חני יעקב: "הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת מתוך הגוף, כמו שנולד תינוק, רק להיפך"

"עד לפני כשנה החיים שלי היו שגרתיים לגמרי", אומרת חני יעקב (40). "תפקדתי כאישה נשואה, עובדת, אמא לארבעה ילדים, חיה את היום-יום ומשתדלת לעבור אותו באופן הטוב ביותר".

כעת, במחשבה לאחור, היא מציינת שהיא שמה לב לכך שבמשך חודשים ארוכים היא התהלכה בתחושה קשה, עם שאלות לא פשוטות לגבי העולם והתפקיד שלה בו. "הרגשתי שלא טוב לי עם עצמי, ועוד יותר מזה – שאני לא ממלאת את התפקיד הנכון שלי. לכאורה אני חני המצליחה, זו שהבית שלה נקי והילדים מוכשרים, שיש לה עבודה טובה ומעגל של חברות, אבל בפנים אני חני אחרת לגמרי, מלאה בשאלות ובתהיות. אולי זה קשור למשבר גיל הארבעים, אולי היו לכך גורמים אחרים, אבל התחושות האלו לא הניחו לי. לא הייתי מרוצה מעצמי ומהחיים שלי. ייתכן שהרגשות האלו הם שגרמו לי בסופו של דבר לחוות שפעת חריפה שהובילה לחוויית המוות הקליני שעברתי, ושהזיכרונות ממנו לא עוזבים אותי עד היום".

(צילום: shutterstock)

"הרגשתי שהגוף שלי מתנתק"

זה היה בשנה שעברה, בשבת פרשת ויחי. חני הייתה אחרי מספר ימים של שפעת קשה והיא בקושי הצליחה לשבת על יד שולחן השבת עם בעלה וילדיה. "אחרי הסעודה", היא מספרת, "הילדים יצאו מהבית, כל אחד לחבריו ולמפגשיו, זו הייתה סייעתא דשמיא גדולה שהם לא היו בשעות האלו בבית, כי לא הייתי רוצה שיראו אותי במצב בו הייתי.  הרגשתי נורא ואיום, בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי. משהו לא היה בסדר עם הגוף שלי והייתי חייבת לשכב. הרגשתי שאני הולכת למות. נגררתי אל חדר השינה, כשבעלי מלווה אותי, נשכבתי במיטה והגוף שלי רעד כמו מכונת כביסה שמשתוללת. נאבקתי על כל נשימה ונשימה, בכל הכוח, מבלי שיכולתי לדבר. בשלב מסוים לא הייתי מסוגלת עוד להילחם ונכנעתי. אני זוכרת את עצמי מסתכלת באותם רגעים בעיניים של בעלי, וזה היה הרגע העצוב ביותר בחיים שלי, כי הבנתי שאני נפרדת מהעולם ושלא ניפגש עוד".

חני עוצרת לרגע ונושמת עמוקות. את הרגעים הבאים היא זוכרת באופן מדויק ומצמרר: "הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת מהגוף, זו הייתה תחושה דומה מאוד לזו שנולד תינוק, רק בדיוק להיפך, כי הנשמה לא הגיעה לעולם, אלא עזבה אותו. מאותו רגע לא הייתי עוד בחדר, אלא הגעתי למנהרה לבנה ובוהקת, כמו שופר ארוך, הבנתי כל הזמן שבחלקה האחרון של המנהרה יש משהו, אך לא ידעתי מה. הנשמה שלי כביכול שטה במנהרה, שהייתה מוצפת כולה באור בוהק".

הבנת מה קורה איתך באותם רגעים?

"הבנתי שאני כבר לא בעולם, היה ברור לי שאני בדרך לעולם האמת. מה שמעניין הוא שלפני כל האירוע הזה לא התעניינתי מעולם בתופעות של מוות קליני. הייתי אישה מקורקעת ומעשית, זה לא היה תחום שעניין אותי בכלל. אבל אחרי מה שקרה הזדמן לי לקרוא כמה תיאורים של אנשים שחוו דברים דומים ופתאום נתקלתי בדימויים כל כך דומים למה שאני ראיתי, גם הם דיברו על אותה מנהרה ועל האור הבוהק. זה הוכיח לי מעבר לכל ספק שיש המשכיות לעולם, יש חיים אחרי המוות".

מה הרגשת כשהיית באותה מנהרה?

"היה לי הכי טוב שיכול להיות", היא נזכרת בערגה, "היה נעים ורגוע. אי אפשר לתאר את הטוב, הרוגע והנחת שהיו שם".

(צילום: shutterstock)

"הדמויות טלטלו אותי וצעקו: 'את רוצה לחזור'?"

חני מציינת כי אחרי כמה רגעים של שהייה במנהרה התקרבו אליה שלוש ישויות שחורות. "אלו לא היו בני אדם, אלא צורות אמורפיות לא ברורות. הן היו מפחידות, אבל הבנתי שהן לא רעות אלא רוצות את טובתי. הדמויות האלו תפסו את הנשמה שלי וטלטלו אותה בחוזקה, תוך כדי צעקות: 'רוצה לחזור?? רוצה לחזור??' ואני בתגובה צעקתי להם: 'כן'. אז הם המשיכו ושאלו: 'אז תבטיחי לנו שתהיי חני?' ואני השבתי: 'מבטיחה'. ואז בבת אחת הן שחררו את האחיזה בי, וכמו במשחק טטריס בו יורדות צורות מלמעלה ומתמקמות במקומות הנכונים, כך הנשמה שלי חזרה להתמקם בתוך בית החזה. אני זוכרת את עצמי פוקחת עיניים ורואה את בעלי שופך עליי מים ומנסה לנענע אותי כדי שאתעורר. סימנתי לו שאני חיה, ובעצמי לא האמנתי שאכן חזרתי בחזרה".

