האישה שעברה מוות קליני: "ראיתי את אמא מתפללת ורציתי שהיא תפסיק, כי היה לי טוב"

לפני שש שנים, עברה הילה ברוך (36) מאבן יהודה, חווית סף מוות (חוויה רוחנית שנכללת בהגדרה של מוות קליני) לאחר ניתוח שגרתי שעברה. "עברתי ניתוח להסרת ציסטה, ובמהלכו הרופאים השאירו לי כלי דם פתוח", מספרת הילה. "במשך שלושה שבועות לא הייתי מודעת לכך, פשוט חשבתי שהכאבים שלי הם כאבי החלמה, כשבעצם דיממתי מבפנים".

כבר עשר שנים עוסקת הילה בעריכת דין, בשנתיים האחרונות במתכונת מצומצמת. בשבילה, זה היה נראה כמו המסלול הטבעי בחיים. "הלכתי ללמוד משפטים כדי להשתמש בכישורי הדיבור שלי בשביל לעזור לאנשים. בגיל 25 כבר הייתי עורכת דין שמופיעה בבתי משפט, לא כזו שיושבת במשרד, אבל משהו הרגיש לי לא נכון. היו לי הרבה מאוד שאלות, כשאת התשובות קיבלתי בעצם בחוויה של המוות הקליני שעברתי".

(צילום: shutterstock)

"הם צעקו שאני הולכת למות"

שלושה שבועות לאחר אותו ניתוח, כשהיא כבר הייתה בהתאוששות בביתה, התמוטטה הילה בפתאומיות. "הבהילו אותי לבית החולים וגם שם עדיין לא הבחינו שאני מאבדת הרבה דם. במשך 24 שעות העבירו אותי מבדיקה לבדיקה, חשבו שאולי שלפוחית השתן שלי התפוצצה, אבל לא העלו על דעתם שיש לי דימום בבטן. הייתי כל כך חלשה ולא יכולתי להוציא מילה מהפה. אמא שלי הבחינה שמשהו לא תקין ושלא מדובר בסתם כאבי החלמה, אז היא התחילה לצעוק במסדרון כדי שיבואו לבדוק אותי. את הרופא שהגיע אני לא אשכח, הוא היה מלאך. ברגע שראיתי אותו, ידעתי שאני בידיים טובות".

הוא בעצם היחיד שהבין שמשהו לא תקין?

"הוא נכנס לחדר ואפילו לא הסתכל על הפרוטוקול, אלא הסתכל ישר אליי. אני שחומת עור והייתי לבנה כמו סיד. השפתיים, העיניים, הכל היה לבן. הוא הבין שאני מאבדת דם ומיד הבהיל אותי לבדיקת סי.טי, אלא ששם כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. התחלתי לפרפר וממש נלחמתי על החיים שלי".

הילה הובהלה לחדר הניתוח והיא מספרת שהרגישה בעתה כפי שלא הרגישה מימיה. "חשבו שאני מעולפת, ללא הכרה, אבל כל הזמן הזה שמעתי מה אומרים סביבי. הם צעקו שאני הולכת למות, ולא הבנתי איך זה קורה לי. ידעתי שחייב להיות יותר בחיים האלה ממה שחוויתי עד כה".

מה הרגשת באותם רגעים?

"הרגשתי שאני עומדת למות, אבל לא ממש האמנתי בזה. בכל פעם שהתעלפתי, קרה משהו מוזר, כי חשבו שאני חסרת הכרה אבל הייתי ערה לגמרי. פשוט לא יכולתי להגיב או להזיז את הידיים. פחדתי להיתקע ככה. חשבתי שאולי אני ארגיש כלואה בתוך הגוף הזה ואף אחד לא יידע שאני ערה. בערך כל 20 דקות נכנסתי למצב הזה, אבל התחלתי לפחד כששמעתי את הרופאים אומרים שאני על סף מוות. כשפינו אותי לחדר הניתוח צרחתי מבפנים: 'אני רוצה לחיות!' חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שעשיתי את התיקון שלי ופה זה נגמר. כששאלתי את עצמי אם זה הסוף, קיבלתי את התשובה שלי. אין לי דרך להסביר את זה, אבל הרגשתי את זה בכל הגוף".

את מדברת על המושג 'תיקון', מאיפה הכרת אותו בכלל? גדלת בבית דתי?

"גדלתי בבית מסורתי, אבל די התרחקתי מהדת. ידעתי שיש כוח עליון, אבל לא התחברתי לכל מה שמסביב. למדתי בבית ספר דתי, אבל הדת הייתה כל כך חיצונית ורחוקה ממני. לא רציתי לעשות דברים כי לא הבנתי למה עושים אותם, ואף אחד לא נתן לי תשובה. פשוט חשבו שאני בעייתית ונתנו לי פטור מהרבה דברים, במקום לתת לי עליהם תשובות".

אז מאיפה בכל זאת הגיעה המחשבה על תיקון?

"סבא שלי נפטר כמה שנים לפני האירוע שעברתי והייתי מאוד קרובה אליו. אפילו שהרחקתי את עצמי מהדת, כשישבתי איתו – הרגשתי אמת וקדושה. הוא נתן לי להאמין שהתורה היא אמת, כי הוא עצמו היה איש של אמת. כל מה שהעבירו לי בבית הספר לא הדהד אצלי כמו הדברים שסבא לימד אותי. הוא היה איש של ענווה, של קדושה, ואם לא הוא – הייתי מתרחקת מהיהדות עוד יותר. זה היה מדהים, כי דרכו הבנתי שזו האמת ושפשוט לא מספרים אותה נכון. ראיתי בו סמכות ושאלתי אותו הרבה שאלות, אני זוכרת שהוא הסביר לי שבאנו לכאן לעשות תיקון".

(צילום: shutterstock)

"צרחתי בלב: 'אני רוצה לחיות!'"

הילה אומנם למדה בתיכון דתי, אך את רוב חייה העבירה בחברה חילונית בשל אהבתה לריקוד ושירה. "הרגשתי שאני לא שייכת לא לפה ולא לפה. בקרב הדתיים הייתי נחשבת 'החילונית', והחברים החילוניים קראו לי 'הדוסית'".

אמרת שקיבלת את התשובה שלך במהלך החוויה, מה היא הייתה?

"הבנתי שלא השלמתי את התיקון שלי, אבל צרחתי בלב שאני רוצה לחיות. העירו אותי בכניסה לחדר הניתוח וניסיתי לדבר. הרופא הסביר לי שאני בסכנת חיים ושהם יעשו הכול בשביל להציל אותי. הרגשתי משהו שונה. הרופא דיבר אליי והוא נראה פתאום מואר וגבוה יותר. הרגשתי שאני כבר לא מפחדת יותר ושיהיה בסדר, לא משנה אם אני אחיה או אמות. הצלחתי להוציא מהפה את המילה 'אמא' וכשאמא נכנסה, אמרתי לה: 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. באמת'. כשאמא יצאה מחדר הניתוח, התחלתי להגיד 'שיר למעלות'. המילים שלי יצאו בכוונה טהורה, ואני אפילו לא יודעת איך זכרתי אותן. התחלתי להגיד 'שמע ישראל', פקחתי את העיניים, ופתאום ראיתי את סבתא רבה שלי בקצה המיטה, ואת שתי הדודות שלי. הייתה לי כזו שלווה שהן שם איתי והבנתי שיהיה בסדר. הרופא אמר שיעשה הכל בשביל להציל אותי ואני זוכרת שאמרתי לו שאני רוצה להישאר שלמה".

הרגשת באותם רגעים שאת הוזה, אולי?

"ממש לא, הדברים שראיתי היו כל כך ברורים, כפי שאף פעם לא חוויתי. לרגע לא חשבתי שזו הזיה. לא הבנתי את זה אז, אבל הייתי במהלך של יציאה מהגוף. פרפרתי בין חיים למוות, אבל ראיתי במקביל את הסבתא שלי בחדר הניתוח, את הרופא הראשון שניתח אותי כשהוא בצימר בצפון, ואת אמא שלי בחדר ההמתנה קוראת תהילים. רציתי שהיא תרפה ממני, כי היה לי טוב שם".

את החוויה של המוות הקליני, הילה מתארת עם אור לבן. "הרגשתי את האחדות, שהכל אחד. ניסיתי להסביר לאחר מכן מה קרה שם ולא הצלחתי. זה פשוט הרגיש כאילו הכל נשם איתי ביחד, הכל מחבק אותי ואוהב אותי, ובכל נשימה נזרקתי לגלקסיה אחרת. באותם רגעים, הצלחתי לקבל תשובות לכל השאלות שהיו לי בחיים".

הרגשת שאת רוצה לחזור לעולם?

"לא הייתה מבחינתי שום אופציה לחזור. הכול היה מלא באהבה ורחמים, ורציתי להישאר, אך הסבירו לי שזה לא הזמן שלי. לקח לי המון זמן לצאת מהדיכאון שבחיים פה".

לאחר הניתוח, הילה התעוררה בהתלהבות והחלה לספר דברים שחוותה. בבית החולים, לעומת זאת, חשבו שהיא בפוסט טראומה. "אמרו לי: 'תראי אותך, את שמחה'. זה היה כל כך מגוחך. בגלל שהייתי שמחה, חשבו שאני משוגעת. ובאמת הייתי בסוג של 'היי', התחלתי לשיר שירים, אבל ידעתי שאני שפויה. נראיתי מעט מוזרה בהתנהגות שלי, וזה משהו שלא מדברים עליו מספיק, כי אנשים מתביישים להודות שהם לא באמת רוצים להיות פה. יש פער מאוד גדול בין מה שחווית לבין המציאות, וזה מאוד מבלבל. אנשים מספרים על החוויה של המוות הקליני, אבל לא על תופעות הלוואי שלה".

"הכי קל לחזור בתשובה אחרי מוות קליני"

בשביל לנסות לעכל את החוויה שעברה, הילה החלה להתבודד הרבה ולכתוב. "לא עניין אותי כלום באותה תקופה. רוב הזמן הייתי לבד וניסיתי לכתוב את מה שעברתי. זה היה קשה להסביר במילים חוויה שהיא מעבר למילים. כעסתי על כך שחזרתי לפה ולא היה לי עם מי לדבר. אף אחד לא הבין אותי".

הייתה תקופה שהחלת לפקפק במה שחווית בגלל מה שאמרו לך?

"ממש לא. פשוט תסכל אותי שאני לא יכולה לרוץ ברחובות ולספר לאנשים מה חוויתי. הבנתי שהרבה אנשים פשוט לא רוצים לדעת את האמת, וזה גרם לי עוד יותר להסתגר".

הילה ניסתה למצוא דרך להבין את המציאות החדשה והחלה לחקור לגבי מוות קליני. "חיפשתי תשובות למה שחוויתי, חיפשתי גם בדתות אחרות, אבל זה לא היה בדיוק זה. מהתורה ניסיתי דווקא להתרחק, אבל ידעתי שאין לי ברירה". הילה הגיעה אל הרב אריק נווה דרך אחיה ואמה שהלכו לשיעורים שלו. "אני הסכמתי להגיע רק כמה שנים לאחר מכן. כשהגעתי, נדהמתי לגלות שיש סוף סוף מישהו שמדבר על זה, שחקר את כל מה שחוויתי. הרגשתי פתאום שמישהו בא ואומר לי 'את לא משוגעת'. זו הייתה בשבילי מתנה גדולה".

אז בעצם החלה ההתחזקות שלך?

"אני עדיין לא דתיה, אבל אני בתהליך, במגמה של התחזקות. אני לא חושבת שזה נכון לעשות דברים מהר. הכי קל לחזור בתשובה אחרי מוות קליני, אבל אני לוקחת את הזמן כדי להתחיל את הכל מחדש".

כבר עברו שש שנים מהמקרה, מה למדת על עצמך מאז?

"אני הרבה יותר רכה ממה שהייתי. תמיד הייתי לוחמת צדק, אבל הבנתי שהמקום של דין נורא קשה לי. אם קודם הייתי מאוד דעתנית, עכשיו אני אישה של שלום. אני חווה את החיים אחרת, מזכירה לעצמי שהכל בסדר ושהכל קורה לפי התוכנית. אני גם יוצאת להרצאות ומספרת את הסיפור שלי לאחרים".

מה גרם לך לפרסם את הסיפור שלך?

"כבר מההתחלה ידעתי שאני חייבת להשתמש בכישורים שלי לקדושה, ולא לפירוד ומלחמות. יש לי הרבה מידע שאני חייבת לספר ואני מאמינה שכולנו צריכים לשים בצד את כל מה שהפריד בינינו ולהתאחד. אני מאמינה שאנחנו ממש בדרך לשם. אני מרגישה היום שאני עושה את מה שאני צריכה לעשות ושלא סתם חזרתי. התוכנית היחידה שלי היא לפעול על פי התוכנית של הנשמה שלי ולהוציא אותה לפועל. בנוסף, הייתי רוצה שאנשים שחוו את מה שאני חוויתי יבינו שהם לא משוגעים, כי גם אני הייתי במקום הזה, והרגשתי לבד. המציאות הייתה כל כך גסה ומבלבלת, והרגשתי שאני רוצה לחזור הביתה".

ומה היום? התחושות האלו עדיין קיימות?

"היום אני הרבה יותר שלמה, אבל עדיין מתגעגעת".