מיכל הדרי: "אמא נרצחה בפיגוע, ובתחילה לא הרגשתי שחיי השתנו"

מיכל הדרי היא אישה המשרה אווירת רוגע והכלה, כך הרגשתי כבר מהרגע הראשון לפגישתנו. חוכמת חייה נוטפת ממנה, ומשקה את מי שמוכן נפשית לשמוע. ואין זה פלא. זוהי חוכמה שנקנתה מתוך ניסיון רב והתמודדות עיקשת שגרמה לה לא להתייאש, גם לא ברגעים החשוכים ביותר בימי חייה.

"אמא נרצחה, אבל כמעט לא הרגשתי שחיי השתנו"

"אני החמישית מתוך שבעה ילדים", מספרת מיכל, "זכיתי לגדול עם אחות תאומה, שעם כל הזכות שבעניין, זוהי גם התמודדות, כי תמיד הייתה קיימת בינינו ההשוואה. כילדה התגוררתי עם משפחתי ביישוב הקהילתי שילה, הייתי תלמידה טובה תמיד, ניחנתי בשכל טוב ברוך ה'. חייתי חיים שגרתיים של ילדה רגילה.

"בשנת 1991, כשהייתי בת תשע, יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, נסע לוועידת מדריד שמטרתה הייתה לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. בעקבות כך יצאו שני אוטובוסים של מתנחלים מהיישוב שילה, להפגנה בתל-אביב, נגד הוועידה. באוטובוס השני שיצא לדרך ישבו אמא שלי ואחי. כשהגיע האוטובוס לצומת תפוח הוא נקלע למארב יריות. הנהג ואמא נרצחו, ושבעה ילדים נפצעו. אחי, שהיה אז בן 11, לא נפצע פיזית, אך הוא ראה הכל. האחיות הגדולות שלי היו באותו זמן בהפגנה, ואילו אני, אחותי התאומה ואחיותינו הקטנות היינו בבית. באותו הערב הוקמו שני ישובים: היישוב רחלים – יישוב שהוקם על ידי 'נשות אמונה' במקום הפיגוע, והיישוב 'שבות רחל' הצמוד לשילה, שהוקם על ידי בחורי ישיבה משילה".

על  ימי השבעה מספרת מיכל שהם לוו בהרבה מאוד דרמה. "אני זוכרת את סבתא ודודה שלי בוכות, כל השבעה, בהיסטריה. באחד הימים סבתא התעלפה, והזמינו אמבולנס. הבית היה עמוס רגשית בצורה דרמטית. מאחר וזה היה אחד מפיגועי הירי הראשונים, היו המון אנשי תקשורת והרבה מאוד אנשים שבאו לנחם. רציתי להוריד את הדרמה, אז החלטתי שבגללי אף-אחד לא יבכה. מתוך ההחלטה הזו הפכתי להיות טיפוס מרצה. חשבתי לעצמי בתמימות: 'אני תמיד אהיה בסדר'".

עברת טראומה מטלטלת. איך ממשיכים את החיים מכזה מקום?

"אולי זה נשמע לא הגיוני, אבל חוץ מהניתוק הרגשי, פשוט המשכנו לחיות וללכת לבית-הספר כרגיל. היישוב עטף אותנו מאוד, השכנות היו מגיעות להכין אתנו שיעורי בית ובנות שירות הכינו לנו אוכל. אבל האמת היא, עד כמה שזה נשמע מוזר, שלא הרגשתי חוסר אמתי. היום, ממבט בוגר ומקצועי יותר, אני מבינה שקוראים לזה 'מנגנון הגנה'. כל עוד המנגנון הזה לא פגע בי, היה דווקא טוב שלא הרגשתי את החוסר, אבל כטבעו של מנגנון, הגיע בהמשך השלב בו התחלתי להיפגע בחוזקה".

מיכל הדרי ואמה הי''ד

"התפקיד שלנו בעולם הוא לקחת אחריות"

איך הגיבה הסביבה לכל מה שעברת?

"אנשים ריחמו עליי לעתים קרובות וגם ויתרו לי הרבה. כאשר למדתי בתיכון הייתה לי פעם מדריכה שלא הייתה מודעת למצבי והיא דרשה שאמא שלי תבוא לאספת הורים. לא רציתי לבייש אותה, אז לא אמרתי לה כלום, והיא המשיכה לדרוש, עד שילדה אחרת הסבירה לה שזה לא כל-כך אפשרי. היא בכתה והתנצלה. פשוט התביישתי בשבילה, אבל זה לא כאב לי. לא בכיתי הרבה שנים מתסכול, כי לא עיכלתי את המצב. פשוט הדחקתי".

ההדחקה עזרה לך? היא גרמה לך לא להרגיש בחוסר?

"כן", מפתיעה מיכל שוב. "כמעט אף פעם לא חשתי בחוסר, זה בעיקר בזכות העובדה שיש לי אבא מדהים, שעם כל מה שהוא היה צריך להתמודד, הוא סיפק לנו כל מה שהיינו צריכים. גם מילוי רגשי וגם פיזי, לא חסר לי דבר. הייתי 'ילדה לפי הספר'. מובן שהיו לי מרידות קטנות, אבל באופן כללי הייתי ילדה טובה מאוד. רק מאוחר יותר הגיע המשבר".

מיכל עוצרת לרגע. ניכר שהיא הגיעה לחלק הדרמטי של חייה. היא מהרהרת מעט וממשיכה לספר:  "סיימתי את לימודיי ובגיל 20 כבר התחתנתי, כשהייתי בת 21 נולד בני הבכור לביא, והאמת היא שמבחינה מסוימת זה היה כמו 'משחק באבא ואמא', כי חוץ מהסתגלות למצב החדש לא באמת הבנתי מה זה להיות אמא. הייתה לי דמות של האישה והאמא המושלמת בראש, וניסיתי להידבק אליה. זאת שהבית שלה תמיד נקי, שלא צועקת, שמקריאה ברוגע סיפור לילדים לפני השינה. דמיון שהכל מתנהל תמיד על מי מנוחות. כשלביא היה בן שנתיים נולדה תהילה, ושם החל המשבר. לא עמדתי בציפיות של האישה המושלמת, לא הייתה לי סבלנות לשטיפת כלים וכביסות; כל ההתנהלות של ארוחת ערב ומקלחות הייתה במצב של לחץ, בצעקות ובתסכול. אני חושבת שזה התפרץ לי דווקא אחרי הלידה של תהילה משתי סיבות: קודם כל כי הבנתי פתאום שאני אמא, והסיבה השנייה היא שנולדה לי בת ובפעם הראשונה בחיי התמודדתי בין יחסי אמא ובת, דבר שלא הכרתי. פתאום הציפו אותי התחושות והתחלתי להרהר בכל מה שעברתי. חשבתי לעצמי שאם במשך כל השנים לא ממש חסרה לי אמא, אז למה יש צורך בכלל בדמות אימהית, ובמילים אחרות – למה אני קיימת?  הדחקתי את המחשבות ובאותם ימים עברנו לגור בקיבוץ. קיבוץ זה ניתוק מהמציאות, כמו שאני הייתי מנותקת. אחרי שלוש שנים עברנו לגור בקריית נטיפים הסמוכה לאריאל והתחלתי ללמוד לתואר שני בלימודי משפחה, כשאני יודעת שהדבר חשוב לי לא רק לצורך המקצוע, אלא בראש ובראשונה למען עצמי ומשפחתי. כמובן שתוך כדי הלימודים המעמיקים, נאלצתי להתעמת עם המציאות, ובשלב מסוים גם נדרשנו להכין עבודה על עצמנו. תוך כדי כתיבת העבודה הבנתי שאני לא מכירה את עצמי, כי כל חיי הייתי מרצה. אני לא באמת יודעת מי אני ומה אני. בתחילה האשמתי את כולם, במיוחד את מערכת החינוך שוויתרה לי כל כך הרבה. עד שיום אחד דיברתי עם חברה שאמרה לי משפט פשוט: 'התפקיד שלנו בעולם הוא לקחת אחריות'. רק אז זה התיישב לי, והבנתי שרק אני זו שאחראית על מה שאני עושה. התחלתי תהליך בו הכרתי את עצמי, בו בחרתי מחדש את החיים שלי. על דברים שלא היו נכונים לי ויתרתי, ובחלק המשכתי להתנהל אותו הדבר, מתוך בחירה אישית שלי, וכמה שזה יישמע מפתיע – גם באמונה בחרתי מחדש".

(צילום: shutterstock)

למה הכוונה?

"בחרתי מחדש בדת, בחרתי להאמין בקב"ה לא בגלל שגדלתי ככה, אלא בגלל שזו המהות. בלי לנסות ולחשוב יותר מידי, פשוט הרגשתי את ה'. הוא בתוכי והוא בכל מקום. הוא תומך ונותן לי, והוא אבא טוב.

"התהליך היה קשה ומורכב, לחדור לתוך עצמי, להכיר אותי - במיוחד כיוון שהייתי אז אמא בת כמעט 30, עם חמישה ילדים. לקחתי כל חלק, כל מהות בחיי, ועשיתי רשימה מה טוב ומה לא, מה האידיאל שאני מצפה להיות ומה אני רוצה באמת. הבנתי שמה שדמיינתי בתור הורות מושלמת, זה לא מה שאני באמת רוצה. כי ייתכן שיהיו כלים בכיור ושהכביסה לא תהיה מקופלת, ועדיין אהיה אמא טובה דיי. הבנתי שאני אמא, ויש לי תפקיד חשוב. כל אחד צריך למלא את התפקיד שלו. אמא זאת אמא וילדה זאת ילדה. כשאני בטוחה בתפקידי ובסטטוס שלי בתור אמא, גם לילדים שלי אין ספק שאני אמא. לא צריך לצעוק או לעמוד על דעתי, זה ברור. כך בכל תחום - בתור בת לאבא שלי, אישה לבעלי ובת של אבא בשמים".

מה לקחת מזה?

"הבנתי שאני רוצה ללמוד איך להעצים ילדים. בתחילה למדתי את זה בשביל הילדים שלי וכדי להיות אמא טובה יותר. הקב"ה מגלגל דברים, וכיום אני מעצימה ילדים אחרים שמגיעים אליי באופן פרטני, מכיוון שקשה להם חברתית או לימודית, כדי שאעזור להם להעלות את הדימוי העצמי. אני חושבת: 'תהיי את האם שלא הייתה לך'. אני נמצאת שם בשביל הילד או הילדה, אני נותנת להם מה שאני הייתי צריכה במקומם. נותנת להם יד, תומכת ומלווה אותם, שלא יפלו במקום שאני נפלתי. אני מחזקת אותם מבפנים, כדי שהמציאות לא תהיה דרמטית".

אז שילבת את לימודי המנהיגות ההורית שלך עם התחום של העצמת הילדים?

"בדיוק כך, וגם פיתחתי גישה - מנהיגות הורית. השיטה מלמדת הורים לפעול ממקום שקט יותר, יציב ומלא ביטחון. זו דרך תקשורת שמתבצעת דרך שפת הגוף שמשדרת את האנרגיה, כי ילד קולט את התדרים מעבר למילים ולשפת הגוף. חלק מהתהליך הוא חיבור לחסידות, לתניא ולבעל שם טוב שמדברים על חינוך בחיינו, ואני שואבת מהם את הידע. כל התהליך שעברתי, הפך להיות הייעוד שלי".