הזמר נפתלי קמפה: "לא האמנתי שכך הדברים יתגלגלו, וגם היום אני מתקשה להאמין"

בתעשיית המוזיקה נהוג לומר שיש זמרים ויש זמרים. יש זמרים שמתפוצצים בבת אחת - מגיעים כמו משום מקום, ובן רגע ניצבים בקדמת הבמה. מאפס למאה בשלוש שניות. לעומתם, יש זמרים שלא קונים את עולמם בשעה אחת, אלא בהמון שעות, יגיעות, ימים ולילות.

כזה הוא נפתלי קמפה, 30, נשוי ואב לילד המתגורר בירושלים, אשר בימים אלה מוציא את אלבומו השני 'אנה אלך', המכיל מספר שירים שחורכים כבר מספר חודשים את תחנות הרדיו והיכלי הישיבות. קמפה, אשר החל את דרכו בקומזיצים ישיבתיים ואירועים מצומצמים, זוכה לאחרונה לחשיפה הולכת וגוברת ולהערכה מקצועית רבה ומרשימה.

"תמיד אהבתי מאוד את המוזיקה", מתוודה קמפה בתחילת פגישתנו המתקיימת בצהרי יום ירושלמי-חורפי-טיפוסי ברמת אשכול המתחרדת, "אבל עד גיל מאוחר לא חשבתי שאהיה אמן יוצר, והאמת היא שבכלל לא ידעתי לנגן. כשהייתי בן עשרים למדתי בישיבת 'קול תורה' בבית וגן, ומולנו ניצבה ישיבת 'באר התורה', בה למד חבר שלי שניגן על גיטרה.

"בתקופה ההיא די חיפשתי את עצמי, הראש שלי לא היה לגמרי בלימוד הישיבתי הרגיל, והגיטרה באה לי בול בזמן. לא לחינם אומרים שהקב"ה שולח את הכל באופן מאוד מדויק. לקחתי חוברת שירים מחבר, ופשוט התחלתי לנגן. בהתחלה נמשכתי לקרליבך, כי השירים שלו פשוטים יחסית, ואחרי שלמדתי כמה שירים - התחלתי לנגן לחבר'ה.

"לאט לאט, מפה לאוזן, אנשים שמעו שאני שר ומנגן, והתחילו להזמין אותי לנגן בקומזיצים, שהם מעין התוועדויות ישיבתיות. הכל התחיל מאוד מאוד בקטן, ובתחילת הדרך לא האמנתי שכך הדברים יתגלגלו, וגם היום אני עדיין מתקשה להאמין".

ראש הישיבה שהציל אותי

"נולדתי בתפרח", הוא מספר, "זהו למעשה יישוב בנגב אשר ידוע בעמדותיו הליטאיות הקיצוניות. החבר'ה שם הם מה שנקרא 'חזונישניקים', כלומר ממשיכי דרכו של החזון אי"ש. ההורים שלי הם ממוצא גרמני - 'יקים', וערכי הסדר והאחריות היו מאוד חזקים בביתנו. יחד עם זאת, הערך העליון ביותר שעליו גדלנו היה – תורה, תורה, ועוד פעם תורה. הבית היה מושתת על חינוך בלתי מתפשר. לדוגמה, בעולם המוסיקה היו זמרים חסידיים קלאסיים שלא שמענו בבית, כי הם היו מודרניים מדי בעיני ההורים שלי.

כיצד הרגשת כילד ונער שגדל בעולם כה סגור מבחינה מחשבתית ומעשית?

"זה בהחלט לא היה פשוט הרבה פעמים, אבל בתוך כל זאת יאמר לזכותם של הוריי שהדבר הכי גדול שלמדתי מהם זה יושר ואמת. הם האנשים הכי ישרים ואמיתיים שאני מכיר. כשאבא ואמא מקרינים יושר ואמת, וזה מחלחל אליך, אז כל השאר הרבה פחות חשוב. ולכן אני מאוד שמח על החינוך שקיבלתי, ומאוד אוהב את הציבור הליטאי, ואני כמובן חלק ממנו. כמובן שהרצון שלי הוא שהשירים שלי יגעו באנשים מכל סוגי המגזרים, אבל אני מרגיש שהציבור שהכי מחובר אלי הוא הציבור הליטאי".

אחד הדברים שהשפיעו במידה הרבה ביותר על חייו של קמפה, כך לדבריו, הוא פטירתה בטרם עת של אמו. "אמא הייתה חולה במשך עשרים שנה, ומצבה הבריאותי ידע עליות ומורדות", הוא מספר, "היא סבלה משחמת הכבד, ובסופו של דבר נפטרה בתקופה שבין אירוסיי לחתונתי. הפטירה שלה מאוד השפיעה עלי. כשהייתי בן 13 התחלתי ללמוד בישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק, וכבר אז אמא הייתה חולה מאוד. אנחנו שישה אחים, אני הקטן, וכשחגגתי בר מצווה כולם כבר היו נשואים. למעשה, אפשר לומר שמגיל עשר ישנתי הרבה לילות אצל השכנים".

כיצד זה השפיע על לימודיך בישיבה וחייך בכלל?

"המחלה של אמא הקשתה על החיים כמובן. בגלל זה, אך גם בגלל סיבות נוספות, היה לי קשה בישיבה. בסופו של דבר, בשנה השנייה שלי בישיבה הועפתי ממנה. אמרו לי שאני לא מתאים. הייתי מאוד מתוסכל בתקופה ההיא, לא מצאתי את עצמי, וחזרתי הביתה. אחרי כמה ימים בא אלינו אחד השכנים ואמר לי שיש ישיבה בירושלים, עם ראש ישיבה מאוד מיוחד, שאין הרבה סיכוי שאתקבל אליה, אבל כדאי בכל זאת לנסות.

"נסעתי לראיון בירושלים, חשבתי שלא יהיה לזה סיכוי, אבל ב"ה הדברים הסתדרו. לראש הישיבה, הרב שמואל רבר, היה חיוך גדול של סבא טוב, ואני לא יודע אם הוא יודע – אבל הוא עשה לי מהפך אדיר בחיים. הוא היה האדם השמח הראשון שהכרתי, וזה כבש אותי.

"בנוסף לכך, הייתה בו פשטות מאוד גדולה. הוא שאל אם הכנתי איזושהי סוגיה לקראת הראיון, ועניתי שלא. אחר כך ביקש שאגיד משהו שלמדתי בישיבה, ועניתי שלא למדתי. הוא המשיך לשאול שאלות, ואחרי כמה דקות יצאתי. לא האמנתי שיש סיכוי שאתקבל, אבל עוד באותו יום אבא שלי הודיע לי שהתקבלתי. בגלל האהבה והחום של הרב חזרתי ללמוד בכיף, והיו לי שנתיים נפלאות שם".

איך הדברים נראו כשנכנסת לישיבה הגדולה?

"גם זה היה מורכב. כשחיפשתי ישיבה, היה לי ברור שאני מחפש מסגרת שתתן לי מקום. רוחב. אפשרות להכלה. ערב אחד נכנסתי לישיבת 'קול תורה', ומשהו שם האיר לי. היה שם מרחב נפשי ופיזי. אבל גם שם, מטבע הדברים, היו שנים טובות יותר וטובות פחות. בגדול למדתי שם מגיל 16 עד 22, אבל היו תקופות שבהן למדתי בישיבות אחרות. בשנים ההן היו תקופות שבהן קצת חיפשתי את עצמי, בין היתר כי היה לי קשה ללמוד. בנוסף, על שידוכים בכלל לא חשבתי אז, כי עוד לא הייתי בשל לכך.

"כפי שכבר אמרתי", ממשיך קמפה, "בסביבות גיל 20 התחלתי לנגן, ומשם הדברים פשוט זרמו. ראיתי שאני אוהב את זה, ושזו הדרך שלי להשפיע. לזרוח. ראיתי שה' מכוון אותי בדרך הזו. תוך זמן קצר התחילו להזמין אותי להופעות באירועים קטנים, שבע ברכות – דברים כאלה, אבל עדיין לא היה לי מושג לאן כל זה ילך.

"היום, אחרי שני אלבומים ועשור של הופעות ויצירה, אני לא יכול להצביע על נקודה אחת שהייתה המפנה בעניין הזה. היו כמה בחירות שעשיתי, אבל אין לי שום הסבר טבעי לתהליך הזה. הוא פשוט קרה. הקב"ה ממש הזיז אותי מנקודה לנקודה. ועדיין, כל יום אני רואה את הדבר הזה – הקב"ה מוביל אותי לפני התכנית שלו".

לעסוק ביצירה עצמה

לדבריו של קמפה, איכות וכמות ההופעות שאליהן הוזמן הלכו וגדלו. במקביל הוא עבר ללמוד בישיבת מיר. "אלי קליין ואיצי ברי, שני מפיקים בולטים ביותר במוזיקה החסידית, למדו איתי בישיבה", הוא מציין, "איצי למד שנה מעליי, ואלי איתי. איצי התחתן מוקדם יחסית, ואני ואלי שכרנו דירה בבית ישראל. בתקופה ההיא הזמינו אותי המון להופיע בישיבות ליטאיות, לעשות קומזיצים פשוטים, אבל הייתה לי התנגדות לדברים האלה, כי למשל הסאונד הרבה פעמים היה בעייתי, אז תמיד הקפדתי על כך שהסאונד יהיה כמה שיותר ברמה.

"בשנים ההן 'חרשתי' את הציבור הליטאי", אומר קמפה. "בגלל שאני בא משם, ידעתי מה לומר, מה לשיר, ואלו סיפורים לספר. יש ביקוש מטורף בישיבות הליטאיות להופעות כאלה, וזה שינוי גדול. פעם זה לא היה ככה. מעבר לכך, הנקודה המרכזית בעיני היא שפעם המוזיקה היהודית החסידית הייתה למעשה הלחנת פסוקים שמדברים על שמחה או על עצב, אבל כמעט שלא שרו על המקום האישי של הבן אדם. לא דיברו על הדברים הפשוטים, הדברים שקורים ביום יום.

"פתאום, אחרי הרבה שנים, אתה שומע המון שירים, למשל כמו השירים של ישי ריבו שנכנסו חזק גם לציבור החרדי, שבהם שרים על 'הלב שלי'. שירים שבהם לא רק שרים על ה', אלא גם על איפה אני מול ה'. ברוך ה' אני מקווה שאני חלק מהשינוי החשוב הזה. בשירים שלי בחרתי מילים שמדברות לאו דווקא על מצבי הקיצון, אלא על החיים עצמם".

אני מאמין שזה גם מה שדחף אותך להוצאת האלבום.

"בהחלט. כך אכן היה. חרשנו את הבמות הקטנות, ובאיזשהו שלב הרגשתי שהציבור החרדי פתוח לקבל שירים אישיים, ואמרתי לעצמי שכדאי להתמקצע בזה ולהוציא אלבום. בשלב ההוא הרגשתי שאו שאני מתקדם להוצאת אלבום, או שאני ממשיך לדרוך במקום. אלי, איצי ואני התחלנו לעבוד על האלבום, והשקעתי בו את הנשמה שלי. היום זה בלתי נתפס בעיני כמה שהשקעתי, אבל כך היה.

"ברוך ה' האלבום מאוד הצליח והוא למעשה היה סיכום של שמונה שנות עבודה ויצירה. אגב, לאיש התקשורת ידידיה מאיר יש חלק חשוב ביציאתו של האלבום הראשון. ידידיה שמע שיר שלי, הזמין אותי לקפה, ואמר לי שאני חייב להוציא אלבום. זה היה לפני שנתיים בערך. מאז השירים נכנסו מאוד חזק לישיבות, והייתה לי שנה מדהימה, עם המון הופעות.

"מה שמשמח אותי במיוחד, זה שאני רואה שלאט לאט השירים מגיעים גם לקהלים נוספים. זה לא קורה בבת אחת, אבל אני דווקא מרוצה מזה. אני מאוד מאמין בתהליך אמיתי והדרגתי. לכן אני גם לא יוצא בפרסום עוצמתי במיוחד. לא ביום אחד הפכתי מזמר קומזיצים לזמר במוזיקה החסידית הכללית. זה היה תהליך, שעדיין נמשך, בדיוק בקצב שהקב"ה מייעד לו.

"בסופו של דבר", חותם קמפה, "הרצון הכי גדול שלי הוא שיאמינו לי, שיתחברו למה שאני יוצר ועושה באמת. אני מרגיש שיש לי שליחות, והיא שאנשים יקחו את השירים שלי לעבודת ה' שלהם. אני רוצה שהשירים שלי יעזרו לאנשים להתחבר לה' ולעצמם. ובתוך כך, לעצמי אני מאחל שבעזרת ה' תמיד אהיה עסוק ביצירה עצמה, ולא במה שמסביב".