הורים לנוער מתמודד? במקום לחפש אשמים, תבינו שקיבלתם מתנה

חלק מתהליך ההתבגרות גורם לצעירים להפסיק להיות חמודים שמנסים לְרַצות את הוריהם, אלא למצוא את דרכם, ובדרך לעשות כאב לב להורים המתוסכלים.

הנטייה הטבעית של ההורים, כאשר הם רואים את בנם המתוק הופך לכפוי טובה שכזה, היא לחפש את האשמים. אז אבא מאשים את אמא, אמא את אבא, שניהם מאשימים את החברים הרעים, או מורה מסוים, או את בית הספר כולו. על הדרך מאשימים גם את הרחוב, החבר המקולקל, ספרות לא תורנית שהשתרבבה אליו, האינטרנט, המצב הכלכלי בבית, השכונה, הסבא והסבתא, הדור כולו ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה האמיתית לצרה, ואם רק לא היו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר.

יתכן שבאמת נעשו טעויות. גם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. זו תופעה רחבה מדי בשביל לתלות אותה באשם מסוים. זו מכת מדינה, שלא מבדילה בין עדות, בין מגזרים או בין מקומות מגורים. לכן האשם אינו נקודתי. צריך להוציא את ההלקאה העצמית ואת חיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. יש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון.

לכן חשוב להבין: דווקא בגלל שאתם נהדרים, קיבלתם מתנה. הקב"ה בחר להפקיד בידכם, הורים יקרים, פיקדון יקר, נשמה יקרה, נער עם כוחות נפש אדירים ועצומים. אבל דווקא לכן, השטן והסטרא אחרא נלחמים עליו, מכסים אותו בכזו קליפה עבה. הניסיון שלכם הוא לא לוותר עליו, להצליח להבליג על הפרובוקציות הנעריות, לסייע לו להאמין בעצמו ולנתב ולתעל את העוצמות שבו לכיוון חיובי. זה לא קל. כל שאר הסביבה משדרת לכם דברים אחרים. אבל כהורים, קיבלתם שליחות מיוחדת, לסייע לנער להוציא מהכח אל הפועל את הטוב שבו. לא רחוק היום שעוד תרוו מהילד הזה נחת מרובה במיוחד. אבל עד אז, צריך להמשיך ולהאמין בטוב שבו, ולהחזיק מעמד...

כל עוד אנחנו משדרים להם כמה אנו מאוכזבים, מהם או מעצמנו, הם רק מתחפרים עוד במצבם, והשלבים הבאים של תיקון – לא יכולים להתחיל. נכון שאנו, ההורים, לא תמיד שורש הבעיה, אבל אנחנו יכולים להיות תחילת הפתרון. הנער הוא חבוש שאינו יכול להתיר את עצמו מבית האסורים, והתיקון יכול להתחיל רק כשהנערים יקבלו מהוריהם הכרה כלשהי בכך שהם בתהליך חיפוש, תהליך בירור, ושזה בסדר.

יש נשמות שבגלל הנהגת ה' של ירידת הדורות יש להן הרבה קליפות, והן מחויבות לעבור איזה מסע כדי להתחבר, זה תפקידן בעולם. לא את כל חשבונות השמים אנחנו יכולים לדעת, אבל בינתיים חייבים להאמין שצריך להחליף תדר, ולהפסיק לחפש אשמים.

הנערים האלה מחייבים אותנו להגיש את התורה לדור הבא באופן שיוכל לקבלה. הנוקשות והבינאריות עלולה להוציא רבים מהם מחוץ למחנה. חייבים למצוא דרכים להנגיש, לחבר, בנועם ובחום, באהבה ובכבוד. להצליח לעשות "קירוב קרובים".

זה לא קל, וזה מאתגר מאד, אבל אין אפיק השקעה מוצלח מזה. יהי רצון שנצליח!