לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ז: לבטים

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

כשדודתה מארה"ב, אחותה הערירית של אמה, נפטרה - הועברה לרשותה ירושה שאפשרה להם לקנות דירה. שבי חשבה שאולי זו עוד הזדמנות לבחון את האפשרות לעזוב את הקריה ולעבור לגור ליד אביה בארה"ב. הוא ניסה לשכנע אותם לרדת לארה"ב ולגור באזור חרדי, אך בעלה סרב לעזוב את המקום בו צמח וגדל, מקום ממנו ינק את שורשיו ועליו מסר סבא רבא שלו את נפשו, ארץ אליה הוא קשור בכל ליבו ורבדים עמוקים מהם ספוגים בזיכרונותיו.

- אני בטוח שאמי תתרכך בסוף - ניסה לפייס אותה - אני מכיר אותה. הקשיחות הזו לא תחזיק מעמד לנצח!

אולי הרגיע את עצמו - חשבה - אולי רצה לרפד את ייסוריו בתקוות שכאלו. אין ספק שכאבו של בן בעקבות התנכרות אמו הם משא שאין זה פשוט להתמודד עמו. ואולי בסתר ליבו האמין שאמו תתרכך כשיגורו קרוב אליה... אולי קיווה שהילדים ירככו אותה...

שבי תהתה אם הוא יודע משהו על דודו, בנימין. היא לא הייתה אופטימית כמוהו. החרם שהחרימו את בנימין גרם לה לחשוב שחמותה היא מהזן של העיקשים הבלתי מתפשרים.

 לבסוף ויתרה על כל השיחה הכואבת שממילא לא תוביל לשום שינוי, כך העריכה, ויצאה עם בעלה לבחון מבנה ישן נושן ברחוב ארלוזרוב.

- צריך לשפץ! - אמר אפרים ועיניו נוצצות וזוהרות - המיקום נהדר! יש שטח גדול סביב הבית ואפשר לעשות פה גינה יפיפייה עם שטח למשחקי הילדים. נוכל לבנות כאן שתי קומות - הציע כולו נלהב - יהיה לנו בית מספיק גדול ורחב עם כמה חדרי שינה למעלה ולמטה. מטבח חדש ומרווח. שבי, לא האמנתי שאי פעם נגיע לכך!

קנו את הבית הישן ונשאבו לעידן של בניה. מפגשים עם מהנדס, אדריכל, קבלן, קבלת אישורים מהעירייה, ביקור בחנויות לאבזור הבית, בדיקה של סגנונות מטבח וקבלת החלטה איזה מטבח הכי מתאים להם ולתקציבם.

הימים היו צפופים בהתלהבות של עשייה. התרגשות בשל החלטות על הפרטים השונים מלאה אותם בציפייה מתוקה לראות את המוגמר.

- איזו התרכזות בעולם הזה - אמרה לאפרים באחד הערבים - אני מרגישה שאנחנו שוקעים בהווי העולם הזה, וזה מפריע לי כל כך.

- הרי לא רדפנו אחרי זה! - אמר אפרים - משמים קיבלנו את הירושה של דודתך, וזה הגיע בדיוק בזמן, כי כבר היה קשה להסתדר בדירה השכורה הקטנה עם המשפחה המתרחבת שלנו. עלינו להודות לקב"ה בכל שלב ושלב, ולא לשכוח שהוא זה שגמל לנו את הטוב הזה, לא בכדי שנשקע ב"עולם הזה", כדבריך, אלא כדי שתהיה לנו פינה משלנו לגדל את ילדינו לבני תורה.

- הביטי - הוסיף, משראה שדבריו עדין לא הרגיעו אותה - כשהייתי קטן היו המושגים הרבה יותר מצומצמים וצנועים. אבל כך היה אצל כולם. היום כולם חיים ברמה גבוהה יותר, ואין צורך להרגיש רע עם זה.

- האם אנחנו נסחפים עם כולם? - שאלה את עצמה.

*  *  *

- הייתי רוצה לעשות יותר מעשי חסד - אמרה לרבנית שולזינגר, אשת רב העיר, אותה פגשה אצל הירקן.

- אמי תמיד אומרת - השיבה לה הרבנית - שהחסד הכי גדול שאמא יהודייה יכולה לעשות, זה לטפל במסירות בילדיה בבית. אם אישה מטופלת בילדים מזניחה אותם על מנת לעשות חסדים מחוץ למשפחה - אין זה חסד כלל! חסד על חשבון מישהו אחר אינו חסד. חוץ מזה, הלא את עובדת כמורה. אם את עושה את עבודתך באמונה ובמסירות ועוד עסוקה בבית עם הילדים הפרטיים שלך, יש לך מספיק הזדמנויות לעשות חסדים ולהיות בעלת חסד.

שבי הרגישה שהרבנית הרגיעה מעט את מצפונה. אין נדרש ממנה בשלב זה של החיים לעזוב את הבית ולחפש לעשות חסדים. כרגע מה שנדרש ממנה זה להיות אמא מסורה לילדיה, רעיה טובה לבעלה, מורה טובה לתלמידותיה. עליה לחפש את עשית החסד במסגרת הזו שהיא פועלת בה.

