הורות במחשבה חיובית: האם אתם בטוחים במה שאתם אומרים?

נשאלתי באחת מסדנאות החינוך שמסרתי: "הילד שלי פשוט 'מכור' למשקה 'שוקו'. ביום הוא שותה כמה וכמה כוסות אך בלילות הוא מעיר אותי כחמש פעמים, בידו כוס והוא נוהם בקול תובעני: 'שוקו, שוקו!'. ממש 'אריה שאג מי לא יירא'. אני נכנעת וממלאה את רצונו. מה ניתן לעשות?".

"בן כמה זה העלם?".

"בן ארבע", היתה התשובה.

ניסיתי לעבד תוכנית גמילה הדרגתית מאותו משקה שאינו תורם במיוחד לבריאות הילד, בפרט כאשר הוא ניתן במינון גבוה במיוחד (כיום ידוע בבירור שיש קשר ישיר בין צריכת ממתקים וחטיפים למיניהם לבין תופעות של חוסר ריכוז, עצבנות, פעילות יתר (היפראקטיביות) ושאר מרעין בישין, ובפרט כשהצריכה מוגברת).

"אי אפשר!", טענה האם, "ממש בלתי אפשרי!".

"אז אולי נפסיק את אותו משקה לגמרי?", אמרתי. הצעתי כי נשוחח עם הילד, נסביר לו שהמשקה איננו טוב עבורו, מה גם שהוא גורם להפרעת שנתה של האם. נודיע לילד שמעכשיו הוא לא יקבל עוד משקה זה, נבער לגמרי את המשקה ואת חומרי הגלם שלו מן הבית, בבחינת בל ייראה ובל יימצא, ואולי נציע תחליף כלשהו.

רעד אחז את האם: "אתה יודע מה הוא יעשה לי?!", אמרה, כאשר חרדה מוחשית נשמעת בקולה, "זה ממש לא שייך", אמרה במורא גדול.

מהאופן בו ביטאה את הדברים היה נדמה כי מדובר באיזה ברנש מגודל ואלים, ואולי מהנפילים אשר היו בארץ, ולא באפרוח בן ארבע שנים בלבד, אשר קומתו עדיין אינה מגעת לחצי קומת איש.

נחישות והחלטיות

נשאלתי עוד, "כיצד משכיבים לישון ילד בן שבע?".

"מסתכלים לו בעיניים, נוקבים בשמו הפרטי, מציינים את השעה שהיא הגורמת ואומרים בסמכותיות ובקיצור: 'קובי! השעה שבע וחצי: מקלחת, פיג'מה, קריאת שמע ולילה טוב'", עניתי.

"זה לא ילך", פסקה האם, "הוא לא ישמע".

"נכון", הסכמתי והזדהיתי אף אני עם ההצהרה, "הוא לא ישמע".

"מאי משמע, מה זאת אומרת?", נזדעקה האם, "האם אין פתרון?".

עליך להבין שאת מחליטה אם הוא ישמע או לאו. אם החלטת מראש שהוא לא ישמע - הוא אכן לא ישמע. את נכנעת והרמת דגל לבן עוד לפני שנתת את ההוראה ללכת לישון, ולכן הוא באמת כבר שומע מתוך קולך שאת בעצמך אינך מאמינה בכושרך ובסמכותך להשכיבו לישון. אולם אם תאמיני בעצמך שביכולתך להשכיבו לישון ובכוחך לצוות, הוא אכן יציית, ואז הדברים יפעלו.

חזרי ושנני לעצמך: "הבן שלי ישמע בקולי", "כשאני אומרת - הוא ישמע"... הרי אנו אומרים כמה וכמה "אני מאמין"; הוסיפי עוד "אני מאמין" פרטי לעצמך: "אני מאמינה שיש בכוחי לחנך את ילדי", "אני מאמינה שהקב"ה נתן לי את היכולת והכישרון הדרושים לכך", "אני מאמינה שכאשר אומר, הם ישמעו"; ואף תציירי בדמיונך כיצד את אומרת והם שומעים. ואז, כאשר תאמרי את הדברים – הוא ישמע, הוא ישמע לך מכיוון שהוא שומע את הסמכות מתוך קולך.

הורים, הזהרו בדבריכם!

כשאנו מנופפים באיום, "אם לא תלך לישון אז...", הרי פתחנו פתח גם לכיוון השלילי, ובזה יצרנו את שוברה של הפקודה; הכנסנו למוחו של הילד שישנה אפשרות וברירת מחדל לא לבצע ולא לשמוע, כי מעצם ההוראה צריך להשתמע בבירור שאין כלל אפשרות שלא לשמוע; מציאות כזו אינה קיימת אפילו בדרך הדמיון.

כאשר מנופפים באיום של עונש, לעיתים יהיה הילד מוכן לשאת במחיר העונש, מכיוון שהוא חושק עד מאוד במה שנאסר עליו; המתיקות והעריבות קרובים ומוחשים ואילו העונש רחוק. מה גם שיתכן שהעונש יומתק על ידי דמעות, תחנונים והבטחות לסוגיהן (מניסיונו העשיר בעבר). לעיתים הוא ינסה לבדוק ולראות האם אכן יבצעו את העונש. לכל ילד יש רצון לדעת היכן הוא הגבול והאם ניתן להרחיבו מעט ועוד מעט...

סוף כל סוף זכיתם בילד שוחר מדע, החפץ לחקור את הנעשה סביבו. על כל פנים הצד השווה בכל אלו הוא שכאשר מוסיפים "אם", מגלים חולשה כאילו בלי איום בעונש הדבר לא יבוצע.

הדרך הנכונה היא לשדר לילד שאין אפשרות וברירת מחדל כזו "לא לציית". מסר זה משודר בבירור מטון הדיבור שלנו, מהבעת פנינו ומצורת הביטוי שלנו.

אין צורך להרים את קולנו בצעקות ולנפנף בעונשים, שכן זה מבהיר ומעביר את ההפך הגמור, שהדבר ברור לנו שהילד לא יישמע להוראה גרידא אם זו לא תלווה באיום, ותתובל בתבלינים כגון: הרמת קול, צעקה, אזהרה ועונש...

יש לתת את ההוראות ללא פחד ומורא וללא צל של ספק שהילד ישמע! יש לחזור ולתרגל את הדברים עד שיהפכו לחלק מאיתנו.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com