ישראל רוסט: "תרמתי כליה לפני חודש, ומיום ליום גוברת ההתרגשות"

נראה כי החיבוק העז עת נפגשו ישראל רוסט, חסיד גור אדוק, ושי לוי, נכה צה"ל העובד כמסעדן בירושלים, מהווה את התשובה המוחצת ביותר להסתה הנוראית המשתוללת ברחוב זו הפעם השלישית. לו היה ליברמן משתתף במסיבה הודיה מיוחדת זו, ספק רב אם יכול היה לעלות לשידור לאחר מכן ולשסות בציבור החרדי.

המקום: בית קטן בתוככי בני ברק, בסלון קטן ממדים. המשתתפים: ישראל רוסט (35), תורם כליה, שי (43), מושתל כליה, הרב ישעיהו הבר (54), מייסד עמותת 'מתנת חיים', המשדכת בין תורמי כליה למושתלים, בני משפחה וחברים קרובים, ועד כה הגיעה לשיא של קרוב ל-800 תרומות כליה. הזמן: חודש אחרי הניתוח בו קיבל שי את כלייתו של ישראל. הסיבה: מסיבת הודיה, להודות ולהלל על הניסים שחוו התורם והנתרם.

"היה ברור לי שאני הולך לתרום"

בשנים האחרונות נשמעים שוב ושוב סיפורים חוצי מגזרים על תורמי כליות, כל אחד מהם מרגש מחברו, אך הפעם היה זה חידוש מיוחד כאשר חסיד גור, מנהל מכון 'מסילות' להתפתחות הילד, תורם כליה לנכה צה"ל שאותו לא הכיר מעולם ולא שמע עליו אף פעם.

התחושה בחדר ללא ספק מרוממת. לראות שני אנשים משני קצוות שונים של הציבור הישראלי, כשהם מוכיחים במעשיהם שהם עם אחד - עם יחיד ומיוחד. המפגש גם נתן למשתתפים הזדמנות להציץ לתוך עולמם של תורמי הכליות, מה הם חושבים ומה הניע אותם. הוא גם היווה חרך צר להצצה בלתי אמצעית על מה שקורה מהעבר השני - לסבל הרב של מטופלי הדיאליזה ולחיים הקשים שהם צריכים לעבור. זו הייתה גם הזדמנות לראות את ההערכה העמוקה לה זוכה הרב הבר מכל שדרות הציבור הישראלי, ואת קידוש ה' הגדול שהוא זוכה לעשות יום יום.

ישראל רוסט, מה הביא אותך לתרום כליה?

"את הרצון והשאיפה שלי לתרום כליה זיהיתי כבר מזמן", הוא משתף, "זה החל מקריאה של עלוני 'מתנת חיים'. בכל פעם שנתקלתי בעלון כזה לא הנחתי אותו מידיי עד שקראתי אותו מתחילתו ועד סופו. דפדפתי עוד דף ועוד דף, דפים של כליות ולב, של נתינה אינסופית וללא כל תמורה, מתרגש כולי מאנשי מעש גדולים מהחיים, שעשו את המעשה האציל ביותר של חייהם ותרמו כליה. יהודים שהצילו חיים של יהודי אחר שלא הכירו קודם, בתוספת התיאורים הכואבים על סבלם של חולי הכליה - הביאו אותי להחלטה נחושה להיות גם כן שותף לתרומה הנפלאה הזו. כשהתחלתי לחשוב על העניין היה נראה לי שאין סיבה שלא אלך על זה. החשיפה לאפשרות הפשוטה כל כך להבריא את החולים ולהסיר מאנשים סבל עצום, הותירה אותי עם הרהורים בנוסח: 'למה, ריבונו של עולם, אני לא קם ועושה מעשה?'. עדיין לא ידעתי מתי, איך ולמי, אבל דבר אחד היה ברור לי - אני הולך לתרום כליה ולהציל חיים. מרגע שהתחלתי בתהליך, זה התגלגל הרבה יותר מהר מכפי שחשבתי".

רוסט מודה שהתהליך המקדים לניתוח הוצאת הכליה לא היה קצר. "תחילה בחנתי את הסיכונים, ובדקתי לעומק מה המשמעות של ההליך מבחינה רפואית. עברו שמונה חודשים מאז הפנייה שלי ל'מתנת חיים' ועד לניתוח עצמו. בדרך עברתי המון בדיקות, לראות אם אני אכן כשיר. כל חריגה מבדיקה חייבה אותי לשפר את בריאות גופי, כך שהרווחתי כפול. גם הצלתי חיי אדם אחר וגם הפכתי את הגוף שלי לבריא יותר, לתמיד".

רוסט ממשיך לשרטט את התהליך המרגש: "שבועיים אחרי הפנייה הראשונה שלי ל'מתנת חיים' התקשר אלי הרב הבר. כולי נרגש אני מרים את הטלפון ושומע את הבשורה: 'מצאתי את הנתרם שאתה מחפש'. רעד והתרגשות אחזו בי, תוך שאני עונה לו, 'באמת? מה עלי לעשות עכשיו?' כל כך הייתי להוט לתרום שלא שאלתי אותו במי מדובר ומה מצבו, לא עניין אותי כלום. פשוט רציתי להתקדם. בינתיים קיבלתי מהמשרד של הרב הבר הוראות מפורטות על הפרוצדורות והבדיקות הראשוניות להתאמת התורם והנתרם".

לפי התיאורים שלך נשמע שמסע הבדיקות היה מתיש...

