איך להגיע לשלמות בעבודת ה’? זה הצעד הראשון

ההקדמה לחיים של הכרת ה‘ היא ההבנה שהעולם אינו הפקר לכל באי עולם. אלא ”לה‘ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָה“ (תהלים כד, א) אפילו בשביל לדרוך על הארץ - צריך לקבל רשות. הרשות ניתנה: ”וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם“ (שם קטו, טז), אולם צריך לזכור שה‘ הוא שנותן לך את הרשות להלך על הארץ, והרשות הזו ניתנת בתנאים מסוימים, שרובם כלולים הלכות נזיקין והלכות ממונות.

יש מקומות שמותר להלך בהם, ויש מקומות שאסור. יש דברים שאסור לעשות, ויש חפצים או בעלי חיים שאסור לאדם להחזיק ברשותו. חפץ ששייך לאחר אסור ליטלו, ומקום השייך לזולת - אסור להיכנס אליו.

ה‘ לא נתן לך רשות! בכל מה שעושים, והיכן שהולכים – הכל חייב להיות בדיוק כפי שה‘ ציווה.

ה“משפטים“ אינם רק החוקים שעל פיהם דנים בבית הדין, אלא בראש ובראשונה הם מלמדים אותנו שכשאדם נוגע בדבר שאינו שלו, זו פגיעה לא רק בממון חברו, אלא הוא בעצם לוקח דבר שהקב“ה השאיל והפקיד לשימוש ביד חברו. כשאינו זהיר בממונו של הזולת או בעבדו, הוא משתמש בעולם בלי קבלת רשות מה‘.

בכל ענייני בין אדם לחברו צריך להכיר שיש לנו עסק עם מישהו הרבה יותר גדול ממה שחשבנו. אם לוקחים דבר שלא שייך לנו, לקחנו דבר בעולמו של ה‘ בלי רשות ממנו. כי ה‘ נתן רשות רק לבעליו של החפץ להשתמש בו, ולא לאף אחד אחר.

כלומר, הרעיון של ’ממון הפרט‘ אינו ביטוי לאנוכיות או לקמצנות, אלא הוא מיסודות התורה, כי בו כלולה ההכרה שהכל שייך לה‘ והוא אשר נתן את הממון הזה לאדם המסויים הזה. חפץ של הזולת, לגביי הוא נחשב חפץ של הקב“ה. על כן אם אשתמש בו שלא ברצון בעליו הריני משתמש בו בניגוד לרצון ה‘, שהוא הבעלים האמיתיים. כשאני ”שומר“ על חפץ של חברי, הריני שומר על חפץ של הקב“ה. ואם לא נזהרתי והזקתי לממון חברי, הרי שפשעתי כלפי הקב“ה.

(צילום: shutterstock)

לפיכך, ההשתדלות והזהירות התמידית שלא לפגוע ולא להזיק לסובבים אותי או לממונם, משמעותה שהנני חושב על רצון הקב“ה כל הזמן. שהרי אי אפשר להיזהר בממון הזולת כפי שהתורה דורשת עם כל פרטי הפרטים בזה, בלי ההכרה שה‘ תמיד רואה ודורש מאיתנו את הזהירות הזו.

פרשת משפטים מלאה דוגמאות ואזהרות לאדם, כמה זהיר עליו להיות כלפי הזולת וממונו. ומי שרוצה להצליח בזה חייב להיות תמיד על המשמר. נמצא שפרשת משפטים היא הבסיס להכרת ה‘ בחיינו בכל עת והיא היסוד לכל עבודת ה‘.

איך להגיע לפסגת השלמות? להיזהר בממון הזולת

זה הביאור בדברי הגמרא (ב“ק ל) ”האי מאן דבעי למיהוי חסידא, ליקיים מילי דנזיקין". ההכנה והצעד הראשון לחסידות הם הזהירות בממון הזולת - להיות כל הזמן במצב של הכרת ה‘, כדי לעמוד על המשמר כמו שצריך שלא לפגוע בזולת.

יסוד חשוב אנו שומעים כאן. מי שרוצה להגיע לפסגת השלמות, להיות חסיד בעיני ה‘ – מוכרח להתחיל בזהירות בממון חברו.

מעשה היה בבחור צעיר שחשקה נפשו ללמוד תורה, באחד הלילות, בבית מדרשנו. אך הדלת היתה נעולה. מאחר שהיה בחור נמרץ וחדור דבקות במטרה, לא ויתר; הוא החליט להיכנס בעד החלון. טיפס אל החלון, דחף ודחף, עד ש... החלון נשבר. בדיוק אז הגעתי למקום, וראיתי את אשר ארע.

תיקון חלון עולה כסף, ומן הדין היה עליו לשלם. החפץ להגיע לשלמות בעבודת ה', חושב לפני שהוא דוחף בכוח חלון שלא שייך לו, ואם נשבר – הריהו משלם.

אדם מחלק בערב פסח חבילות של ”קמחא דפסחא“, מצרכי חג לנזקקים. הוא מעמיס את רכבו בעשרות חבילות, והוא מרגיש טוב עם עצמו! הנה הוא עושה דבר שאיננו חייב לעשות. הריהו גומל חסדים! בוודאי שהוא איש מיוחד במינו. הוא צריך להספיק לעבור בעשרות כתובות, על כן הוא ”טס“ ברכבו במהירות ברחבי השכונה כדי להספיק לגמול כמה שיותר חסד. ”אהה“, אומר הקב“ה, "אתה נוסע מהר מדי! הינך מסכן אנשים! עדיף לי שלא תתחיל בכלל עם החסדים שלך, ולא תסכן אנשים“.

העונש על סיכון חיי אדם יהיה גדול הרבה יותר מהעונש על הימנעות מגמילות חסדים. הדבר הראשון הנדרש מהאדם הוא הזהירות בהלכות נזיקין.

כיצד לחיות, וכיצד למות

גדולי ישראל לאורך כל הדורות חיו בדרך זו תמיד. כך טיפסו במדרגות סולם השלמות, שלב אחר שלב, על פי הסדר, אבל אפילו בשעה שהעפילו למדרגות הגבוהות ביותר, לא שכחו ולא עזבו את המדרגות הראשונות. וכמו שמומחש בבהירות במעשה הבא:

רבי זלמלה מוואלוז‘ין שכב על ערש דווי, והיה חלש מאד. אף על פי כן לא פסיק פומיה מגירסא, הוא המשיך ללמוד תורה בלי הפסק. אמרו לו אנשי ביתו: ”ינוח נא רבנו, נוח מעט. כה חלש אתה“! אמר להם: ”מה אעשה, אינני יכול להפסיק. הרי חז“ל דרשו במפורש (שבת פג) את הפסוק ”זאת התורה אדם כי ימות באוהל“ – אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה“. והמשיך ללמוד.

”אבל“, אמר רבי זלמלה, ”רוצה אני לקום ולהלך מעט, שהרי בגמרא (כתובות קיא) אמרו שאדם צריך להיות יושב שליש חייו, עומד שליש חייו והולך שליש חייו, ורצוני לקיים את מאמר חז“ל הנ“ל“. מאחר שבמצבו לא היה רבי זלמלה מסוגל להלך בלא תמיכה, הוצרך להישען על מקל. היה שם בחדר מקל הליכה, והביאו לו אותו; אך רבי זלמלה אמר: ”לא, לא. המקל הזה אינו שייך לי! שואל שלא מדעת – גזלן הוא“! (ב“מ מא) ולא נחה דעתו עד שהלכו ונטלו רשות מבעל המקל, ואז נשען עליו והלך בעזרתו מעט אנה ואנה תוך דיבור בלימוד. לבסוף, שכב במטתו ונשם את נשימותיו האחרונות. הרי לנו דוגמא לאדם שראשו מגיע השמימה, אך אינו שוכח אף פעם את זההירות בממון הזולת.

האם מותר להניח כלי פסח בחדר המדרגות?

לא רק בממון הזולת צריך להיזהר, אלא גם על הזולת עצמו! נתאר לעצמנו אדם המוריד את כלי הפסח למחסן במוצאי החג, וגומר בדעתו להשאיר כלי אחד לימות השנה. כיון שכך הוא מוציא אותו מהקופסא ומניחו לזמן מה על המדרגות, עד שיחזור מהמחסן. אוי ואבוי! הרי זה ”בור“ ברשות הרבים! היודע אתה מה עלול לקרות אם מישהו ייתקל בכלי ההוא וייפול? גם אם חדר המדרגות אינו נחשבת ’רשות הרבים‘ אלא הוא בבעלותך, מאחר שלבני משפחתך הרשות להלך שם – נחשב המקום כרשות הרבים לכל דבר, ועל כן כשמניחים שם חפץ ומסכנים מישהו, נמצא ששכחנו את ה‘ למשך כמה רגעים!

פתיחת בור ברשות הרבים הריהי איסור חמור לא פחות מאיסור אכילת חזיר. אף על פי כן מאיסור חזיר מתרחקים אנו כמטחוי קשת, ואילו מפתיחת בור או מהנחת מכשול לרבים אין אנו מרחיקים עצמנו כלל וכלל. למרות שאין בכוונתנו להזיק, אין זה תירוץ. ”שׁלּם ישׁלּם“ אומרת התורה, כפל הלשון בא להדגיש שהחיוב והאחריות מוטלים עלינו גם כשלא היתה לנו כוונה רעה.

לא מספיק לומר ”אני מצטער“

כאשר מפוזרים צעצועים על רצפת הבית, הרי זה באחריותנו. ייתכן שהינך רגיל למצב הרצפה בביתך ויודע להיזהר, אבל אחרים המבקרים בבית – לא. ואין זה דבר שאינו מצוי שיגיעו מבקרים לבתינו, על כן באחריותך לְפַנוֹת את הרצפה! היתה אשה מבוגרת בשכנותי שנכנסה לבית, נתקלה בצעצוע ובנפילתה שברה את האגן. ההורים אמרו: ”אוי ואבוי, אנחנו כל כך מצטערים“! מה מצטערים? אתם מזיקים! צריך לְהַפְנים עד היכן מגיעה אכפתיות אמיתית בכל הנוגע לשלומו של הזולת ולממונו! הרגשת אי נעימות ואמירת ”סליחה“ אינה מספיקה. נעשתה כאן עבירה, והחוטא עתיד ליתן את הדין!

זהירות מופלגת נדרשת מ“שומר“. אם הקב“ה העניק לך ילד, הוא מינה אותך לשומר עליו; מעתה אחריותך לעמוד על המשמר בכל עת ובכל זמן. גם אם הדבר נראה לך מכביד ומייגע, ואתה חושב לעצמך ”נו, כמה פעמים כבר קורה דבר כזה? אחד למיליון, אולי“. תירוצים לא יועילו! אמהות חייבות להרגיש תמיד אחריות גדולה לשלומם ובטחונם של ילדיהן. וכן האבות.

כאשר מרשים לילד לצאת לטיול במרחקים עם קבוצה כל שהיא, הלזאת ייקרא אחריות? האם אתה מכיר את המדריך האחראי על הטיול? האם הוא אדם אמין שאפשר באמת לסמוך עליו? האם היית סומך עליו בענייני כספים? האם היית מפקיד בידיו מאה אלף דולר? אם לא, איך אתה מפקיד בידיו את בנך?

מה יודע חילוני על היהדות בלי ללמוד, בלי לחשוב ולהתבונן, כל אדם סבור שהוא ישר וצודק. אספר כאן מעשה שהיה: היה נהג מונית אחד. נסעתי עמו בקביעות, והוא נהיה קצת מכר שלי. הוא היה יהודי מבוגר שלא למד דבר על היהדות, אבל דבר אחד הוא ידע: שהחרדים לא בסדר. את זה יודע כל חילוני...

בכל נסיעה היה נוהג ”לשפוך“ עלי את תלונותיו על החרדים. בתוך הדברים, נהג להתפאר ולספר עד כמה הוא ישר והגון, לא כמו ”כל החרדים האלה“. באחת הנסיעות שמתי לב שהוא כיבה את המונה באמצע הנסיעה. שאלתי אותו: ”למה כיבית את המונה“? והוא השיב: ”בעל הבית הרוויח מספיק להיום. יתר דמי הנסיעה מגיעים לי“. זה היה האיש שרגע אחד לפני כן התפאר ביושרו ובהגינותו! הוא לא תאר לעצמו שיש משהו לא בסדר במה שהוא עשה, שהוא גנב. ככה זה כשלא לומדים תורה ולא יודעים את ההלכה.

לפני כמה ימים עברתי ליד דוכן לממכר פירות וראיתי אדם לבוש במעיל פרווה יקר, לא נראה עני במיוחד, שנטל לידו משמש אחד והחל לאכול אותו. ואז עוד אחד. הוא גנב!

אני רואה את זה כל הזמן, אנשים פשוט עוברים ואוכלים מהדוכן. ”לא“, הם יאמרו, ”אני רק טועם כדי לראות אם אני רוצה לקנות כאן“. רק טועם? בטח! אני אומר להם שהם גונבים, והם מסתכלים בי בהפתעה. ”אני? גונב“? הוא אף פעם לא גונב!

מי שלא למד היטב בבא קמא ובבא בתרא, אין לו מושג מה נכון ומה לא, על כן הוא נכשל, ללא ספק, בגזל. הוא גונב. 

סולם רעוע? חלונות פתוחים? נרות וקליפת בננה?

גם לאחר שלומדים ויודעים, אין זו אלא ההתחלה. צריך גם ליישם. כשהתורה אומרת שמוטל על האדם לשמור על שורו, השור הוא רק דוגמא. מי שלומד כראוי מבין מתוך הפסוקים והדינים שהוא חייב לא רק בשמירת שורו או כלבו, אלא גם בשמירת הסולם הרעוע שלו, וכן חלונות פתוחים כשישנם ילדים בבית, ועל ילדים כשהם בחדר עם נרות, ועל קליפת בננה שהוא משליך, ועל ממחטה (טישיו) לא נקיה שמשאירים על השולחן, על רעש מוגזם, וכיצד לשבת על כסא שאינו שלך, כיצד להתייחס לרכוש בית הכנסת.

הנה, אחת המידות שהתורה נדרשת בהן היא ’בנין אב‘, לְמֵדִים מקרה ממקרה דומה אלא אם כן יש סיבה הגיונית לחלק ביניהם. כל נזק שארע כתוצאה מהזנחה, נחשב ”גרמא“ וחייבים עליו בדיני שמים. ולפעמים החיוב בדיני שמים כבד ביותר.

פעם, בשעה שישבתי בבית המדרש של הישיבה, מול בית הכנסת שלנו, ראיתי יהודי שלמד פרק ’מרובה‘ ממסכת ב“ק, בסוגיא העוסקת בדיני תשלומי הגנב. הוא למד מתוך חשק רב, וירד לפרטי פרטים של תשלומי כפל וארבעה וחמשה. לפתע הבחנתי שעל הגמרא שלו היתה חותמת בית הכנסת שלנו! לא עלה על דעתו של הלמדן ההוא, שאותו גנב שהוא לומד עליו הריהו הוא עצמו! וכי גניבת גמרא אינה גניבה?!

פרשת משפטים מלמדת אותנו שאי אפשר לעשות מה שרוצים בענייני ממון. יש לך פועלים? הגיע הזמן לשלם להם משכורת? אסור לך לומר להם ”לא נעים, אבל אני קצת לחוץ במזומנים, אשלם לכם היום חצי ואת חצי השני בשבוע הבא“.

אוי ואבוי! ”מילי דנזיקין“ עומד מולך! ”לֹֽ א תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּֽקֶר“ (ויקרא יט, יג)! אתה חייב לשלם לו לפני שתשקע השמש! ה“חפץ חיים“ שכר פעם ”בעל עגלה“ שיסיענו אל מקום כל שהוא, וכאשר הגיעו והתברר ל‘חפץ חיים‘ שאין לעגלון עודף להחזיר לו, מיהר ללוות כסף כדי לשלם לו. מי שחי לפי דיני התורה, עֵר בכל העת לַחיובים המוטלים עליו.

ולא מפני שהוא חושש שהעובד יתפטר, או שהוא ירא מהעיצומים של איגוד העובדים, אלא משום שהוא יודע שיש מעליו ”בּוֹס“ גדול וחזק יותר מכל איגוד עובדים, והוא רואה הכל, ויש לו דרישות, אפילו דרישות קשוחות. לא ניתן להישבון.

רבי ישראל סלנטר נהג לומר שיש סוגי גְּזֵלוֹת שאי אפשר להשיב, כגון שינה. יש לו, לאדם, חברותא לפני התפילה, בשעת בוקר מוקדמת. יפה מאד, אבל הוא מגיע לבית הכנסת עם החברותא והם מדברים בקולי קולות כאילו שהיה זה אמצע היום. דיירי הבתים עדיין לא הגיעו ל“דרגה“ שלהם, והם רוצים להמשיך לישון. אם הערת אותם, כיצד תחזיר להם את שעות המנוחה האבודות? מה, שכחת שה‘ רואה אותך?

ראיתי פעם ”צדיק“ שהלך עם בניו לטבול במקווה לפני ה“סליחות“, ובדרכו דיבר עימם דברי תורה. כל הרחוב הִדְהֵד מקולו הצרוד והרם, והלה היה סמוך ובטוח שאין צדיק כמותו בכל השכונה. כלל לא העלה בדעתו איזה מעשה חמור הוא עשה. חשבתי לעצמי: זו הסיבה שפרשת משפטים באה לפני הכל; כי לפני כל ה“צִדְקוּ ת“ צריך לדעת שה‘ דורש ממך להיות שלם ב“מילי דנזיקין“.

קרובת משפחה שלי ביקרה אצלנו פעם, ואת הכסא עליו ישבה – השעינה עליו על דלת זכוכית והיא נשברה. ”אוי, סליחה, אני מצטערת“ היא אמרה, וזהו. זה היה סוף העניין. אבל זה לא סוף העניין! אפילו לא קרוב לזה!

אתה מצונן? אל תעמוד קרוב לחברך כשאתה מדבר עמו

מהראוי להקפיד לא רק על הדברים הגדולים, אשר הכל מבינים שיש בהם בעיה - אלא גם על דברים קטנים בהרבה. מבהיל לחשוב מה עמוק הדין שנעמוד לפניו אחרי מאה ועשרים. כה רבים הם הדברים שאין אנו מעלים על דעתנו שיש בהם בעיה כל שהיא. אבל ככל שנחשוב על כך היום, פחות נופתע בבוא העת. הגמרא (חגיגה ה) אומרת: ”והאלוקים יביא במשפט על כל נעלם – זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס, או הרק (הרוקק) בפני חברו ונמאס“. נכון, זה לא היה באשמתך, היה לך משהו תקוע בגרון. וגם לא התכוונת להגעיל את חברך, ואף על פי כן יביאך האלוקים במשפט על כך.

(צילום: shutterstock)

אתה מצונן? אל תעמוד קרוב לחברך כשאתה מדבר עמו. אם תשתעל בפניו, הוא יינזק ממך. אתה לא מאמין בדברים האלה? למי אכפת במה אתה מאמין? אתה מזיק ממדרגה ראשונה! כך גם בשעה שנודף מפיך ריח לא נעים. לחבר שלך לא נעים להתרחק, אבל אתה מזיק, כי אתה מצער אותו! ואל תגיד ”זה בידי שמים“, לא! זה באחריותך. כה רבים הם הנזקים שייתכן שאנחנו היינו הגורמים להם, והפתרון היחיד הוא להיות זהיר במילי דנזיקין.

מי שמביו את זה, חי עם ה‘ כל היום ככולו. מכיר אני צדיק אחד שראשו מלא תמיד במחשבות גבוהות, אבל הוא אף פעם לא מדבר עם אדם קודם שהוא מוודא שלא יהיה מפיו ריח לא נעים. הוא מחזיק בכיסו סוכריות מנטה, וקודם שידבר עם מישהו הוא דואג לעניין הזה. השליבה הראשונה בסולם לשמים היא לא להזיק, ולא לצער.

לחשוב על ה' תמיד בפועל, ולהתנהג כמו לפני מלך

לאור זאת נוכל להבין למה פרשת משפטים היא הראשונה לאחר מתן תורה. הרי הדיבר הראשון הוא ”אָֽנֹכִי ה‘ אֱלֹקיךָ“ (כ, ב), ומסביר ה“חינוך“ (מצוה כה) שהוא מצוה ”לדעת שיש אלוקים“. אבל מה פירוש הדבר למעשה? הרי ”אָֽנֹכִי ה‘ אֱלֹקיךָ“ זו עובדה, מה המצוה שלמעשה לקיים בזה?

התשובה היא: ”אָֽנֹכִי ה‘“ הוא הכלל, הפרטים שלו נמצאים בפרשת משפטים. ונסביר: לעם ישראל שעמדו למרגלות הר סיני, הציווי ”לדעת שיש אלוקים“ היה נראה מיותר לחלוטין. הרי הם שמעו אותו זה עתה בכבודו ובעצמו! הם ראו אותו על הים! הם ראו את כוחו במצרים! את מי הם ”יודעים“ אם לא אותו? הם ידעו את ה‘ יותר מכל דור אחר מאז ומעולם! מה הוא אפוא הציווי הזה, ”אָֽנֹכִי ה‘ אֱלֹקיךָ“?

אלא התשובה היא, שלא מספיק רק לדעת, להכיר בעובדה שה‘ קיים ואחר כך לחזור לשגרת החיים כרגיל. הציווי ”אָֽנֹכִי ה‘ אֱלֹקיךָ“ בא להורות לישראל שהם חייבים להוסיף עוד ועוד ידיעה בה‘ על ידי מעשים. לחשוב עליו בפועל תמיד! הפרטים לקיום עניין גדול זה נמסרו להם בפרשת משפטים; כי ההכרה שאנו חיים באופן זמני בעולם שאינו שלנו – היא הבסיס והיסוד לחיים של ידיעת ה‘, בעל הבית של העולם.

ה‘ אמר לישראל בהר סיני: ”אמרתם ’נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע‘? אתם מוכנים לעשות? אוֹמַר לכם מה אני רוצה שתעשו: ”וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים“. כי זו הדרך היסודית ביותר לעבוד את ה‘, להכיר ש“לה‘ הארץ ומלואה“, והוא רואה, והוא דורש שנתנהג בעולמו לפי הכללים שלו תמיד!

אמנם המשפטים האלה מביאים תועלת רבה לאדם ולחברה, וכן מרגילים ומחנכים את האדם המקיים אותם, אבל התועלת הגדולה ביותר שיש בקיומם היא הזכירה התמידית שהקב“ה שָׂם לב לכל פרט ממעשינו, וחובה עלינו להתנהג תמיד כדרך שמתנהגים העומדים לפני מלך. לפיכך, אפילו המעשים הפשוטים ביותר של כל יהודי רוויים בהכרת ה‘. זו השלמות שלנו, וההכנה שלנו ליום שבו נזכה ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא.