יצחק שלמה: "איבדתי את אבא ואמא, אבל לא את החיוך"

לא הבנתי מאין שואב האברך הצעיר שלפניי את כוחותיו, אבל לפי הלהט שבעיניו היה ברור לי שיש כאן סיפור חיים. זה היה בבית החולים מעייני הישועה בעת אשפוז עם ילדי הקט. אל דאגה, זאת לא קורונה, זאת "רק" שפעת ודלקת ריאות שבעקבותיה, אבל יש בכוחה לשבש סדר יום.

ממקום של שעמום, כל תזוזה היא מקור להתעניינות. ואז מופיע שם אברכון צעיר, שמתעסק עם חלוקת כל מיני מטעמים. בשגרה הם בונוס, אבל שם, בבית החולים, הם מצרך חובה. "אני מכיר את המקום שלך מקרוב", הוא אומר לי, כשאני מזהה לחלוחית של דמעה בזווית עיניו. "במשך שנתיים ליוויתי את שני הוריי, שחלו במחלה זה אחר זה. במשך שנתיים לא הכרתי מה זה בית, המקומות שהכרתי יותר מכל היו רק בתי חולים, גם בארץ וגם בחו"ל, ואני באמת יודע, מה זה לא להיות בבית". כשאני מעז לשאול אותו מה שלום הוריו, אני מבחין בינות לריסי עיניו שיריתי חץ חודרני מדי, כואב מדי. אני שותק.

הצוואה שהובילה להתנדבות

יצחק שלמה (22) נשוי מזה כשנה, גר בבני ברק ולא מוותר לעצמו, להופיע כשהוא מלווה בצוות חברים ומתנדבים, בכל יום שישי בבית החולים מעייני הישועה, שם הוא מחלק למאושפזים ערכה מיוחדת לכבוד שבת קודש. כשאני מביט בערכה, נמשכת עיני אחר תכולתה. מלבד מיני מתיקה הערבים לחיך, מופיע שם גם "מיני מתיקה" ערב לנפש, מי אם לא - עלון הידברות הצבעוני, המעניין והמגוון.

מתי החלה הפעילות שלך כאן, במעייני הישועה?

"הפעילות שלי היא לא עוד רצון רגיל של מתנדב לתת מעצמו. הפעילות שלי היא צוואה, היא באה ממקום של מי שהיה שם, יודע, מכיר, מבין וחש את הצורך לקבל משהו, כשהראש לא בדיוק מוברג במקום", הוא משיב לי בכובד ראש. כשיצחק מזכיר את המילה "צוואה" אני מתחיל להבין את הסיפור, אבל לאחר מכן אני מבין שלא שיערתי את גודלו.

אמרת שזה סוג של צוואה שדוחפת אותך לפעילות הזו. ברשותך אתה יכול לפרט לי יותר?

הוא מהנהן בראשו ופותח בסיפורו: "לפני ארבע שנים, כשאני בחור רווק, בן זקונים להוריי, חלתה אמי במחלת הסרטן. אני לא רוצה להלאות אותך במילים איזה זעזוע זה לבית בכלל, ולי כבחור צעיר בפרט. אבל הבנתי שאני צריך להיות חזק. אבא כל הזמן דיבר על האמונה, שאנו צריכים להאמין שהקדוש ברוך הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מאתנו, גם אם אנו לא מבינים את זה עכשיו. אבל זו רק תחילתו של הסיפור. לאחר כמה חודשים של טיפולים באמא, התבשרנו שגם אבא חלה בסרטן. זה כבר היה הרבה יותר מזעזוע. הרגשה של ספינה שטובעת. כל הקברניטים שלה כבר לא מנתבים אותה, ואני הצעיר, היחיד בבית, צריך לקחת פיקוד.

"לא נותרה לי ברירה", מוסיף יצחק, "ויצאתי למסע חובק עולם, כשאני מלווה את הורי בכל בתי החולים שנתנו להם סיכוי, או בעצם נתנו לי סיכוי, לא להיות יתום. וכך אני נד בין בית חולים למשנהו. בין בית החולים שאמא מאושפזת בו, לבית החולים שבו אבא מאושפז. אבל לצערי, לפני כשנתיים, בחודש ניסן, אמא נפטרה לאחר שנתיים של מאבק. נשארתי להילחם בשביל אבא. אבל משנכנס אב ממעטין בשמחה, ובחודש אב שלאחר מכן אבא החזיר את נשמתו לבוראו. ואני, אנה אני בא? יתום בודד בעולם, בלי אבא ובלי אמא".

היכולת להתרומם

הותרת אותי בלי מילים. איך באמת ממשיכים מכאן?

"אצלנו בבית גדלנו תמיד על האמונה, זה היה הדבר הראשון בחיים. אבא ז"ל תמיד הדגיש את האמונה בריבונו של עולם. תמיד הוא היה אומר: 'העולם הזה כולו כחלום יעוף, שמונים סיבובים ואנחנו לא כאן', זה מה שאבא החדיר לנו. ברשותך אספר משל שהיה שגור על פיו באופן תמידי: מעשה בכפר שכל תושביו היו עשירים. כסף היה להם לרוב, עד כדי כך שהוא היה זרוק ברחובות. ממול היה כפר של עניים שאין להם כלום, וודאי לא כסף. בתווך היה האו"ם, קבוצת חיילים ניטרליים, ששומרים על המרקם הרגיש בין הצדדים. יום בהיר אחד, חשב חייל על דעת עצמו שלא הגיוניים הפערים החברתיים שיש בין שני הכפרים, והחליט לעשות מעשה. הוא התגנב בשעות הליל לכפר של העשירים, והעביר כסף לכפר של העניים. מי שיתבונן במשל, מבין שכל מטרת החייל היא רחמים, אבל אנחנו יודעים שזו גניבה. זה לא כסף שלו, עם כל הרצון לסייע. הנמשל - אנחנו בעולם רואים מקרים, ואנחנו מרחמים. איבדתי את שני הוריי בזמן קצר, וכולם מרחמים עליי. ומה עם הקדוש ברוך הוא? הוא לא רחמן? ודאי שהוא רחמן, והוא יודע בדיוק מה שהוא עשה, ולא כל מה שבעינינו נחשב רחמים - זה באמת רחמים. בדיוק כמו החייל שמרחם, אבל הוא בעצם גנב. נכון, יש בי כאב וצער עצום, געגוע גדול. אבל גם אמונה חזקה במקביל".

יצחק נושך את שפתיו ומחליט לספר לי עוד מעט על הוריו: "אבא חזר בתשובה בגיל עשרים - למרות הניסיון הגדול שהיה לו, כיוון שהחזיק בתואר מהנדס אלקטרוניקה, שהיה נחשב אז לנדיר מאוד. הוא אמר לאביו שהעולם הזה כולו הבל, לקח את הרגליים והלך לישיבת הנגב, אצל הרב יששכר מאיר זצ"ל. לאחר החזרה בתשובה התחתן עם אמא, והלך ללמוד תורה בכולל ברסלב בבני ברק, שם למד במשך שלושים שנה. לאחר מכן ביקש ממנו ראש הכולל שיצא למסור שיעורים לעם שבשדות. אבא סירב בתחילה, אבל לאחר הפצרות הוא נענה לבקשה, והחל למסור שיעורים. הוא החל בקבוצות קטנות, עד שהגיע לשיעורים של 100 משתתפים ויותר. כמו כן מסר שיעורים ביוטיוב, שזכו לצפיות רבות, ונחשב למשפיע בברסלב. זאת בנוסף לספר 'הסוד שבך' שחיבר, על דרכי ההתמודדות של כל אחד במאורעות החיים, והתסבוכות שבעקבותיהן.

"אמא עסקה כל חייה בהדרכה לכלות צעירות. ולא רק כלות היא הדריכה, אלא אף הייתה מדריכה למדריכות לחינוך מיוחד. אלו נשים שמתעסקות עם בנות חינוך מיוחד, שניגשות לחיי הנישואין. הייתה לה שיטה מיוחדת בנושא כה רגיש. בנוסף היא הוציאה לאור חוברות על טהרת הבית, והיופי היהודי של בת ישראל".

בכל מהלך שיחתי עם יצחק, נושא האמונה שגור בפיו, זה כמעט שזור ביחד עם האזכור של אביו. אני כמעט שואל אותו מהיכן זה בא לו, אבל הוא כבר מקדים אותי: "אבא כל חייו רק דיבר על אמונה", הוא מדגיש, "כל הייעוד של אבא בעולם הזה היה, איך לעבוד את הקב"ה. במסגרת מסירת השיעורים להמון העם, אבא היה מוציא דיסקים, ומפיץ אותם לרבים בעשרות אלפי עותקים. אני זוכר שהייתי נער צעיר, ושאלתי אותו: 'אבא אתה מפיץ דיסק, העלות שלך היא שקל לדיסק, ואתה מוכר בשקל. אם תמכור בשקל וחצי, יישארו לך בכיס בסופו של יום עשרות אלפי שקלים, למה שלא תתפרנס מזה?' הוא ענה לי: 'היעוד שלי כאן בעולם הזה, זה לא להרוויח כסף'. על האמונה הזו גדלנו, זה בא לידי ביטוי גם בכל אורח חייו. תמיד כשהיה נושא של כסף, אבא לא היה שם, אלא התמקד רק בתורה, הוא האמין שאם מגיע לו כסף, זה יגיע אליו בסוף".

אז אתה בחור ישיבה צעיר שמוצא את עצמו פתאום בלי אבא ובלי אמא. מי ליווה אותך וניתב את דרכך בתקופה קשה זו?

"הרבה שליחים למקום. עם ישראל התגלה בשיא תפארתו, כולם הושיטו יד ועזרו, כל אחד בתחומו. אבל אי אפשר שלא להזכיר את האחד יחיד ומיוחד, הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק, שלקח עלי חסות, קירב אותי ועודד אותי בהיותי יתום בודד בעולם. אני מוזמן אליו בשבתות, אני מדבר אתו בטלפון, והוא זה שנתן לי את הכוח להתרומם. הקשר אתו החל בזמן שאבא היה מכתת רגליו ומוסר שיעורים ברחבי הארץ. דרך הקירוב הזה הם הכירו, ונקשרו אחד לשני. באחת הפעמים התלוויתי לאבא, ועל הדרך נכנסנו לרב גרוסמן. הוא שאל אותי באיזו ישיבה אני. לא ידעתי מה לענות לו, כי בדיוק אז לא הייתה לי מסגרת. הוא אמר לי – 'אין דבר כזה', ותוך כמה ימים דאג להכניס אותי לישיבת 'חזון נחום' בבני ברק. אני חייב לו הכרת הטוב, על שהציל את חיי".

מתמיכה לצמיחה

והיום אני פוגש אותך כאן, במעייני הישועה, מסייע ותומך בחולים ומאושפזים, למה החלטת ללכת דווקא על העשייה הזו?

"הרב גרוסמן היה אומר לי כל הזמן 'תיקח את הצער, את השכול, את האובדן, ואל תקבור אותם, כי אתה לא תצליח, אלא תנתב אותם לדברים חיוביים - לעשייה, לתנופה, להענקה. כך תרגיש עם עצמך הרבה יותר טוב'. וזה בדיוק מה שאני עושה. משמח אנשים, מעלה להם חיוך על הפנים. לשאלתך למה דווקא נתינה מהסוג הזה? כי אני הייתי שם, בדיוק במקום הזה של המקבל, ואני יודע שבשבילי זה לתת כמה עוגיות וממתקים, אבל בשביל מי שמקבל, זה הרבה יותר, לאין שיעור. זה ללב, ומהלב".

אז איך הכל התחיל? אתה קם בוקר אחד, הולך למכולת, קונה עוגיות והולך לחלק במעייני הישועה?

"כן. זה ככה, אבל לא בדיוק. דיברתי עם חברים מהישיבה והעליתי בפניהם את הרעיון. כולם התלהבו ונרתמו לעניין. יצאנו למגבית קלה בין החברים, גייסנו כמה אלפי שקלים, ויצאנו לדרך. בלי שם ובלי כותרות. לאחר הפעם הראשונה, לא רק אני הבנתי, אלא כל המתנדבים הבינו, כמה טוב זה עשה לחולים ולבני משפחותיהם, ומאז אנו לא מפסיקים. אנחנו לא מוכנים לוותר על התענוג הזה.

"מאחורי החלוקה של יום שישי יש חשיבה", מוסיף שלמה. "בהתחלה הסתפקנו באיזה יום להופיע בבית החולים, אבל החלטנו שכל השבוע, כשמשעמם לאנשים, הם מצליחים איכשהו להפיג את השעמום על ידי הטלפון, או מחשב וכל מיני טכנולוגיות. אבל בשבת אין את זה. אז מה יעשה החולה או בן משפחתו בשבת? לכן אנחנו מחלקים ביום שישי את הערכה של המטעמים שלנו, ביחד עם חוברת שנקראת 'כל העלונים'. היא מרכזת את כל עלוני השבת שמסתובבים ברחבי הארץ, על שלל רעיונותיהם והגיגיהם, כך שכל אחד באשר הוא יכול למצוא משהו שמתאים לו, וזאת בנוסף לעלון הידברות, שלא תמיד אנו מספיקים לחלק לחולים, כי הוא נחטף כבר בפתח על ידי האורחים והצוות הרפואי".

המקרים שנותנים כח

במסגרת הפעילות שלך כנראה אתה פוגש בכל מיני מקרים, אולי תשתף אותי במקרה שהכי ריגש אותך?

"במשך הזמן שדרגנו את הפעילות שלנו, ובנוסף לחלוקת מטעמים, אנו מביאים גם כל מיני נגנים וזמרים ששרים, רוקדים ועושים הרבה שמח. אחד מהם הוא איש החסד הרב פנחס שרפ, שמקדיש את כל נשמתו ורוחו, לשמח בני אדם. מה שריגש אותי במיוחד, היה באחת ההזדמנויות ששרנו וניגנו. עברנו ממחלקה למחלקה, וכשבאנו למחלקה מסוימת, עמד הרופא בפתח ואמר לנו: 'לכאן אתם לא נכנסים'. אם הרופא אומר, אנחנו ודאי לא מתווכחים. המשכנו הלאה למחלקה אחרת. לא עוברת דקה, והרופא מגיע אלינו במהירות: 'תגיעו דחוף, תגיעו דחוף', הוא ממש מתחנן אלינו שנבוא לנגן, כאילו לפני דקה הוא לא עמד וחסם לנו בגופו את הכניסה למחלקה. מובן שמיד הלכנו אחריו למחלקה, ושם ראינו יהודי שהיה מורדם תקופה ארוכה - הרופאים לא הצליחו להעיר אותו מההרדמה. אבל כשעברנו בחוץ עם המנגינות, הוא שמע אותנו ומיד התעורר. הוא החל לומר שהוא רוצה עוד מנגינות. הרופאים הבינו שכנראה זאת התרופה שלו כרגע, השמחה והניגונים שלנו. אז שרנו ורקדנו, והיהודי היקר הזה ממש שמח, התרגש והזיל דמעות. בעיני זה היה ניצחון של הרוח, של הנשמה, על החומר, על הגוף".

יצחק מדגיש בפני שזה לא מקרה יחיד. "ניגשה אלי השבוע אמא של אחד הילדים המאושפזים, וסיפרה לי כי הילד שלה כבר כמה ימים אינו מוכן לאכול דבר, וכיוון שאינו מכניס כלום לפיו, הרופאים אינם מוכנים לתת לו את התרופות שלו, שניתנות רק עם אוכל. אבל כשהגענו למחלקה ושימחנו אותו, הבטחנו לו ממתקים והפתעות, ולכן הוא הסכים לאכול, ובזכות זה גם לקבל את התרופות, שהוא היה מוכרח לקחת לרפואתו. זה עוד מקרה שנותן לנו זריקת עידוד על פועלנו".

ומה השאיפה הלאה?

"השאיפה שלי", הוא אומר, "שלא יהיה בית חולים בארץ שלא נגיע אליו עם הפעילות שלנו. ברוך השם אנו מתרחבים מיום ליום, ואף הקמנו עמותה - 'מאירים לחולה', שדרכה אנו מרכזים את הפעילות. זה המקום להודות לאכסניה שמארחת אותנו, בית החולים מעייני הישועה, שמאיר פנים, מעודד, תומך ומסייע לפעילות הברוכה שלנו".

לסיום מדגיש יצחק, שהמנוע העיקרי לפועלו אלו ההורים שלו. "אני עושה זאת לעילוי נשמתם, אני בטוח שזה עושה להם טוב בשמיים. כשאני חש לפעמים מצוקה כלשהי, אני עולה אליהם לבית העלמין, ומדבר עם שניהם ביחד. ממש כמו ילד שמספר את מצוקתו בחדר הורים, אצל אבא ואמא, והם כבר דואגים לי".

ליצירת קשר עם יצחק: 6325454@gmail.com