האם אתה מאמין גדול כל כך, או שאתה בעצם עצל?

חברה שביקשה לגייס כח אדם, העבירה לרשימת המועמדים מבחן כתוב. אחת השאלות היתה: "תאר לעצמך, שאתה נוהג במכוניתך בליל סערה. אתה חולף על פני תחנת אוטובוס, ומבחין בשלשה אנשים הממתינים לאוטובוס: האחד – איש זקן, שניכר בו שהוא חולה מאד; השני – רופא שהציל את חייך בעבר ואתה מחפש זה זמן רב את ההזדמנות המתאימה לגמול לו; והשלישי – איש עסקים מכובד מאד, שבדיוק רצית לפגוש בכדי לקדם עסקה משותפת עמו. אלא שבמכוניתך ישנו רק מקום אחד פנוי מלבד הנהג, ומשכך, נשאלת השאלה: את מי מבין שלושת האנשים תיקח אתך? האם תרחם על הזקן הזקוק לעזרה, תגמול טובה לרופא שהציל את חייך, או שאולי תעדיף לקחת את איש העסקים ולנצל את זמן הנסיעה לשיחה על העסקה שברצונך לבצע עמו?".

במבט שטחי, נראה שמדובר בשאלה ערכית: ניתן למצוא שיקולים שונים, ולהעלות טיעונים מגוונים שיתמכו בכל אחת מהאפשרויות. אולם למעשה, לא זו היתה מטרת השאלה. השאלה לא נועדה לבחון את סולם הערכים של המתמודדים על המשרה, אלא את צורת החשיבה שלהם ואת מידת היצירתיות שהם יביאו לידי ביטוי בתשובתם.

אדם בעל קבעון מחשבתי, יצא מנקודת הנחה כי אינו יכול להגשים אלא אחת מהמטרות: סיוע לזקן, הכרת טובה לרופא או פגישה עם איש העסקים. משום כך, מאחר וברורות לו מגבלות היכולת שלו – הוא מבין שאין לו ברירה אלא לבחור באפשרות אחת ולהחמיץ את שתי ההזדמנויות האחרות. משום כך, תבנית החשיבה שלו תהיה: איך יוכל להפסיד הכי פחות. הוא יתלבט, ובסופו של דבר יבחן איזה מהאנשים עליו לקחת.

אדם יצירתי לעומת זאת, לא ינסה למזער הפסדים, אלא למקסם רווחים. הוא ינסה למצוא את הדרך בה הוא יוכל להפיק דווקא מהמצב הנוכחי את המרב. הוא מאמין, שבכל מצב ישנה אפשרות לרווח, ומשום כך, הוא ינסה לאתר את האפשרות הזו

במקרה המסוים הזה, אדם בעל חשיבה יצירתית, ישיב כך: "אמסור את המפתחות לרופא, הוא ייקח את הזקן לבית החולים, ובינתיים אני אמתין בתחנה לאוטובוס – בחברתו של איש העסקים, ואנצל את זמן ההמתנה כדי לשוחח איתו...".

זו חשיבה יצירתית.

תירוצי המאמין העצל

האם זה אומר שתמיד צריך לחפש דרכי חשיבה חדשות? ודאי שלא. חלק מהבעיות שצצות, ניתן לפתור באמצעות חשיבה ישירה ורגילה. אולם כאשר נתקלים בבעיה שאנו לא מצליחים לפתור באמצעות שימוש בחשיבה רגילה, יש להרחיב את המבט, ולנסות לחפש פתרונות יצירתיים יותר עם רמת חשיבה גבוהה מזו שעמה נכנסנו אל הבעיה מלכתחילה. וכיצד נדע האם החשיבה היצירתית שלנו אכן מציגה פתרון יעיל?

כאשר נמצא פתרון יצירתי ופרקטי, נרגיש את ברק ההבנה מפציע - לפתע, לא נצליח להבין כיצד לא חשבנו על זה קודם. הפתרון היצירתי אינו אמור להיות מורכב יותר או מסובך, אלא להיפך. הוא אמור להיות פשוט כל כך, עד שנתפלא שלא חשבנו עליו מיד.

אחת הסיבות הבולטות לכך שאנשים אינם משתמשים בחשיבה יצירתית, הינה משום שהם מוגבלים ורגילים בחשיבה תבוסתנית. על פי החשיבה התבוסתנית, ההצלחה אינה תלויה במה שיעשה האדם או במידת החשיבה שיפעיל, אלא בגורמים שאינם בשליטתו.

