מהי התכונה הגרועה ביותר להורה ולמחנך?

אתם ודאי מכירים את הדרך הבאה לספר סיפור: מישהו נתקל בניסיון, דילמה ערכית, בוחר בטוב, ומיד זוכה ומרוויח בזכות כך. הספינה שהוא פספס – טבעה לה, בחפץ שעליו הוא ויתר התגלה קלקול נוראי, או שבחפץ שאותו הוא קיבל כפשרה – התגלה יהלום. זו תבנית מוכרת וידועה, שנפוצה מאד בעלונים, בגלל שאין אפשרות לפתח סיפור ארוך בעל מורכבות, ולכן צריך קצת להשטיח ולרדד. ניסיון - ומיד יהלום. דילמה - ומיד מרגלית. בואו ונקרא לתופעה הזו: עלוניזציה של היהדות.

יש לזה אולי גם יתרונות, דרך מהירה למשוך את הלב, להתחזק בשכר ועונש. לפעמים זה באמת מחזק, ולכן כנראה שיש לזה מקום. אבל בכל הנוגע לחינוך, יש בזה הרס מסוים, כי חינוך זה תהליך שלוקח זמן, ויש בו עליות וירידות, לא "זבנג" וגמרנו. העלוניזציה הזו לפעמים גורמת לנו לא להיות מציאותיים בציפיות שלנו. חינוך, שהוא תהליך צמיחה עם קצב משלו, לא יכול להכיל ציפיות מדומינות.

יותר מזה. חז"ל הגדירו אלו תכונות הן בעייתיות לאיש חינוך, וקבעו רק כלל מהותי אחד. מקורו במשנה במסכת אבות (ב' ה'), וכך גם נפסק ברמב"ם (הל' ת"ת פ"ד ה"ה), ובשו"ע בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמ"ו): "ולא הקפדן מלמד".

כיוון שתורה היא, וללמוד אנו צריכים, הבה נתעמק במושג: "קפדן". היה ניתן לחשוב שהקפדן הוא אדם עצבני וחסר סבלנות, בעל פתיל קצר או כל תכונה אחרת שמקורה בעולם המידות הבלתי-מתוקנות. אך זה לא יתכן, כיון שהגמרא במסכת שבת (ל' ב') אומרת ששמאי הזקן היה קפדן, וחלילה מלומר ששמאי לא היה מתוקן במידותיו...

כנראה שצריך להבין לעומק את המושג: "קפדן". הגמרא שם (במסכת שבת, ל"א א') נותנת פתח להבנה עמוקה של המושג. וזו לשון הגמרא: "תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי". הגמרא מאריכה לספר על כמה גרי צדק שבאו עם בקשות מוזרות (כדאי לראות בפנים את הגמרא). מדובר שם על בקשות תמוהות (להתגייר על מנת ללמוד את התורה על רגל אחת, או להתגייר על מנת להיות כהן גדול וכו'). שמאי הזקן מיהר לחתוך, לגעור בהם. הלל, לעומתו, האמין בתהליך. הוא לא "חתך", אלא התגלגל, התקדם צעד אחד, מתוך אמונה שבהמשך נקודת המבט של הגר תשתנה והוא יזנח מעצמו את התנאי המוקדם ההזוי בו פתח. הוא האמין שבסופו של דבר הטוב ינצח, והאדם השואל יבין מעצמו את טעותו, וישאף לתקן אותה. זה בדיוק מה שקרה. עם הזמן, הגרים נוכחו במתיקות התורה, וזנחו את תנאם, כשהם מקבלים על עצמם באופן מלא ושלם את היהדות. הגמרא שם מסכמת ואומרת, שיום אחד נזדמנו שלושתן למקום אחד, ואמרו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

קפדן הוא אדם שחותך (זו משמעות השורש ק.פ.ד, כמו: "קפד ראשו"). יש תפקידים ציבוריים שמחייבים את זה. זו מידה שיש לה מקום, וכולנו נדרשים לפעמים לחתוך ולהיות קפדנים, כי יש מקום לכל מידה. אבל הגמרא מלמדת אותנו שבענייני חינוך - זה תנאי בלתי נסבל. זה יסוד מהותי בחינוך: מי שרוצה ללמד, מי שרוצה לחנך, צריך להיות מוכן לתת מקום לחניכיו לעבור איזה תהליך, להתגלגל עם מה שיש, ולקוות לטוב. זה מחייב הרבה ענוה. זה מחייב הרבה סבלנות. אבל חז"ל מגלים לנו שזה התנאי להצליח בחינוך.

אז הבה נהיה מציאותיים. לא די בחיוך אחד, במחמאה וחצי, ביומיים של התנהגות לא ביקורתית או איזה זמן איכות אחד, כדי לצפות מיד שהנער יחזור להיות צדיק גמור. זה לא עובד ככה. תפקידנו לאפשר תהליך צמיחה עצמי, שלוקח זמן. וככל שנבין שעלינו להכיל את התהליך הזה, כך יש סיכוי שבטווח הארוך נצליח להתמיד – וגם, בעזרת השם, לראות תוצאות מבורכות.

לרכישת ספרי הרב דן טיומקין, היכנסו לכאן.