לא רוצה לקחת אחריות: התמודדות עם הרטבת לילה בשיטת NLP

הרטבת לילה הינה נושא אשר העיסוק בו מביך ילדים והורים כאחד.

הרטבת לילה בקרב ילדים מעסיקה הורים לילדים מגיל 5 ועד לגיל 15.

אם הבעיה לא טופלה במישור הרגשי-נוירולוגי, ניתן לצפות שההרטבה תמשיך עד לגילאים מתקדמים יותר ואף תחריף את הדימוי העצמי.

על פי ההגדרות של קופת חולים כללית, מגדיר פרופ' אבישלום פומרנץ כי ילד בן 5 ומעלה שמרטיב לפחות בשני לילות בשבוע, במשך שלושה שבועות לפחות, נחשב כסובל מהרטבת לילה.

זוהי אכן תופעה שכיחה ומתסכלת – גם לילד וגם להוריו .

מבחינה רפואית – מדובר למעשה בתופעה הנקראת אי נקיטת שתן  – INCONTINENCE

שמשמעותו איבוד לא רצוני של שתן.

ישנם סוגים שונים של הרטבת לילה :

1. הרטבת לילה ראשונית -הילד מרטיב בלילה מאז ומתמיד,  PRIMARY ENURESIS.

2. הרטבת לילה שניונית - SECONDARY ENURESIS - חלפה תקופה של שישה חודשים לפחות ללא הרטבת לילה, ולאחר תקופה ממושכת הופיעה שוב. גם הרפואה הקונבנציונאלית מציינת כי מקרים אלו נובעים לעיתים קרובות מאירועים משמעותיים המשפיעים על נפש הילד .

3. הרטבת לילה מונוסימפטומטית - MONOSYMPTOMATIC ENURESIS - הרטבה בלילה בלבד, ללא תסמינים מקדימים במהלך היום.

4. הרטבת לילה פוליסימפטומטית -  POLYSYMPTOMATIC ENURESIS- הרטבת לילה המתבטאת בתסמינים גם במשך היום: איבוד שתן, תכיפות במתן שתן, עצירות, זיהומים ותלונות על כאבים במתן שתן.

קיימות דרגות חומרה שונות של הרטבות לילה :

ישנם ילדים המרטיבים פחות משלוש פעמים בשבוע, ישנם המרטיבים יותר משלוש, יש שמרטיבים בכל לילה ויש כמה פעמים בלילה.

ככל ששכיחות ההרטבה גבוהה יותר, התגובה לטיפול תרופתי / זמזם יעילה פחות !והסיכוי להרטיב בגיל מאוחר יותר עולה.

ניתן לחלק את קבוצת המרטיבים בלילה לשניים :

1. הסובלים מהרטבת לילה קלה- שני לילות רטובים או פחות בשבוע

2. סובלים מהרטבת לילה משמעותית – לפחות שלושה לילות רטובים בשבוע .

אחרי גיל 12, שיעור ההרטבה באוכלוסייה עומד על 1.5%-2%.

אחרי הגיל הזה כבר אין שיפור משמעותי בשכיחות ההרטבות.

סיבות להרטבה מהפן הרפואי - כדי להשיג שליטה במתן שתן צריכים להתפתח בילד התחומים הבאים (כשהכל תקין זה קורה בגיל שנתיים):

1. מודעות למלאות השלפוחית

2. יכולת של קליפת המוח לשלוט על הרפלקס לכיווץ השלפוחית

3. יכולת להדק באופן מודע את הסוגר החיצוני של השלפוחית

4. גדילה נורמלית של השלפוחית

5. מוטיבציה להישאר יבש.

התובנה מתחום ה-nlp תתבסס דווקא על הסעיף האחרון.

כדי להשיג שליטה במתן השתן בזמן שינה, קיימת אינטראקציה בין כמה אזורים במוח לבין שלפוחית השתן: אזור מסוים אחראי על עומק השינה; אזור אחר שולט על ההתעוררות בתגובה לקולות או לשלפוחית מלאה; אזור נוסף אחראי על דיכוי ההתכווצות של שלפוחית השתן כתוצאה מגירוי של שלפוחית מלאה .

ע"פ מחקרים, ילדים הסובלים מהרטבת לילה לא מתעוררים בקלות מרעשים וקולות כמו ילדים שלא סובלים מכך.

עד כאן הנתונים המחקריים-רפואיים.

שיטת NLP מבססת את התובנות שלה על כך שקיים קשר בין האני (החלק המודע שבי) לבין העצמי (החלק הלא מודע שבי).

הבעיה מתחילה כאשר אני לא מודע לקשר הזה. מבחינה נירולוגית, כל גירוי במוח מוליד תגובה, וכל קשר שלי עם הסביבה הינו תוצאה של התקשורת שלי עם עצמי. אם החיבור בין האני לעצמי לוקה בחסר, יהיה לי קשה מאוד להבין מדוע הגוף משדר התנהגות לא שגרתית .

הרטבת לילה מייצרת בעצם סוג של דחייה של האני (מודע) מהעצמי (לא מודע). אם אני לא מרוצה מהאופן שבו אני מתנהל בחיי ולא מייחס כל חשיבות לקיומי בעיני עצמי, ואין לי תשובה לשאלה מי אני, או במה אני מיוחד יותר מחברי - הרי שבאופן בלתי מודע אני דוחה את עצמי מעצמי .

אם אני לא מודע לנקודה הפנימית שבתוכי, לזהות שלי, הרי שאני הופך רפוי וחלש מבחינה רגשית. אני הופך להיות פסיבי וחסר נוכחות, הדעה שלי לא באה לידי ביטוי וכך גם הגוף הופך לרפוי ולחסר שליטה, כך שכל המנגנונים הפועלים מתוך עוצמה לשליטה ולסדר – מרפים. הכל פתוח, רפוי וחלש. אם משהו משתחרר – שישתחרר, אין לי שום כוח, רצון ועניין לעצור בעדו. מבחינה רגשית - הכל מתקבל על הדעת, אין לי שום עמדה לכאן או לכאן, אני חי בתוך בועה של עצמי ולא מתקשר גם חברתית... אני בעצם כלום.

לעומת זאת, אם ברורה לי הגדרת הזהות שלי בעיני עצמי, אז אני מרגיש נוכח, משמעותי, יציב, חי, קיים. אני באינטראקציה עם הסביבה כל הזמן, אקטיבי, וכך גם הגוף חי, והמנגנונים פועלים כפי שהם צריכים .

בהרטבת לילה, באופן בלתי מודע, אני דוחה את עצמי מעצמי ומרפה מהכל, וכך גם הגוף פועל .

אני גם מסגל לעצמי מראה כזה שמעיד על הדחייה הזו, וכן התנהגויות שכבר לא בשליטתי, מה שיוצר שוב את הדחייה של הסביבה ממני ...

אין לי מוטיבציה, כמו שנאמר בסעיף ה-5, להישאר יבש – יבש או רטוב מבחינתי זה היינו הך... זה נכון שזה לא נעים, אבל בהתחשב בעזרים הסביבתיים, כגון זמזם או התערבות הורים - הרי שהם כבר דואגים לי, כי אני פסיבי, והם עושים את העבודה עבורי. הם גם מבואסים במקומי.

מדובר כאן בתחושה בסיסית בנפש של חוסר הגדרת זהות, של אי ידיעת מקומי, של נחיתות בנוגע לאני שבי. כל עוד לא נטפל בהעצמת הזהות של הילד, נהיה רחוקים מהעיסוק בשורש של התופעה. הרפיון הנפשי גורם לאיברים שאמורים להתכווץ, להיות רפויים.

הרטבת לילה היא סימפטום לבעיה רחבה יותר

לילד מעין זה חשוב להעניק תפקיד יחיד ומיוחד בזירה הביתית, ובכל פעם שעושה מעשה - יש להתמקד בכוח שעזר לו לעשות אותו המעשה, וכך לבנות רשת נוירולוגית במוח הבנויה על הצלחות ויכולות, וזה יעצים את האני שבו.

בשום אופן אין לקום לילד כזה בלילה... העברת האחריות על מעשיו אליו תיצור בו את האקטיביות, מה שיחזיר את הפעילות התקינה של האיברים האחראים על שליטה.

לא עוד ילד מרפה, אלא ילד שפועל ועושה וחי את עצמו, כך שהוא ירתע לבד ממראהו וישמור על שליטה במעשיו.

חשוב לציין כי גם ליציבות הזוגית ולאופן שבו מתנהל הבית יש חשיבות מכרעת על נפש הילד - אם הזוגיות לא יציבה וקיימים חיכוכים רבים, זה נצרב בתת המודע של הילד עם תחושת חוסר יציבות. אין לי קרקע בטוחה לדרוך עליה, הבטחון והשליטה שלי מתערערים וכך גם הגוף מגיב. אין סדר וכללים מסודרים. בגלל שהנפש שלו רגישה זה פוגע לו בראש ובראשונה במנגנונים האמורים לייצר סדר ושליטה - מתי מתפנים, כמה ואיפה.

אם הסדר הפנימי הזה משובש, זה משקף את החוויה שלי מהסדר החיצוני, ולהיפך, השיבושים וחוסר הסדר החיצוני משקפים את השיבושים הפנימיים הפיזיולוגים שבתוכי.

הנתונים בכתבה זו באדיבות שירותי בריאות כללית.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ודימיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.