טורים נשיים
דבורי וקשטוק על הנשירה, ההתמודדות, השיבה הביתה והנחת
אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכל אמא (ואבא) שמתמודדת עם ילד או ילדה שנשרו מהדרך, שאף פעם אסור לאבד תקווה! שהדמעות שלכם לא נשכחו!
- דבורי וקשטוק
- פורסם כ"ח שבט התש"פ |עודכן
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
השבוע זכינו לרגע מיוחד במינו: מסיבת הסידור של לאה שלנו, הבכורה בבנות.
התרגשתי מאד. התקשיתי לעצור את הדמעות ובחסות החושך מחיתי אי אלו דמעות.
אמא שלי, שישבה לידי, לא הפסיקה להתפעל מהמסיבה ולהתרגש, ושתי הסבתות הנוספות שזכינו שיחגגו איתנו את הרגע המרגש הזה, ציינו שזו הייתה מסיבה מיוחדת במינה, גם בזכות ההפקה וגם בזכות לאה, שהתנהגה למופת.
אבל לא זו מטרת הפוסט הזה. אני רוצה לכתוב על משהו אחר.
אני זוכרת את אותן שנים שבהם היה לי ברור שאני לעולם לא אתחתן שוב. הבנתי את הרעיון, תודה. ובוודאי שלא היה בכוונתי להביא ילדים לעולם שנתפס בעיני כאכזרי ומרושע.
בשלב מאוחר יותר, כשכבר חשבתי על קשר זוגי, עדיין לא היה בכוונתי להביא ילדים. מה לי ולהם? היו לי חלומות אחרים לגמרי והם לא היו חלק מהם.
באותן שנים עזבתי את הקהילה ואת כלליה, והלכתי לחפש מקומות אחרים בתקווה למצוא טוב לנשמה שלי, שמאז שזכרתי את עצמי – לא היה לה מנוח. היא תמיד חיפשה, תמיד לא מצאה לה מקום. אי שקט תמידי.
היו לי קווים אדומים ברורים מאד מאד. הם היו רחוקים מאד מהקווים שעליהם גדלתי, אך הם עדיין היו, כמו שמירת שבת וכשרות מינימלית של ממש (קראתי לזה "כשרות עזה").
באותן שנים עמדתי בניסיונות שאף אדם שנולד אל תוך חיים של שומרי תורה ומצוות לא יכול להבין. כי כשנולדים לתוך מסגרת ברורה, יש דברים כל כך ברורים ופשוטים, שכל דבר אחר לא יכול להיתפס בתודעה.
אני זוכרת את הרגע הזה שעבדתי כמזכירתו האישית של הרב בנימין שצ'רנסקי ז"ל. חברה הכי טובה שלי, אישה חילונית, חזרה מטורקיה. באותן שנים גם אהבתי מאד שוקולדים (כן, היום אני ממש לא מתעלפת עליהם) והפתיעה אותי עם משלוח ענק של שוקולדים בכל צבעי הקשת והמילויים שאפשר לדמיין. עמדתי בחדר עם המשלוח בידיים שלי והיה לי ברור שאסור לי אפילו להעיף בו מבט.
אבל היצר הרע...
הנחתי את המשלוח כשאני משכנעת את עצמי שבטח יש איזשהו הכשר, משהו, שיתיר לי ליהנות מהאוצר הזה. אולי היא בכלל קנתה את זה בדיוטיפרי ואז יש כשרות חו"ל, אך לשווא.
התקשרתי לחברה שלי להודות לה, וגם למצוא רמז קלוש לכך שבכל זאת, אולי.... והיא סיפרה לתומה שהם היו באזור של ייצור שוקולדים בטורקיה ואיך בדיוק היא חשבה על זה שאני אשמח...
הוצאתי שוקולד אחד וחיפשתי סימן כלשהו, אך לשווא. הוצאתי עוד אחד, וגם הוא, ללא שום סימן כשרות.
ישבתי מול החבילה והרגשתי שליבי ממאן פשוט להיפרד ממנה. היו לי שאלות לאלוקים ובעיקר 2 קולות בתוכי שנאבקו על צדקת דרכם. זה שברור לו שזה אסור וזה שמשכנע אותי ששוקולד אחד או שניים הם לא באמת מה שיכריע את גורלי.
ואז, ברגע אחד, ניגשתי לפיליפינית שעבדה אז בבית הרב, והגשתי לה את המשלוח. באנגלית רצוצה הסברתי שזה לא ההכשר שלי. היא כמעט התעלפה כי מדובר במשלוח שעלה מאות שקלים!
