"ובחרתי בחיים", פרק ט"ו - לשנוא פחות, לאהוב יותר

כעבור שבועיים

העולם הרגשי שלי בנוי ממצבי רוח. כמו לכולם. לפעמים אני שמחה ולפעמים לא. נורמלי בסך הכל. 

בתיה אמרה לי היום משהו שתפס את תשומת ליבי במיוחד. היא אמרה לי שהתורה מזהירה שיש לעבוד את ה' בשמחה ולא רק מתוך יראה ועל אזהרות התורה הרי קיימים שכר ועונש. 

אם יש עונש ושכר על שמחה => קיימת לנו שליטה על השמחה.

יש אופציה לבחור בחיים שמחים. יש דבר כזה שנקרא "אושר".

יום למחרת

התחלתי לקרוא את החוברת "חי בשמחה" של הרב יעקב ישראל לוגאסי.
החוברת פותחת בחטא המתאוננים. עם ישראל התלוננו ולא בטחו בה' במדבר, והיה דבר זה רע בעיני ה' והוא הענישם בשריפה במחנה ישראל. תגובה קפדנית מאוד. מפתיע.
אני ממשיכה לקרוא.
"דווקא בפסוקים אילו טמון סוד אושר החיים, והיאך יכול האדם לחיות את חייו בעולם הזה בעונג".

אפשר לחיות את החיים האלו בעונג. זה מה שתמיד רציתי לשמוע.
זה נשמע רחוק מהמציאות, אולי חלום נסתר. אבל זה החלום הנגוז שלי.
החלום שתמיד זכה לאמון שלי, גם ברגעים הקשים. סליחה, המאתגרים.
לאחרונה נוכחתי לגלות שהתורה לא רק מורכבת מ"אסורים ומותרים".
יש בה עומק. היא מחנכת לחיים מתוך הודיה ושמחה. לחיים טובים.
אתה יכול לבחור בגישת "חייבים לי" אבל אתה היחיד שתפסיד מכך.
ה' לא צריך את התודה שלך. אתה צריך את התודה שלך. 

אני יודעת איך נראים חיים בגישת "חייבים לי". חיים כואבים, רצופים באכזבות. מאז שהתחלתי לחיות את חיי באמונה, הבנתי כמה שהאמונה טובה לפני הכל - לי. 

כבר מעצם הקימה בבוקר, מחנכת ההלכה היהודית לחיי הודיה.
ברכות השחר.
לא מדובר בקטע מתיש שצריך לקרוא מדי בוקר כי ככה אמרו, כי ככה ההלכה אומרת.
מאחורי החיוב ההלכתי ה"פשוט" טמון מסר שחז"ל רצו להעביר לנו.
אלו ברכות שחשוב לקרוא כדי לפתוח את היום בגישה חיובית ומכירת תודה. הברכות האלו מתחילות ב"ברוך אתה ה'" ולכאורה מברכות את ה' אך אני מתחילה להבין שלפני הכל, ברכות השחר מברכות את חיינו.
כבר זמן רב שלא אמרתי ברכות השחר. לא הרגשתי צורך.
אבל הנה, מזה כבר כמה ימים שכך אני פותחת את הבוקר שלי. בוקר מלא משמעות וחיוכים.
במה זכיתי, ריבונו של עולם שאני חיה וליבי פועם, וכל איבריי עושים עבודתם נאמנה ללא רגע של הפסקה?
במה זכיתי, שאני מקבלת את חיי בכל בוקר מחדש, פוקחת עיניי ועודני כאן? במה זכיתי, שאתה מעניק לי כל יום הזדמנות חדשה של חיים, למרות כל הטעויות שעשיתי ועודני עושה?
במה זכיתי, שיש לי בגד ללבוש ולחם לאכול?
במה זכיתי, שחיי חיים חופשיים הם ללא עבדות או מאסר?

מדוע אנו מעריכים את הבריאות רק לאחר שהיא נלקחת מאיתנו ומודים עליה בלב שלם רק לאחר שמתרפאים בחזרה? 

ואל תענו לי שזהו טבעו של העולם. טבעו של העולם נתון להחלטה שלנו.
אנחנו, בני האדם, צריכים לקחת אחריות ולהחליט איך העולם ייראה. 
איזו שמחה עצומה אדם צריך להרגיש בשעה שמברך לה' שמקבל בריאותו כל רגע מחדש. 

כעת אני נזכרת שכבר חשבתי על כך בעבר וכבר שאלתי -
למה אדם צריך כמעט לאבד את חייו, על מנת להעריך אותם?

שאלתי את השאלה הזאת לאחר התאונה של אבי, התאונה ששינתה את חייו. שאלה מעניינת היא - למה לאדם לבחור לחיות חיים קשים ומסכנים, כשיכול לבחור בחיי עונג על החיים ושמחה בה' כמוצא שלל בכל רגע מחדש?
לא קשה לראות את חסדי ה'. הם מפוזרים בכל פינה בעולם.
קשה לבחור לראות אותם.
מהיום, אני בוחרת לראות אותם ואני בוחרת לחיות את האושר. כן, לחיות את חלום הילדות הנגוז שלי. 

בתכלס, היום שמלא בהודיה לא מסתיים בבוקר. במהלך היום כולו נצטווינו לברך מאה ברכות, שעיקרן על האכילה, ולא רק על עצם העובדה שיש לנו מה לאכול. אלא גם על כך שאנחנו לא אוכלים כל הזמן רק מפרי האדמה או רק ממיני המזונות. שפע רב ומופלא השפיע עלינו ה' בעולם, ולנו נותר רק לבחור לראות אותו ולברך על כל מאכל לפי מינו. וכך יבורכו חיינו.
אני רוצה להתרגל לאמירת ברכות השחר בינתיים. יהיה לי קשה לקבל על עצמי את הכל בבת אחת, והאמת היא שגם עדיין לא החלטתי לגמרי שאני רוצה את זה. הדרגה, זה שם המשחק.
התחלתי לדפדף ב"אנציקלופדיה לברכות הנהנין". יש בה פירוט מה מברכים על מה, באילו מקרים וכו'. נתקלתי בתופעה מעניינת, והנה דוגמא לה: עבור ספרדים - ברכה על מצה בפסח היא "המוציא לחם מן הארץ", ואילו בשאר ימות השנה היא "בורא מיני מזונות".

זה בעצם אומר שברכות הנהנין הן לא רק עבור המאכל עצמו כאלמנט פיזי, אלא עבור המשמעות המוענקת למאכל. המשמעות שאתה מעניק למאכל שאתה אוכל, משפיעה על אופן המצווה.
זה מדהים - בברכה יש פן עמוק יותר מהפן הגשמי.
במילים אחרות: המצוות הן לא רק מעשה חיצוני. יש בהן עומק ומשמעות, ואם רק נפתח אוזנינו לשמוע מה הן באמת מכילות אולי הסלידה שלנו מהן ומהמסורת שלנו תפחת.
אני עדיין לא ממהרת לדבר על עשייה של ממש. אני רוצה רק להבין. רוצה לשנוא פחות, לאהוב יותר. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.