מדוע חשובה פחיתות הכבוד שחש גנב?!

דברים רבים בעולם יכולים להיראות לעינינו כיחידה אחת, אולם יתכן בהחלט שהמראה החזותי מתעתע, ובעצם הגוש המונח לפנינו מורכב ממספר חומרים שונים, שרק מומחה או אומן יודעים להפרידו לחלקיו, כל חלק בפני עצמו. מה שצריך כדי להצליח לפרק את הגוש לכל חומר בפני עצמו הוא ידע, תנאים נכונים ומכשור מתאים.

כזה הוא האדם. האדם נדמה לפנינו כגוש אחד, כיחידה אחת ברורה. אולם מסתבר שממש לא. פעמים רבות הוא נמצא בסביבה מסוימת או בסיטואציה כלשהי ולפתע הוא מגלה שהוא בנוי מחומרים שונים. במקום אחד הוא מתנהג כך ובמקום אחר הוא מתנהג אחרת, רגע אחד הוא חושב כך ורגע אחר הוא חושב ההיפך.

פנימיות האדם מחולקת לאין ספור חלקים. אפילו האדם עצמו אינו מודע לכל החלקים המרכיבים את אישיותו.

כלפי מה הדברים אמורים?

בפרשתנו, פרשת משפטים, מופיעות חמישים ושלש מצוות, רובן עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו. בין יתר המצוות הנמנות בפרשה מובא עניינו של אדם שגנב שור או שה, וכך נכתב: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ, חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כ"א, ל"ז). פירוש, אם אדם גנב שור או שה, ושחט אותו או מכר אותו לאחר, הוא מקבל קנס מיוחד. הוא אינו משלם כפול כדין גנב, אלא פי ארבעה או חמישה. לפי איזה תעריף? אם הוא גנב שור, הוא ישלם פי חמישה משווי השור, ואם הוא גנב שה, הוא ישלם רק פי ארבעה.

מדוע שונה דין גונב שור מדין גונב שה?

רש"י מביא את דברי התלמוד (בבא קמא, עט ע"ב): "אמר רבי יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו – משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו" (בתלמוד עצמו ניסוח הדברים מעט שונה).

יש כאן שיעור מאלף, עד כמה התורה מתחשבת בכבודו של אדם, ולו יהיה זה גנב. גם לגנב יש ניצוץ – גם אם קלוש – של כבוד עצמי. הגנב הרי ממהר לברוח ממקום הגנבה, ולשם כך הוא מרכיב את השה על כתפו. אין ספק שהוא חש בושה מהעוברים ושבים המתבוננים בו. אלוקים מביא בחשבון גם את הבושה הזו, ולכן ממעיט מעונשו.

"אנו עומדים ותמהים: גנב שכמותו, בזוי כזה שלא אכפת לו כלל בהעלאת שה על כתפיו ולילך כך בשוק – ובלבד שיוכל ליהנות מגנבתו, האם יש לו איזה רגש של פחיתות כבודו במעשה זה? לא מיניה ולא מקצתיה! ודאי הולך לו בר-נש זה עם השה שרובץ על כתפיו וזֶמֶר בפיו, שמח וטוב לב וכל האנשים כאין נגדו...

אבל ירדה תורה לסוף דעתו של אדם, באשר הוא מורכב מחומר וצורה – כוח עפר מן האדמה עם נשמת חיים – חלק אלוק ממעל, יש לו מעלות ומורדות בקרבו מעורבים ומסובכים, אשר עין בשר ודם לא תשורנו. עמוק עמוק בתוך לבו עוד נתפס גם אצל גנב שפל זה אי נוחיות וקלון לעצמו בנושאו את הכבש על כתפיו בשוק לעיני בני אדם... השם יתברך, חוקר לב ובוחן כליות, יודע עמקי לבבו כי כן הוא, וחס על כבוד כל אשר בשם אדם יכונה, ובכל ענין ואופן אינו מקפח ולא יחסיר לשלם לאיש כמעשהו – אפילו בדבר קל כזה של הרגש מעט פחיתות בתוך תוכו של גנב מועד נבזה וחדל אישים, ואין הנאתו שלמה, לכן מחשב לו הקדוש ברוך הוא דבר זה בחשבון עונשו – ופוחת ממנו חמישיתו" (הרב אליהו לופיאן, "לב אליהו").  

רק הבורא – ה"אומן" שברא את האדם על נבכי נפשו – מסוגל לפרק את נפש האדם לגורמים ולהתייחס אל כל מרכיב ומרכיב בפני עצמו באופן פרטני, שקול ומדוד.

אלוקים מכיר את נפש האדם על כל רבדיה ומכמניה, וכל דבר בא בחשבון, בין לטוב בין למוטב.

רעיון זה בא לידי ביטוי במקום נוסף בפרשתנו: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כ"ב, כ"א-כ"ב). נשים לב שהתורה כופלת בלשונה: "ענה תענה", "צעק יצעק", "שמע אשמע". מה פשר הכפילות?

רעיון נפלא כותב הרב זייטשיק ("אור חדש" על פרשה זו): לבני האדם אין "אזמל ניתוחים" עדין, המסוגל לחלק את קול הצעקה לחלקיו השונים. כלומר, אחר שאדם מציק לחברו, פוגע בו או מביישו, פעמים רבות הוא מתחרט כשהוא רואה את חברו מושפל ופגוע. עם זאת, אמנם הוא חש את ההשפלה ושומע את "צעקת הדממה" של הנפגע, אך עדיין הוא שומע רק צעקה אחת, רק קול אחד. הוא אינו מסוגל להבין ולהרגיש את הקולות המרובים ואת הכאבים החזקים הצפונים באותה צעקה אחת. הוא אינו מעמיק לתוך תוכו של לב המדוכא הנעלב והמעונה. והרי בצעקה אחת של עני כלולות צעקות רבות, אף שנדמה שזוהי רק צעקה אחת.

רק הקדוש ברוך הוא מבחין בין הקולות והצעקות הכפולים, הוא מבדיל בין גוונים של מכאוב, הוא מאזין לאנחות העולות ומבחין בין צליליהן השונים. רק הוא יודע להקשיב ללחן הלב. זהו פשר הכפילות בפסוק "ענה תענה". לעינוי שנגרם לעני יש גוונים רבים; "צעק יצעק", יש סוגים רבים של צעקות וכאב; ורק אני "שמע אשמע", רק הבורא מסוגל לשמוע את כלל גוני הצעקה.

עלינו ללמוד ללטש את הלב, לשמוע ולהרגיש את הצעקות ואת הכאבים של בני אדם, לדעת שיש שם לא רק צעקה אחת, להקשיב לצעקות המרות הרבות הצפונות בתוך כאב אחד.

שלמה המלך כותב בספר קהלת: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד, א). כלומר, דמעות רבות זולגות מעיניהם של מדוכאים רבים, אולם אף אחד אינו שם לב.

רק בורא העולם מבטיח: "שמע אשמע צעקתו".