עכשיו מצופה שאגיד שליבי התמלא באושר ובשמחה, אבל לא, ליבי התמלא באכזבה גדולה. עשיתי מעשה נכון, אבל הוא עדיין היה לא פשוט עבורי.
וזה לא היה מעשה אחד של ניסיון, אלא בכל יום היו כמה. כשהשותפה שלי ערבבה בכף חלבית סיר מרק בשרי, כשאותה שותפה כיבתה את האור בשבת בשירותים ולא יכולתי להגיד מילה, כשחברות שלי יצאו בשבת לבלות ואני נשארתי לבד בדירה ועוד.
זכור לי אירוע לא פשוט, כשבמהלך מסיבת פורים שבה כולן השתכרו עד דלא ידעו מה ומי ואיפה ועשו דברים שמיותר לציין, ורק אני עמדתי בהלם מוחלט מהצד, לא מצליחה לעכל את מה שאני רואה ושומעת. ואני רק רוצה לברוח. וחברות מנסות לשכנע אותי להיות רצינית פחות ולהשתלב במסיבה אבל אני לא הצלחתי לעכל את מה שקורה מול עיני, בעוד עבורן זו הייתה מסיבת פורים שווה בהחלט. ורק אחרי המסיבה, כשהתהלכתי עם השאלה "איך זה שלא נסחפתי, שלא יכולתי להכיל את מה שהיה שם?", התשובה הייתה לי ברורה: דמותו של אבי עמדה מול עיני ושמרה עלי.
כל אלו ועוד היו חלק משגרת חיי במהלך אותן שנים בהם חיפשתי שקט לנפשי.
ודווקא אחרי שנים של חיפוש, הגעתי לתקופה הכי טובה בחיי, שארכה בדיוק חצי שנה. באותה תקופה ריחפתי מרוב אושר. הייתי אז אחרי הניתוח הבריאטרי והקילוגרמים נשרו בזה אחר זה, ואני גיליתי אישה חדשה, הורדתי שעות עבודה מחיי אחרי שנים של עבודה מסביב לשעון, מצאתי שותפה מדהימה שהייתה גם חברה מאד מאד טובה, השתכרתי טוב יותר מאי פעם גם אם מקום העבודה לא היה בדיוק שאיפת חיי, התחלתי לימודים שחיכיתי להם ועוד אי אלו חלקים בחיי שסוף סוף קיבלו ביטוי. הייתי בשיא הכי טוב של כל הזמנים דאז.
ואחרי כמה שנים טובות של רווקות, התחיל לדגדג לי הרצון לבית, למשפחה, לזוגיות ואולי, אולי, רק אולי, יש מצב שארצה גם ילדים.
ואז, בתוך השיא הזה, הבנתי שאני צריכה לחתוך הכל, כי אם אני אמשיך ככה, אני אגלה מאוחר מידי שאיחרתי את הרכבת שלי להקמת משפחה ואם הקמת משפחה... לא יכולתי לדמיין את עצמי מגדלת ילדים בדרך אחרת ממה שאני מכירה. למרות הפתיחות שלי, למרות העובדה שאני לא אדם שהולך אחרי העדר, שיש לי חשיבה עצמאית ואומץ לבחור בדרכים אחרות. בתוכי זה היה ברור וחד.
וכך, ערב ר"ה, החלטתי שאני מקדישה את כל החג הזה לתפילה אחת: שהשותפה שלי, היקרה לי מאד, תעזוב את הדירה. ידעתי, שאם היא תעזוב, כבר לא יהיה לי נח ונעים וטוב כמו קודם, ורציתי שהדבר יעשה מיוזמתה.
וכך, לאורך כל ראש השנה, ביקשתי דבר אחד, שהיא תעזוב.
חזרתי לדירה במוצאי החג והיא זימנה אותי לשיחה, במהלכה היא בישרה לי שאביה חולה מאד במחלה הארורה (ידענו שהוא חולה כבר זמן רב לפני כן, אך מצבו התדרדר מאד), והיא נאלצת לחזור להורים. היא עוזבת את הדירה.
לא האמנתי למשמע אוזני! איך זה שמכל התפילות שהתפללתי כל חיי דווקא הפעם נעניתי כל כך מהר! מה? אלוקים, לא יכולת לחכות עם זה קצת?
והיא עזבה.
והמשבר שחוויתי היה גרוע ממה שדמיינתי, אף על פי שבתוך תוכי ידעתי שלא אוכל להתקדם בלעדיו.
אחרי חודשים של כאב שאין דרך לתאר במילים, התאוששתי ושיניתי הכל: פתחתי את ארון הבגדים וזרקתי את כל חצאיות הג'ינס, ואת כיסויי הראש השונים שנעזרתי בהם שאינם תואמים את אורח החיים החדש שאני רוצה, העפתי את הטלוויזיה שהייתה בסלון, התנתקתי מעשרות פורומים אינטרנטיים שהייתי פעילה מאד בהם, התקשרתי לחברות ואמרתי שאני חוזרת, חוזרת למקום שממנו הלכתי, ושזה אומר שאני מבקשת שיכבדו אותי בדרכי. מי שלא כיבדה – חתכתי. שיניתי את סגנון הדיבור במאה ושמונים מעלות, רכשתי גרדרובה חדשה, "דוסית למהדרין", והכרזתי שאני מוכנה לצאת לשידוכים.
שנה אחרי זה נישאתי למישהו מהקהילה החסידית שלי שידע שיש לי "עבר", כי גם לא הסתרתי את העובדה הזו, ויודע שאני רוצה להקים בית חסידי עם כל מה שזה אומר.
זו הייתה דרך לא פשוטה. היו זמנים שהרגשתי את הקב"ה מחזיק לי את היד, והיו זמנים שהרגשתי שהוא שכח אותי. היו פעמים שהתפללתי מכל הלב, והיו פעמים שהיה לי קשה להתפלל.
אבל לאורך כל הדרך לא היה בי רגע אחד של חרטה. הייתי שלמה עם הבחירה שלי על כל מחיריה, בניגוד לחוזרים בתשובה שזוכים לאורות גדולים, אני הרגשתי שאני מגששת באפלה, אבל מגששת במקום הנכון.
והמחירים? הם לא פשוטים. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ואיך להתנהג. נאלצתי לוותר על הרבה מאד דברים שהשגתי במאמץ רב, ושלא מתאימים לדרך בה בחרתי ולקהילה אליה חזרתי. אך לא היה מקום להרהורים: עשיתי בחירה ואני עומדת מאחוריה על כל המשתמע.
ומאז, כל ציון דרך שנתפס כאירוע מרגש אך רגיל בחייה של משפחה חרדית, נתפס בעיני ובעיני הורי היקרים כנס גלוי, כעדות לכך שזכיתי, שיש מי ששומר עלי מלמעלה, שהתפילות שלי אמא שלי קרעו כל פיסת שמים, שהסבלנות של אבא שלי שברה את השטן.
כך היה במעמד החלאקה וה"מסיבת חומש" של הבן הגדול שלנו, וכך עכשיו, במסיבת הסידור של לאה שלנו.
אמא שלי לא הפסיקה לבכות באותו היום וגם ביום שלאחריו, כי מי כמוה יודע איך זה לזכות לראות את הנכדה שלך, שלא האמנת כבר שתהיה, מחזיקה את הסידור במסיבה שכל שיריה כיסופים והודיה להקב"ה!
כשחזרנו מהמסיבה, אבא שלי התקשר לברך אותי ולברך את לאה שלנו. ולא הייתי צריכה צילום רנטגן כדי לשמוע את הלב שלו.
איך אבא שלי אמר לא מזמן לאחת מבנות משפחתי: "כבר לא האמנתי שדבורי תתחתן עם מישהו משלנו, ותראי איזו משפחה היא הקימה!".
אז הנה, עוד ציון דרך, עוד וי ענק למסע שלי ולבחירה שאני בוחרת כל יום מחדש מאהבה.
עוד "הוכחה" לשורשים שגדלתי עליהם, ששמרו עלי בשנים קשות כל כך.
לפני כשבועיים התפרסם קטע שלי במגזין "קטיפה" (אותו כתבה ציפי גולן) שעסק בתעודות הוקרה לאנשים היקרים לנו. הנה קטע שכתבתי על אבא שלי, שמסביר מאין הכוח לכל מה שכתבתי בפוסט הזה: "יום שישי רגיל, הגענו אל ההורים שלי לשבת עם ארבעת ילדנו. מקצה הבית ראיתי את אבא שלי יושב על יד השולחן ומנסה לפתוח בקבוק שתיה חדש. אבא שלי היקר, שיחיה, שתמיד הכרתי כגבר חזק שאין בקבוק שלא נפתח לפניו, היה אז חולה מאוד, חלש כל כך שישב בכיסא גלגלים. רצתי אליו במהירות וביקשתי לקחת ממנו את הבקבוק ולפתוח בשבילו. אבל הוא החזיק בבקבוק וקולו הברור עצר אותי. 'לא', הוא אמר קצרות. 'אבל אבא...', ניסיתי. 'כל עוד אני יכול - אני עושה לבד', הוא אמר והתאמץ מאוד. 'אבל אבא, תרשה לעצמך רק עכשיו. אתה מרגיש כל כך לא טוב, אתה חלש כל כך, תן לי לעזור לך...', ניסיתי וליבי יצא אליו.
"'כל עוד אני יכול לעשות לבד, אני עושה לבד', אמר אבא בקול חלוש אך החלטי, והתאמץ עוד, עד שבכוחות לא לו – פתח את הבקבוק.
"אבא שלי שיחיה, הוא דמות מופת ומודל לדוגמא עבורי. מאז הבנתי שמאחורי השקט העוצמתי והמילים הספורות שלו מופיעה דמות איתנה שרואה ושומעת וחווה ומרגישה ושומרת על שתיקה - הוא הנווט של חיי. בשנות ההתבגרות הקשות, בהם עברתי בעצמי תהפוכות פנימיות והעברתי את הורי 'גיהינום' מתוך המצוקה הפנימית שלי, הוא חשק את שפתיו ושתק והמשיך לשמור על עקרונות ערכיים כפי שמאז ומעולם שמר ודווקא השתיקה שלו גרמה לי להסתכל עליו יותר.
"לאחר שנים העזתי ושאלתי אותו באחת הפעמים איך לא העיר לי על עניינים שידעתי שהיו חמורים בעיניו, והוא ענה בפשטות: כשם שכתוב בקיצור שולחן ערוך שיש לילדים לכבד הורים, כך כתוב שמצווה על ההורה שלא להעיר בעניין שבו הילד לא יקבל.
נדהמתי. הרגשתי שאבא נעשה עבורי אדם ששומר תורה ומצוות כפשוטו, אדם שהולך בדרך התורה בכל מחיר, גם כשהיא מאד לא נוחה ולא מעגל פינות ומורה לאחרים כשנח לו (כיבוד הורים) אלא גם כשזה מאד לא נח לו (לשתוק ברגעים לא פשוטים).
"אבא לא ידע, אך גם כשעברתי מה שעברתי, בתוך הלב שלי היה לי מורה הוראה – הוא. התנהגותו תמיד הייתה זו ששמרה עלי. גם כאשר הייתי במקומות הכי רחוקים, הכי קשים והכי כואבים, לבד הייתי שם, בלי משפחה, חברה או מחויבות, כשיכולתי לכאורה לעשות מה שאני רוצה ושום דבר לא מנע ממני לחצות כל קו שהוא, דמות דיוקנו של אבא עמדה מול עיני ושמרה עלי. לא במליצה, באמת.
"משהו באמת הפנימית שלו, שלא היה בה פשרות מעולם, ביושרה ובעקביות שבדרך שלו, הם שגידלו בתוכי שורשים איתניים שברגעי ניסיון בלתי אפשריים, הם הוכיחו את עצמם ושמרו עלי.
"אבא שלי אינו אדם צעיר היום, ובכל זאת הוא הולך לבית כנסת לשלוש תפילות. המדרגות לוקחות לו שעה? שייקחו. הדרך מתארכת לו? הוא יצא מוקדם. כואב לו? אז מה אם 'כואב קצת'. אין הנחות במה שצריך לעשות. ומה שצריך זה לעבוד את ריבונו של עולם באמת ובאמונה.
"אבא שלי הוא שיעור באמונה, בדבקות במטרה, בנאמנות לדרך ולערכים. הנוכחות שלו עוצמתית בזכות האיכות שלו. הוא מאלו שעושים והעשייה שלהם מלמדת הכל. הוא שעור חי.
"אני חייבת לו את חיי, חיי הרוח, ולא רק תעודת הוקרה. הוא זה שניווט אותי לאורך החיים ומנווט אותי גם היום.
"הוא השורשים שלי".
אני כותבת את הפוסט הזה כדי להזכיר לכל אמא (ואבא) שמתמודדת עם ילד או ילדה שנשרו מהדרך, שאף פעם אסור לאבד תקווה! שהדמעות שלכם לא נשכחו! שהחינוך שלכם לא נעלם!
הכל קיים, הוטמע, הושרש.
יש מישהו שם למעלה שיודע למה לפעמים קשה כל כך ולמה הדרך ארוכה ונראה שאין בה אור, אך עלינו מוטל לעשות את מה שבידיים שלנו.
תמשיכו להאמין, להתפלל ולקוות.
ולזכות לרגעים כמו אלו, בהם ההורים שלי ואני זוכים, בדיוק כפי ששורה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב במסיבה מתנגנת לי עכשיו בלב: "אנא אבינו, מלך העולם, תפילתנו לא תשוב ריקם".
זכיתי.
זה לא מובן מאליו.
כולי הכרת הטוב והודיה לכל מי שהיה איתי בדרך הזו, בגלוי או בסמוי, שאני יודעת או שאני לא יודעת.
איתך, ברגעים יקרים של החיים.
דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן