סיון רהב מאיר: איך מתפילין וסגנון דיבור נוצרת "סערה"

1. הנה הזדמנות לראות מקרוב איך נוצרת אצלנו "סערה". בשבוע שעבר הכריזו הכותרות: "בצעד תקדימי עיריית תל־אביב תסגור את דוכני התפילין שליד בתי הספר". זה קרה בדיוק בהפוגה בין עוד הבטחת בחירות של הליכוד לבין עוד סרטון מצחיק של גנץ, כך שהיה זמן והיה מקום. יש פה את כל החומרים שיוצרים סיפור: מצד אחד המותג "עיריית תל־אביב", שהופכת לאחרונה אייקון של מאבקים חילוניים. מצד שני המותג "חב"ד" עם דוכני התפילין המפורסמים שלו. מיד נמצאו הורים משני הצדדים שיתדלקו את העניין. אמא אתיאיסטית שלא רוצה שילדיה ייחשפו לעולם לשליחי חב"ד, מול אמא חילונית שתשמח שיכירו קצת את המסורת וטוענת שדווקא באייפון בכיס יש להם תכנים מסוכנים באמת.

בימי בחירות מהירות התגובה של פוליטיקאים עולה על מהירות האור, והרוחות סערו. אפילו ראש הממשלה נשאל על כך בראיון ואמר: "אנחנו מעצמה, אבל בלי המורשת אנחנו כלום". גם אני העליתי פוסט. ציטטתי את אליסף פרץ, הבן של מרים פרץ, האח של אלירז ואוריאל ז"ל, שכתב טקסט מרגש על התפילין כסמל יהודי שמחבר עבר, הווה ועתיד.

2. ואז פנה אליי איתן שוורץ, ראש מנהל תקשורת ושיווק בעיריית תל־אביב. "אין כל שינוי בהנחיות או במדיניות העירונית", כתב. "כבר שנים העירייה אוסרת הצבת דוכנים במרחק של 100 מטר ממוסדות חינוך. לא רק דוכני תפילין, אלא כל דוכן. כלום לא קרה". הוא גם שלח לי הוכחה: אישור שניתן השבוע למפלגת העבודה־מרצ לדוכני תעמולה, כולל אותה מגבלה ממש: מרחק של 100 מטר מבתי ספר.

הלכתי בחזרה אל כל הכותרות, הפעם אל האותיות הקטנות. בכולן הוזכר סגן ראש העיר, ראובן לדיאנסקי, כיוזם הרפורמה. השם היה מוכר לי מאיפשהו. זה האיש שיזם חלוקת שלטים לעידוד בעלי עסקים שיפתחו ויגישו אוכל בתשעה באב, יום חורבן בית המקדש. "מדבקת 'פתוח בתשעה באב' תביא לכם יותר לקוחות", כתב. היוזמה, ברוך השם, נכשלה, אבל גם אז עוררה "סערה" ושלל מרואיינים של בעד ונגד גדשו את האולפנים, כאילו יש כאן באמת "עימות".

לדיאנסקי נקט גם הפעם לשון בוטה בסגנון "נגן על ילדינו", ו"לא ניתן לצוד נשמות של קטינים בדרך לבית הספר". נדמה לי שיותר מהמגבלה הטכנית עצמה, שמתברר שקיימת כבר שנים (ומבחינתי שיחליטו שגם 200 מטר מבית ספר אסור לשים שום דוכן מכל סוג) - השפה הזאת היא שעוררה את הזעם. להגן על ילדינו מפני תפילין?

3. חולדאי הסתפק בפוסט כתוב שבו הסביר שזה פייק־ניוז. הוא לא קרא, למשל, לסגן שלו ונזף בו פומבית. הרי כשהחליט לפתוח פיצוציות ולהפעיל אוטובוסים בשבת ידע לדבר בקול רם, בכל מקום, כך שכולם ישמעו. כך גם לאחרונה כשהכריז "אין דבר כזה מדינה יהודית, זה כמו ספסל יהודי", וגם כשהתעקש למנוע מופע מוזיקלי עם מחיצה בכיכר רבין או כששלח שליחים עם ספר לבתים של ילדים שלומדים בחינוך הדתי בעיר (אחרי שהנהלת החינוך הדתי החליטה שתכני הספר לא מתאימים לילדים). אגב, בדיוק בגלל כל התקדימים האלה של חולדאי, הציבור קנה כל כך מהר גם את סיפור דוכני התפילין. זה הפך לדימוי של העיר העברית הראשונה. עצוב, אבל באווירה שנוצרה נראה שאנשים יאמינו גם לפוסט על איסור ברית מילה בעיר ויהפכו אותו לוויראלי.

4. אבל מי שחשב לגרוף הון פוליטי על כלום עשה בדיוק להפך. מחאה סוחפת החלה. בכל סערה כזאת אנחנו הרי לא נותנים לעובדות לבלבל אותנו. מה זה משנה מה קרה, מה שמשנה זה מה דעתנו. וכך, גל עצום ולא מאורגן פרץ החוצה בכל רחבי העולם, עד שקשה היה לעקוב. הכל בזכות לדיאנסקי אחד.

סלבריטאים רבים העלו תמונות שלהם עטורי תפילין, וכמוהם גם שלל גולשים, כולל כאלה שהניחו תפילין לראשונה. חלקם החזיקו דף שעליו נכתב: "חולדאי, בזכותך". בתנועת חב"ד הכריזו על מבצע תפילין גדול ומקיף יותר ביום שישי, ואלפי אנשים עמדו בתור בכל רחבי הארץ. בין מניחי התפילין תועדו פעילים שלבשו חולצות של כחול לבן והעבודה־מרצ, שהפסיקו לרגע את חלוקת התעמולה בצמתים. אין יותר ימין ושמאל, מצוות תפילין לפני הכל. חייבים להתקדם.

מול עיריית תל־אביב התארגנה תפילת שחרית ובני נוער חילונים אירגנו "מבצעי תפילין" בבתי הספר שלהם. בבתי חב"ד ברחבי העולם דיווחו על התעוררות יוצאת דופן. בועז קליין, שליח חב"ד בנקודה הדרומית ביותר בארגנטינה, פירסם תמונה: "זו התגובה של אדוארדו שקולניק, מקצה העולם, להחלטה בעיריית תל־אביב. בפעם הראשונה תפילין בגיל 66!". אגודת הסטודנטים של הקריה האקדמית אונו החליטה להקים דוכן הנחת תפילין בתוך הקמפוס במחאה על ההחלטה. ראשי ערים רבים הביעו את הערכתם למפעל היהודי הזה, הצטלמו כשהם מניחים תפילין או חנכו דוכנים חדשים ברחבת העירייה, מראש עיריית באר־שבע דרך ראש העיר של קריית־שמונה, ועד לוד, פתח־תקווה, צפת ועוד־ועוד.

5. מה כל זה מלמד? קודם כל שכולנו, העיתונאים וגם הגולשים, צריכים לבדוק טוב יותר את העובדות בדרך לעוד "סערה". שנית, שיש גבול לטירוף ולטרלול, ולחלקים נרחבים בציבור נמאס לקום כל בוקר ולשמוע שהיהדות היא־היא הבעיה שלנו. אולי זו גם עוד הוכחה לכך שלפעמים מעז יוצא מתוק, ומי שבא לקלל יוצא מברך. וכנראה, עמוק בפנים, אנחנו קשורים לסמלי הזהות שלנו הרבה יותר ממה שנראה בדרך כלל, במבט שטחי.

בפרשת השבוע, פרשת משפטים, בני ישראל מכריזים הכרזה מהדהדת, אחרי מעמד הר סיני: "וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מתברר שאלפי שנים אחר כך אנחנו עדיין עושים ושומעים.

לקראת שבת, אחרי שהתפילין הפכו ויראליים יותר מאי פעם, קיבלתי עדכון סמלי. שליח חב"ד תל־אביבי, עדי אלפנט, פרסם תמונה עם כיתוב: דובר העירייה איתן שוורץ מניח תפילין.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".