתדל להקשיב למה שיש לכם לומר.'

ואז הן התכווצו פתאום לדמויות קטנטנות בעלות נפח קטן הרבה יותר, מורגשות הרבה פחות. ואני הרגשתי שהמון מקום חדש התפנה בתוכי. כאילו נוכשו במגרפה כל העשבים השוטים שבגינה, ופתאום, בתוך הסבך, התגלה שטח ריק וגדול שאפשר לעשות בו המון דברים חדשים ויצירתיים.

ואני עוד לא עשיתי כלום. עוד לא טיפלתי וניתבתי וכיוונתי, רק הסכמתי לפנות מקום בתוכי.

ואז שוחחתי עם מישהי, ופתאום חשתי שיש בתוכי מקום רב לפנות גם לה. גיליתי עוד מקומות שלא הכרתי בתוכי, ועוד גיליתי שהמקום מתיח וגמיש כמו עור הצבי.

וכשהיא סיפרה לי לאחר מכן בהתרגשות שבפעם הראשונה בחייה מצאה מקום חדש בתוכה לתת לחברה שנזקקה לה, הרגשתי שבכל הקשור לנשמה העניין דומה לנר. מדליקים אותו פעם אחת, ואז ניתן להדליק עוד נרות רבים נוספים, עד אין סוף.

גילה השתתקה והביטה מולה נבוכה מעט.

"כמה עומק טמון במילים הפשוטות והנוגעות הללו," התפעלה זיווה.

"מקסים, וכל כך אמיתי," אמרו הבנות.

"הי, גילה," התעוררה פתאום פסי וצחקה, "הנר ההוא שמצאת לא היה במקרה אני?"

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.