במחשבה תחילה לפרשת משפטים: מקהלת היללות של המוזיקאי המטורף

"סליחה, אתן לא חושבות שהגזמתן לגמרי?", הסתובבה האישה לאחור אל שתי הפטפטניות שישבו מאחוריה בהרצאה ולא הפסיקו לדבר היישר לתוך אוזנה. "אני לא מצליחה לשמוע אף מילה!".

"טוב מאוד", ענתה לה אחת מהן בתרעומת, "זו שיחה אישית!"...

* * *

שש שנים הסתיימו. העבד העברי שנמכר בגנבתו צריך לסיים את תקופת העבדות ולשוב לאזרחות.

אבל הוא מסרב. "אהבתי את אדוני", הוא טוען. "לא אצא חופשי". האדון מגיש אותו אל הדלת "ורצע אדוניו את אוזנו במרצע".

זה כואב. זה מדמם. זה פוצע. למה לרצוע?

"אמר רבן יוחנן בן זכאי: אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב', והלך וגנב - תֵּרָצַע" (רש"י בשם המכילתא).

עומד רבנו שלמה אפרים לונטשיץ, ה"כלי יקר", ותוהה: למה לא רצעו את אוזנו כשהוא נתפס בגנבתו? מה נזכרים עכשיו - אחרי שש שנים - שהאוזן שלו שמעה בהר סיני "לא תגנוב" והוא עבר על האיסור???

הצעקות הלכו וגברו עד לב השמים.

מצד אחד מחנה היראים שחפצו לשמר את מסורת ישראל כהלכתה, מן הצד השני המשכילים שחפצו להידמות לגויים. אלו האחרונים ביקשו לשנות את סדר התפילה בבית הכנסת הגדול בעירם ולנגן בו בעוגב, רחמנא ליצלן, בעת התפילה.

לבסוף הציע יהודי חכם פתרון שהיה מקובל על כולם: הבה נלך לרבה של ביאליסטוק, שהוא יהודי חכם ובקי בענייני העולם הזה. ככל אשר יכריע - נעשה.

מאחר ששני הצדדים היו בטוחים שהרב מביאליסטוק יכריע לטובתם - הסכימו בשמחה להתדיין לפניו.

שמע הרב את שני הצדדים, ובמקום לפסוק - סיפר להם סיפור:

באחת מערי פולין היה גביר גדול שבנה לו בית אחוזה רב מידות.

לילה אחד התעוררו בני הבית והמשרתים בבהלה רבתי: להבות אש אדמוניות ליחכו ברעבתנות את קירות הבית, כילו את השטיחים היוקרתיים, הפכו את התמונות שעל הקיר למסגרות זהב מעוקמות ומפויחות ללא כל תוכן, וקולות נפץ עזים בקעו מן הריהוט הכבד העשוי עץ. העשן היתמר מכל עבר והקשה על הנשימה.

הגביר ניסה להיכנס למרתף, אולם החום היה אדיר והגביר נסוג לאחור ברגע האחרון.

לאחר שווידאו שכל בני הבית חיים ושלמים, החל הגביר לבכות תמרורים. מבין שברי ההגאים שיצאו מפיו הבינו בני המשפחה שרוב מוחלט של הרכוש היה במזומן במרתף. כעת יצאו נקיים מנכסיהם...

בשלב הזה הצטרפו כולם לבכייתו של האב.

אחיו של הגביר לשעבר היה מוסיקאי חד אוזן, שמרוב שהתמסר למוזיקה - נטרפה עליו דעתו מעט. כעת שמע שבית אחיו עולה בלהבות והגיע למקום במהירות.

הוא נעמד בחצר הבית והקשיב לקולות הנהי בהתפעלות רבה. לאחר מספר רגעים הפטיר: "יש לכם קולות נפלאים. וחבל, ממש חבל. אם הייתם בוכים בהרמוניה - יכולתם להיות מקהלה מדהימה"...

יהודים רוצים לשפוך שיח לפני בוראם - עבר רבה של ביאליסטוק אל הנמשל - צרות החיים מעיקות עליהם והם משוועים בתחינה לפני המקום שירחם עליהם. ואתם - תהה בפני המשכילים הנבוכים - מחפשים להתאים את הבכי והקשיים לנגינת העוגב?!...

ה"כלי יקר" מבאר מדוע רוצעים את אוזנו של העבד רק אחרי שש שנים: כאשר הוא נתפס, יש להעניש אותו על שני דברים. א. על עצם הגנבה שאותה הוא נדרש להחזיר ואין לו. ב. על כך שעבר על מה ששמע בהר סיני "לא תגנוב".

משמים לא מענישים על שני דברים יחד. לכן מוכרים אותו לעבד כדי להשיב לנגנב את הממון, ואת העונש השני "משהים".

כאשר מסתיימות שש שנות עבדותו של הגנב לשעבר והוא אמור לשוב לחיים יהודיים תקינים, אך הוא מסרב לעשות זאת בַּנימוק "אהבתי את אדוני" - משמע שלא היה כאן עונש עד עכשיו, "מפשירים" את העונש של רציעת האוזן נגד מה שלא שמע לציווי "לא תגנוב", "ורצע אדוניו את אוזנו במרצע".

* * *

פעמים שרוצים משמים להעיר אותנו. שולחים לנו פנצ'ר קטן. עונש לא משמעותי. מכה קלה בכנף.

במקום לצעוק לה' - אנחנו מנסים 'לסדר' את האנחות והיללות לפי מנגינת החיים...

מבקשים מההוא שיעזור, ומפלוני שיושיע; שיבטלו את הקנס, שהד"ר ייתן מרשם והשפעת תעבור, שהרב ידבר עם המשגיח בישיבה שיחזיר את הבן.

אם "לא מצליחים לשמוע אף מילה" וזה לא עונש, צריכים לנער מעט יותר: "ורצע אדוניו את אוזנו", הקב"ה נאלץ לקרוא לנו ל"שיחה אישית", ואז "ועבדו לעולם".