לעיתים קרובות, אנשים מנסים להסוות את חוסר המעש שלהם, או את הקיבעון המחשבתי, במניעים אמוניים. הם עשויים לומר, שהם מאמינים שהכל משמים, וממילא, אין טעם שישתדלו להשיג את מה שהם אינם מקבלים, ויותר מכך, הם אף עוברים על איסור בכך שהם יכולים להזניח את הבריאות שלהם, והרי "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשות ירחק מהם" וכמאמר הגמרא "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים" (כתובות כ'). כלומר האדם מזלזל בבריאותו בשם האמונה שהכל משמים, ובכך הוא אינו מחפש לפתור בעיות בחיים שלו או של משפחתו. לראייתו, הוא פשוט פטור מלחפש פתרונות לבעיות השונות, בגלל ש"הכל משמים". ואף שוודאי שהכל משמים, אי אפשר להשתמש באמונה כדי לשרת את מידת העצלות, וחובה עלינו לגלות אחריות!

כך למשל, אם אדם פוטר מהעבודה, ודאי שהכל משמים, אך לא כדי שימשיך באותן טעויות, אלא שילמד מהן ולא יחזור עליהן.

נשאל את המאמין העצל: כאשר פלוני פוגע או מזיק לך, האם תאמר ש"הכל משמים", ולא תרגיש כל תחושת כעס? האם אתה מוותר לו וסומך שמשמים יסדרו את העניינים – או שאתה מנסה לעשות כל מאמץ כדי שלא לאפשר לו לפגוע בך?

מרבית בני האדם אינם מצליחים להישאר שווי נפש לנוכח פגיעה שהזולת פוגע בהם, ומשכך, יש להניח כי הם אינם חדורי אמונה ברמה כה גבוהה כפי שהם מציגים. אם הם מעדיפים להסתמך על אמונתם כדי להצדיק חוסר מעש במקרים אחרים – לפעמים זה לא בגלל עודף אמונה, אלא בגלל עודף עצלות וחוסר אחריות, ובפועל, מאחורי אשליית האמונה, ישנו הפחד.

אמונה בליווי עשיה

מרבית האנשים שהצליחו להגיע להישגים בחייהם, נאלצו להתמודד לפני כן פעמים רבות מספור עם כישלונות. אדם מנסה פעם ופעמיים, נכשל ומנסה שוב, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שבסופו של דבר הוא מצליח. אדם שהתמקצע בתחום מסוים, יעיד על עצמו כי רכש את ניסיונו באמצעות כישלונות חוזרים ונשנים. וכבר אמרו רבותינו כי "אין אדם עומד על דברי תורה – אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מ"ג).

הדרך להצלחה רצופה בכישלונות רבים – "שבע יפול צדיק וקם". ומשום כך, אנשים רבים מעדיפים לוותר על ההזדמנות ועל ההצלחה, ובלבד שלא ייאלצו להתמודד עם הכישלונות שבדרך. הם מפחדים מהכישלון ומעדיפים להמשיך עם העצלות.

כמובן, הם אינם אומרים זאת במודע וגם לא לעצמם בראש, משום שהם מבינים שזו אמירה משוללת הגיון. משום כך, אם ישאלו אותם, הם בוודאי יאמרו שהיו רוצים להצליח, וגם היו מוכנים להתאמץ לשם כך ולהיכשל שוב ושוב ככל שיידרש, אלא שהם אינם רואים סיכוי להצלחה, שהרי אילו זו נגזרה עליהם משמים - היא היתה מגיעה זה מכבר. בכך טיעון האמונה משמש להרגעת המצפון על חוסר העשייה והיוזמה של האדם.

בפועל, האמונה היא בליווי עשייה ולא במקום עשייה (אלא כשמדובר על צדיקים גדולים שזו דרגתם ואשר מלכתחילה יכולים לסמוך על הנס, כרבי חנינא בן דוסא ועוד).

לסיכומו של דבר, אין ספק, כי גם לאחר שאנו מביאים בחשבון את השיקולים האמוניים, עדיין ישנו מקום להשתדלות, ובמילים אחרות: ליצור את הכלי אליו תוצק הברכה השמימית.

אמרו בעלי המוסר, שאין "להדר" בקללה של "בזיעת אפך תאכל לחם" - אין צורך להשקיע מאמצי על בהשתדלות, בפרט כאשר ההשתדלות הזו באה על חשבון הרוחניות ויראת השמים. אבל מאמץ ברוחניות חובה לעשות ובענייני עולם החומר - מאמץ ברמה שלא תפגע ברוחניות.

ואחרי הכל: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח').