כשילד שלך מבקש ממך יידישקייט, ולא את ממנו, זה בעיני ניצחון

זה לא שבגלל שתיכף שבט נגמר שרציתי לכתוב על עצים.

זה בגלל עצים שרציתי לכתוב על שבט.

לא משנה.

זה בעצם כן משנה. אני אוהבת עצים כל השנה.

הבת שלי שימחה אותי בט"ו בשבט האחרון כשביקשה בחצי געגוע: "אמא מה קרה לנו? פעם כשהיינו ילדים קטנים היית עושה לנו 'טיש פיירס'. ובשנים האחרונות את ממש לא עושה, אמא למה. בואי נעשה את זה שוב השנה".

היא צודקת, פעם הייתי משקיעה כל כך. רק להגיד 'טיש פיירוס', (טיש זה שולחן ביידיש ופיירס הם פשוט פירות, ברבים של שאבס), פעם, רק ללכת בבית ולהגיד בשפתיים טיש פיירס, היה עושה לי תחושה טובה כזו, כאילו אני מדברת יידיש שוטפת, עם מבטא מגליציה.

בעלי תשובה זה משהו מיוחד עם ליקוטי המנהגים שהם מלקטים. תולה פסים-פסים של ניירות קרפ בצבעי אבטיח מהמנורות בתקרה, ממלאה שולחן מכל טוב תנובתה של טורקיה בערב ט"ו בשבט, מושיבה סביב את הילדים ומספרת סיפורים על זרעונים שנבטו.

הפסקתי עם הטיש הזה, הזכיר לנו יהודה, ברגע שאחותו ביקשה לחזור למסורת, כי בשנה שעברה הכנתי והכנתי את כל הפירות בשורה ארוכה במרכז השולחן בקערות מהממות מג'ינג'ר, חנות מקסימה שעדן, חברתי, זו שנשואה לעודד, גילתה לי בה עולם ומלואו של לכבוד שבת קודש.

ואז, דקות לפני הטיש המשפחתי, מישהו שלח במייל סרטון על תולעים באגוזים ומה הם עושים שם בכורי המחילות, עד שלכולם ברח החשק.

ואני נשארתי עם האגוזים שלי לבד, נקיים מתולעים דווקא, טריים דווקא, קרנצ'י דווקא. אף אחד לא הסכים לטעום מהם, עד שאחרי כמה שבועות, הבלעתי אותם בתוך בראוניס לפורים וכך הצלחתי לפנות מהמקרר את המקום שהם תפסו בו, מקום לא ממש מרכזי, מהנידחים האלה, איפה שיושבת אבקת השום, ותבלין האורגנו, שבאף אחד מהם אני לא ממש משתמשת, אבל הם שם.

כשילד שלך מבקש ממך יידישקייט של בית, ולא את ממנו, זה בעיני ניצחון.

זה בעצם אומר; אמא, אבא, הכנסתם בי בילדות אהבה וגעגוע לדברים של נשמה. כשהייתי קטנה לא התייחסתי בהכרח למציאות ההיא, אבל עכשיו, כשגדלתי, אני מבינה כמה זה היה מקסים. אפשר עוד טיפה מזה?

ובכן, להיות בעלת תשובה ליטאית זה לא פשוט, בטח אם את אוהבת עשבים, עצים ואת המילה "גדל".

יש הרבה סיפורי ילדים על עצים. העץ הנדיב, מר זוטא ועץ התפוחים, עץ הבלונים, הנברן ועץ הדובדבן, ליד עץ התות, ציפור העץ, מעשה בעץ שרצה להיות הליקופטר.

הכל אמת. לא המצאתי אף שם של אף ספר. יש עוד, אגב, אם הייתם מרשים לי להמשיך.

יש הרבה עניינים עם עצים. יש עץ החרובים מחוץ למערה, ישנו עץ הדעת.

אם תתרכזו, לכולנו נטועים בלב סיפורי עצים. אני מתלבטת מאוד איזה סיפור לספר כאן.

אולי אספר על עץ התפוזים שעקרנו כשגרנו ברחוב המתנדב באפקה, בשנים שהייתי בטוחה שכדי שילד יגדל בריא בנפשו הוא חייב מגרש ספורט משל עצמו, ובמקום שעמד העץ, ריצפנו מרצפות של אקרשטיין ושתלנו סל, אבל ביום שלמדתי את ההלכה על איסור כריתת עצי פרי אלא רק למען וכו', רצתי למשתלה במהירות ונטעתי תמורתו עץ קלמנטינות אחר.

אלי אספר על העצים האלה עם הגזע העבה והקוצני, לא נעים לי, אבל הם לא כל כך יפים, שמם, כוריזיה בקבוקית, שהדייר שלפנינו ברעננה שתל, כי הם היו זולים ומכסים שטחים רבים. הרבה רשויות מקומיות משתמשות בטריק הזה, וממלאות גינות ציבוריות עם העץ הזה, וכשהזמנתי גנן מיוחד שיוריד אותם, אוי הם ממש לא היו לטעמי, מסכנים, אפילו קבענו מראש שיבוא ביום שמותר להוציא גזם, הוא הגיע בזמן עם עוד 2 עובדים עם כובע רחב שוליים, כי היו שם המון עצים להוריד, וביושרה אמר לי משפט מחץ לפני שהתחיל: "גברת ברזל, את בטוחה שאת רוצה להוריד את העצים האלה? יהיה לך הרבה יותר עצוב בלעדיהם".

ולא הורדנו.

אולי אספר על "העץ ששרד", באנגלית זה נשמע טוב יותר, "the survivor tree", האמיתי, זה שבתמונה כאן בראש הטור, העץ היחיד ששרד את פיגוע 9/11 של התאומים, עץ אפרסק, שלידו עומדת שוטרת בכל שעות היממה. כשהיינו שם, בגראונד זירו, הוא היה הדבר שהכי ריגש אותי.

אבל אולי נסיים בעץ ילדות שגדל לתפארת, עשרים מטרים מהבית שלנו בהרצליה, בהמשך רחוב הפועל, עץ שכשמישהו הרגיז אותי בבית, הייתי בת חמש, הייתי אורזת תיק ורוד מפלסטיק, שמה בו מימיה, במבה ואולי בובה, ומחליטה שאני עוזבת.

הייתי הולכת, יושבת מתחת לעץ, רואה שאף אחד לא ממש מתרגש ממני, וחוזרת.

הוא היה חבר נאמן אז, הסתתרתי בצלו.

כמה לכולנו יש צל בדמות עצים או אנשים תחתם אנו מבקשים מחסה של הגנה.

עד שמגיע רגע בו אנחנו מבינים שהצל היחיד שבאמת סוכך עלינו הוא זה שנמצא על יד ימיננו, הצל הזה שכל הזמן הווה עמנו, זה ששומר צאתנו ובואנו מעתה ועד עולם.