בעלך ידע לספר לך מה קרה באותם רגעים?

"בעלי אמר לי שהייתה פחות משנייה בה הפסקתי לנשום. הוא לא ידע איך להגיב, אבל מהר מאוד כבר התעוררתי. זה הפליא אותי מאוד, כי מבחינתי הרגשתי שחלף זמן רב".

ולא שאלת את עצמך לאחר מכן אם ייתכן שזו הייתה הזיה, אולי בשל החום הגבוה?

"לא שאלתי, כי ברור לי מעבר לכל ספק שזה היה אמתי, זה היה כל כך חזק, עוצמתי ומפחיד. במשך כל אותו לילה לא הצלחתי לעצום עין, כי פחדתי שזה יקרה לי שוב. ממש פחדתי פחד מוות. בשעות הבוקר, כשבעלי רצה לצאת לבית הכנסת, לא אפשרתי לו, כי לא רציתי להישאר לבד. הוא לא הבין מה קרה, ורק אז סיפרתי לו על מה שעברתי. הוא הלך בכל זאת להתפלל וחזר מהר. עד עכשיו כשאני נזכרת במה שעבר עליי אני נרעדת. אלו דברים שבחיים לא חשבתי שיקרו לי".

(צילום: shutterstock)

לנצל את החיים

הזדמן לך לשוחח לאחר מכן עם רבנים ולנסות להבין מה עבר עלייך?

"כן, שוחחתי עם רב שאנחנו מאוד מקורבים אליו. הוא אמר לי כמה דברים חכמים. בראש ובראשונה הוא התייחס לכך שקיבלתי מסר של חזרה בתשובה, במובן של לחזור להיות מי שאני – להיות אני האמתית. סיפרתי לרב שהרגשתי שיש גם המשך בסוף המנהרה, רק שלא הגעתי אליו. הרב הסביר לי שככל הנראה בסופה של המנהרה נמצא בית דין של מעלה, וייתכן מאוד שלא הגעתי לשם משום שבליל שבת לא עושים דינים. הוא הראה לי גם תיאורים של הבעל שם טוב שמציין דברים דומים ושל עוד מקורות נוספים שהתחברתי אליהם מאוד".

את מרגישה שהשתנית בעקבות מה שחווית?

"בהחלט כן. קודם כל אני מרגישה שנפתרו לי שאלות קיומיות רבות שהיו לי. עד אז הייתי אישה מאמינה כי בעלי היה כזה וזהו אורח החיים שניהלנו. כיום האמונה שלי מגיעה ממקום הרבה יותר פנימי ועמוק. השינוי שלי הוא פחות חיצוני, ויותר עמוק ורגשי.

"בנוסף, עד אותו יום חייתי במעין לוחמה פנימית עם עצמי, ומאז התחלתי לחיות בסוג של קבלה והערכה. התחלתי להבין שהפעולות הפשוטות שאני עושה בחיים הן אלו שבאמת חשובות לפני הבורא, ומה שמוטל עליי זה בעצם לא שום דבר מיוחד, אלא פשוט להיות אני".

חני מציינת שעד אותו יום היא עסקה באימון אישי לילדים ובני נוער. "עבדתי בכך כי זה היה  המקצוע שלי, אבל בעקבות מה שחוויתי התחלתי להרגיש שזה לא סתם מקצוע אלא שליחות שעוזרת לי לעזור לילדים, ולעתים גם להוריהם, לגלות את מי שהם. אמנם אני ממשיכה לעשות בדיוק את מה שעשיתי לפני כן, אבל כעת אני הרבה יותר מאמינה בכוחות וביכולות שלי ושל המטופלים שלי".

שאלת את עצמך למה דווקא את נבחרת לכזו שליחות?

"התשובה על כך ברורה לי לחלוטין – אם משמיים נתנו לי לחוות את מה שעברתי והעניקו לי את המתנה המיוחדת הזו, אז כנראה שמאמינים בי שאני יכולה לחולל שינוי בחיים שלי ושל אחרים, וזה מה שמוטל עליי לעשות כאן בעולם. אני חושבת שזהו מסר שאמור ללוות את כולנו – לאהוב את מי שאנחנו, כמו שאנחנו, ולא לחפש להיות אנשים אחרים או להתפתח לכיוונים שאינם מתאימים לנו. יש כל כך הרבה אנשים שלא מרוצים ממי שהם, הם סוחבים איתם הרבה סבל, בדידות וקשיים. אני קוראת אליהם – די, תאהבו את מי שאתם, תגלו את האור שנמצא בכם, כי יש כל כך הרבה אור בכל אחד מאתנו, אנחנו ילדים של מלך וצריכים רק להיות מודעים לכך, זה הכל".