איך מגדלים ילדים מאושרים, ומשרים אווירה טובה בבית? 10 טיפים שאסור להחמיץ

בית יהודי הוא קרקע פוריה לרעיונות הגדולים שיוצרים משכן לה‘. באוהל אברהם ושרה, שם ה‘ היה תמיד במחשבתם, ונישא תמיד בפיהם; ”וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה‘“ (בראשית יג ד). הרב אביגדור מילר זצ"ל, מגדולי בעלי המחשבה בדור האחרון, מבאר לנו במתק שפתיו איך הופכים את ביתינו הפרטי לבית נצחי, למשכן לה', למקום המגדל ילדים מאושרים ואוהבי ה'.

1. הורים יכולים להפוך את ילדיהם לילדים שמחים. כאשר יורד גשם, תאמרו: ”תראו, יורד גשם! איזה כיף“! לילדים אין כל דעה קודמת על הגשם, ולכן הם מסכימים עם אימם שהגשם הוא ”כיף“. כתוצאה מזה, כל חייהם הם ייהנו מן הגשם. אבל אם האמא אומרת, ”אוי, הגשם הרס לנו את כל היום“. אז הילד יראה תמיד את הגשם כמטרד, בכל פעם שיראה אותו הוא חוזר בתת ההכרה לרושם שיש לו מילדותו.

2. הרוח היא מטרד? אנו נוטים לחשוב: ”יש רוח בחוץ, אי אפשר לצאת“. ”הרוח העיפה לי את  המטרייה"... אבל הרוח היא שמחה. כשהיא נושבת על פנינו היא מביאה לעולם את גז האוזון ופחמן דו חמצני, ומרעננת את הנשימה. ללא הרוח לא היה מזון בעולם. הצמחים זקוקים לפחמן דו חמצני כדי לחיות, והוא נמצא בריכוז נמוך מאד באוויר, 3 חלקים מתוך 10,000.

חשוב להבין, לולא הרוח, הצמח היה מכלה את הפחמן הדו חמצני הסמוך אליו ומת. אבל הרוח מניעה את האוויר, וכך יש לצמחים אספקה קבועה של פחמן דו חמצני. ”אי אפשר לעולם בלא רוחות“ אומרת הגמרא במסכת תענית (ג).

כשאומרים לילד, "דוד, הרוח נושבת! כמה נעים!" הוא עונה: ”נכון“. ואז במשך כל ימי חייו, כשהוא יוצא ומרגיש את הרוח, בין רוח קיץ קלילה ובין רוח צוננת של חורף, נעים לו.

למדו את ילדכם ליהנות מהאביב, משמש הקיץ, מרעננות האור בחורף ומהשלכת בסתיו; וכך הם יחיו תמיד בתודה ושבח למי ש“משנה עתים ומחליף את הזמנים".

4. הרגילו את הילדים לשמוח בשתי עיניהם, בלב הפועם, בבריאות תקינה, בעצמות שלא כואבות, במתיקות השינה. להודות כשלא כואב הראש או השן, השמחה שיש בהליכה פשוטה. לחוות את ההנאה מכוס מים כשצמאים, להעריך את העובדה שלא חסר לנו אוכל. החירות שבחיים במדינה חופשית ולא תחת איזה רודן אלים, הנוחות של חשמל ואינסטלציה, ועוד אינספור צרכים ומותרות שמנעימים את חיינו.

5. עוד משפטים לומר לילדים: "ראו את העצים האלה! הם כל כך יפים, לא? והעננים בשמים, תראו איך הם משתנים כל הזמן!“ כשהם הולכים לישון, להראות להם את הלבנה: ”תראו איזה ירח! יפה, לא“? ומאז הם יראו תמיד את הירח דרך העיניים שלכם, ויכירו לכם טובה שנתתם להם את האושר הזה. חשוב ביותר שילדים יתחילו את חייהם עם "משקפיים ורודות", שהכל ייראה להם טוב ושמח.

6. כדאי להזכיר להם: ”נכון שאנחנו אוהבים את ה‘“? כשנותנים להם ממתק או צעצוע, צריך ליידע אותם שהוא בא מה‘; בכך נלך בעקבותיו של אברהם אבינו שבשעה שנתן לעוברי-אורח בגנו ובאוהלו מטוב ה‘ הודיעם מי עשה את כל הטובה הזו, ולמי הם חייבים להודות על כך.

7. ובין ההזדמנויות לשמוח בבית היהודי, אלו הימים הטובים, ימי שמה של מצוה: פסח, שבועות, סוכות, פורים, חנוכה, ט“ו בשבט, ל“ג בעומר, אפילו מאסרו-חג ומראש חודש צריכים לעשות עסק בבית, כדי ליצור אוירה של עבודת ה‘ מתוך שמחה; וכך הבית נהיה מקום של שמחת התורה.

(צילום: shutterstock)

לצאת עם המשפחה לפארק בחג, זו שמחה, אבל לא שמחת יום טוב. את שמחת החג מחדירים לילדים כשאומרים להם: ”היום הוא החג של יציאת מצרים“, או ”היום קיבלנו את התורה!“ אפילו לשבת ולעשות ”מסיבה“ של חמש דקות לכבוד החג, שבו נדבר על תוכנו של החג, קחו זמן ושבו יחד עם הילדים שירו איתם שירי קודש, והסבירו להם את ביטויי האהבה אל הקב“ה, כדי שיהיה אצלם תוכן חי בשירים האלה.

לאחר הסבר על החג, תאמרו לילדים: "נכון כיף לנו עכשיו?", והם יאמרו: "כן", ולאחר שבאותן דקות ספורות כבר השגתם לפני כן את המטרה, אז אתם יכולים לקחת אותם לגן החיות, אחרי שכבר הנחתם להם יסוד חזק לשמחת יום טוב אמיתית.

7. דברו עם הילדים על העונג וההנאה שיהיו בעולם הבא. אפשר למצוא לזה משלים מוחשיים יותר, כמו בוקר בהיר, גינה יפהפייה. ההכרה בקיום החיים שלאחר המוות היא יסוד לכל התורה, וצריך להניח אותו בשנים המוקדמות ביותר. אסור להימנע מלהזכיר את הגיהינום, כשיש הזדמנות שמתאימה לזה, אבל לא כאיום על מנת להשיג ציות. כשילד חווה רדיפה של גויים, כגון אזעקה בזמן מלחמה – צריך לגרום לילד להיות בטוח שהאויבים יקבלו את עונשם בגיהינום.

8. כמו שהמשכן נקרא ”בֵּית תְּפִלָּה“ (ישעיה נו ז), כך גם הבית שלנו צריך להיות בית תפילה. האמא היא הסמל של תפילה בבית. אמנם הרבה פעמים אין לה פנאי לתפילות ארוכות, אבל אם יהודיה מתפללת תמיד. וכל תפילותיה באות מן הלב. אם שיודעת שהיא נמצאת תמיד בנוכחותו של ה‘, תתפלל על כל דבר בחייה, אפילו הדבר הקטן ביותר: חתך בברכו של הילד, או מבחן בגמרא הם הזדמנויות לאם לדבר בתחינה לפני ה'. היא מתפללת בקומה ובשכבה; על ילד חולה, על בעלה שיצליח בלימודו ובעבודת ה‘ שלו, ואם הוא מאלו מי שפרנסתו מעסקיו שימצא פרנסה טובה, שהבנים ילכו בדרך הישר ושיהיו רווח ושפע ושמחה בבית. כך נהגה שרה, וזו אחת הסיבות לכך שביתה היה כל כך מרומם.

9. בבית יהודי, על הקירות תלויים תמונותיהם של צדיקים. יש מדקדקים שלא תולים שום תמונות, אבל מי שכבר תלויים אצלו תמונות של ילד משחק בגינה וכדומה, למה שלא יהיו שם תמונות של ”גדולים“? הבית משתנה לטובה כשתלויים בו תמונות של הבבא סאלי, ה“חפץ חיים“ או צדיקים אחרים מדורות עברו. והילדים מביטים ומבינים שאלה הם האנשים ”הגדולים“ שלנו, מושא שאיפותינו.

10. הילדים צריכים לדעת ולחוות ששמחה מרגישים בתוככי הבית דווקא, ולא בחוץ. משפחה שהבית הוא מרכז חייה, לא רודפת אחרי טיולים ונופשים למיניהם, או אכילה במסעדות ועוד מנהגים שמגיעים מהגויים. הילדים אינם זקוקים לצעצועים יקרים או דמי כיס נדיבים, והמשפחה כולה נמנעת יחד מעריכת שמחות מפוארות ויקרות. במשכן שהוא הבית היהודי, שואפים לחיות בפשטות, כיאה למי שעבודת ה‘ היא מה שמעניין אותו. כשההורים מחנכים לאור הרעיונות האלה, הם עצמם גדלים עוד ועוד. הם מעוררים את הכוחות הפנימיים שלהם ומנצלים אותם, וכשמדברים על גדלות הם מתרוממים ביחד עם ילדיהם. "מכל מלמדי השכלתי, מחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז.).

בסיום דבריו, פונה הרב מילר להורים, ומזכיר להם שהבית שהם מקימים הוא משכן, שנשאר גם לנצח. ביהדות, המילה מוות אינה "סוף החיים", אלא החלפת מקום. כך מבואר הפסוק: ”וַתָּמָת שָׂרָה“ – שרה עברה מן העולם הזה ליהנות מזיו השכינה.

וגם האוהל של שרה, כל מה שפעלה בעולם הזה, לא מת ונעלם, כי כל מה שהיא בנתה, כל הרעיונות הגדולים והדבקות שהיא הצמיחה בביתה, יישארו לנצח אצל עם ישראל, כמו שאנו מנסים לחקות אותה ולבנות את בתינו על פיה הדוגמא שלה. ממילא אוהלה של שרה חי וקיים.

המוות חסר משמעות למי שהקימה משכן לה‘, וגידלה דורות של עבדי ה‘ בעולם. סוף החיים אינו אלא שער גדול ונפלא להיכנס בעדו לעולם הבא, בו מוצאים את השכר שמגיע למי שהפך את ארבעת קירות ביתו למשכן של עבודת ה'.