"זה נכון, אבל הייתה לי מוטיבציה גדולה מאוד. אין ספק שזה מאמץ גדול לרוץ לבדיקות, והייתי במתח, האם הבדיקה תעבור בשלום, האם אזכה. תרומת הכליה היא רגע מכונן בחיי, בו הבנתי שאפשר להציל חיי בן אדם באמצעות תרומת איבר שנצרך כל כך למושתל. משכך, הטרחה הנלווית לתרומה התגמדה באופן משמעותי".

"קשה יותר להתפרסם, מאשר לתרום כליה"

איך אתה מרגיש כיום, חודש לאחר התרומה?

"בהתחלה לא הרגשתי את עוצמת הנתינה וההתרגשות המלווה אותי", מודה רוסט, "אולם עם כל יום שעובר אני מתרגש יותר ויותר ומבין כמה שזה תרם לי.  התרומה שלי לשי בעצם תרמה לי הרבה יותר מאשר לו, התחלתי להעריך את מתנת החיים".

הוא גם מוסיף: "האמת היא שקשה לי מאוד עם הפרסום, ובתחילה רציתי לתרום את הכליה בחשאיות, מה שנקרא 'מתחת לרדאר'. אולם נסיבות העניין התגלגלו כך שהדבר התפרסם. איך הרב הבר אמר לי, 'הרבה יותר קל לתרום מאשר להתפרסם אחר כך'. אולם משראיתי שהדבר מחזק אנשים ומקדש שם שמיים, השלמתי עם זה בלב שלם.

"מתוקף תפקידי בעבודתי כמנהל מכון 'מסילות' להתפתחות הילד, דבר התרומה נחשף לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, הדבר עורר בהם פליאה עצומה מצד אחד, ומאידך גיסא הערכה והשתאות אינסופית, זהו קידוש שם שמיים גדול מאוד".

כיום, אחרי כל התהליך, רוסט מקפיד לשמור על קשר הדוק עם המושתל. "הוא הפך להיות חבר קרוב וידיד אמתי, אנחנו בקשר טלפוני מידי כמה ימים ודורשים אחד בשלום השני, בדרך כלל זה הולך כך: הוא מתקשר כדי להודות, ואני מצלצל כדי לשאול איך הוא מרגיש. 'הכליה שלך מעוררת בי רצון לעשות דברים טובים', הצהיר לי שי באחת השיחות".

גם שי לוי, מי שקיבל את הכליה, משתף אותי ברגשותיו הגואים, והוא מפתיע: "מאז ההשתלה אני מגלה כי העם שלנו הוא עם יחיד שהוא מיוחד כל כך. כל אחד מרגיש ערב לשני. זה סממן יהודי שאי אפשר להסביר אותו, וזה מדהים. העובדה שיהודי שלא מכיר אותי משום צומת תרם לי חיים, נתנה לי חומר למחשבה לחשוב על סגולתו של העם היהודי ועל הסממנים שלו. מאז התרומה גיליתי הרבה דברים על הציבור החרדי, ואני שמח מאוד להכיר את הציבור המיוחד הזה ואת המשפחה המיוחדת של התורם, שעוטפת אותי באהבה מכל עבר".

מתי הייתה הפעם הראשונה שנפגשתם?

"הפעם הראשונה הייתה כמה דקות לפני הניתוח. זה היה מרגש מאוד לפגוש לראשונה בחייך בן אדם שהולך להציל אותך מבלי היכרות מוקדמת, ובלי שיחת טלפון אחת לפני".

בכלל, מסתבר כי לשי 'רקורד עשיר' בהשתלות, וזוהי הפעם השלישית בה הוא מקבל כליה. "הסיפור שלי מתחיל בגיל די צעיר, כששירתי בצבא בפס הייצור של טנקים", הוא מספר, "החומרים עמם עבדנו גרמו לי לאי ספיקת כליות. בתוך שנתיים הגיעו הכליות למצב של אי ספיקה מוחלטת והן הפסיקו לפעול. מובן שהוכרתי כנכה צה"ל, וניסו לעזור לי למצוא כליה מתאימה", שי נעצר באנחה המבטאת מסע של למעלה מעשרים שנה למרדף אחרי כליה מן החי. "מה שקרה זה שלאחר שלוש שנים של טיפולי דיאליזה נמצאה עבורי כליה מן המת. כליה מן המת היא כליה שמחזיקה לכל היותר עשר שנים. אחרי עשר שנים שוב נאלצתי לצאת למסע חיפושים אחר כליה חדשה. משלא נמצאה בארץ כליה מתאימה, טסתי ללטביה שבריגה, ושוב הושתלה בי כליה אחרת מן המת".

מסתבר שהדיוק וההקפדה בהתאמה הם לא הצד הכי חזק באותו בית חולים שבו הושתל שי, ואחרי ארבע שנים הכליה התחילה לעשות בעיות. "הכליה שלא התאימה החריפה את המצב. כך מצאתי עצמי שוב נכנס לרשימת הממתינים להשתלת כליה, והפעם ניסיתי בכל כוחי לקבל כליה מן החי.

"שלוש שנים וחצי חיכיתי לתרומה הזאת, עד שלבסוף היא הגיעה בדמות של מלאך מסתורי, בן אדם שלא מכיר אותי והוא בשבילי מלאך מושיע. כבר בחדר ההתאוששות מיד אחרי הניתוח הרגשתי 'שהחיינו', החיו אותי. הרגשתי בן אדם חדש".

שי נושא את עיניו לישראל רוסט שיושב לצידו ומציין בהתרגשות: "אני חייב לציין שישראל, התורם שלי, עשה מעשה מדהים, מגיעות לו המון תודות. סוף כל סוף מישהו גואל אותי מהטיפולים האינסופיים שחוויתי, עשרות שנים של טיפולים כואבים ומתישים והשתלות חוזרות ונשנות, הגיעו לקיצן. אין לי  מילים כדי להודות".