- זה מזכיר לי סיפור שלמדנו בבית הספר היסודי - צחקה שבי כשסיפרה לבעלה - על ילד שקיבל משימה לעשות מעשה חסד. אחותו בקשה שייתן לה צבע, והוא גרש אותה באומרו שהוא עסוק. אחיו הקטן בקש ממנו לשחק אתו בכדור, וגם אותו סילק באומרו שהוא עסוק מאוד. לבסוף בקשה אמו שיזרוק את הזבל, והוא אמר שהוא לא יכול כי הוא מחפש לעשות חסד... כן, חסד לא צריך לחפש רחוק. צריך להתחסד קודם כל עם הקרובים אליך ביותר. אולי הם לא יפרסמו אותך כבעל חסד, אבל לא את הפרסום אנחנו מחפשים. לא כן?!

*  *  *

שבי אהבה את ריח הסיד וריח העץ הטרי הנודף מהארונות החדשים. הווילונות הארוכים הוסיפו נופך חמים לבית. גרם המדרגות היה מודגש על ידי מעקה מתכת בעל פיתוחים עדינים והילדים נהנו לעלות ולרדת בו. היא דווקא מצאה שזה לא הכי נוח. כל כך הרבה פעמים נאלצה לעלות ולרדת במדרגות. פעם מפני ששכחה למטה דברים שהייתה צריכה בקומה העליונה, ופעם כדי להוריד דברים שצריכים להיות בקומת השרות. אך חרדתה הייתה נתונה בעיקר לרחלי התינוקת, שבזחילתה השתלטה על כל הבית בן שתי הקומות.

- ככה זה - אמר אפרים - האדם לומד ללכת לפני שהוא לומד להיזהר, הוא לומד לדבר לפני שהוא לומד לשתוק. השכל, כנראה, מגיע תמיד מאוחר יותר. נתקין גדר מעץ ונתפלל להשם שישגיח על כל הצאצאים שלנו בגשמיות וברוחניות.

כמה שמחה כשאביה הגיע לביקור בארץ. הוא שילב זאת עם סדרה של הרצאות אותן התחייב למסור בטכניון. לא הייתה זו הפעם הראשונה שראה את רבקי, חדווי, דסי, שלוימי, שמוליק וצביקי. אולם את רחלי - עדיין לא ראה. היה זה בחנוכה, לפני כשנה, כשישבו כולם בסלון והחנוכיות של כל הבנים האירו את החדר בחמימות כשהן עומדות מול החלון הגדול הנשקף אל הרחוב ומכריזות בעליזות על נס פך השמן שנשאר בטהרתו ועל ניצחון ערכי הנצח את ההווה, אפילו אם הוא נוצץ ומסנוור. אביה הוציא מנרתיקו את הגיטרה והחל לשיר עם הילדים שירי חנוכה תוך כדי פריטה. שבי התרווחה בכורסתה כשהיא גולשת את זיכרונות הילדות בעוד ילדיה גומעים לרוויה את סבם, מרותקים לכל תנועה ולכל צליל שהוא מפיק בין מפיו ובין מהגיטרה שלו, עליה שמעו כה רבות.

 אחר-כך כשישבו לבדם במטבח ושתו כוס קפה שאלה את אביה כיצד מרגיש סבא - אביו.

- ברוך השם - ענה אבא ופניו אורו - החזרה בתשובה עושה עמו נפלאות. הוא מלא מרץ ועניין. יש לו סדר יום עמוס והמון חברים. הוא מקובל מאוד שם, בקהילה שלו. אני לא זוכר אותו מאושר כל כך מאז שאני מכיר אותו.

- ולמה הוא לא רצה לדבר אתך בעבר? למה הוא כעס עליך כשחזרת בתשובה?

- הוא לא כעס עלי בגלל שחזרתי בתשובה. הוא כעס בגלל האמון שנתתי בציונות ובמנהיגיה. הוא חשש שאתאכזב. לדעתו, כולם מושחתים. הוא לא האמין שאני חזרתי בתשובה כי רציתי להיות מחובר לד' יתברך, לתורה ולעם ישראל. וזה שהוא לא דיבר איתי שייך כנראה למשהו מהעבר שלו, שאיננו ידוע לי. אני חושב שגם החזרה בתשובה שלו וגם העובדה שחזרתי לארה"ב ואני גר לא רחוק ממנו, השיבו לו את הרוגע הנפשי. עכשיו הוא מזכיר לי את האב שהכרתי כשהייתי ילד, האב שכל כך הערצתי.

- אתה רוצה לומר שהוא נידה אותך בגלל לחץ נפשי שהיה לו?

- זה משהו שאינו קשור בי, ילדונת - אמר מהורהר - אני חושב שהעלייה שלי לישראל הזכירה לו משהו מהעבר שלו, משהו שהתאמץ, כנראה, לשכוח ולהדחיק.

- אתה יודע מה זה?

- אין לי מושג. את יודעת שהוא לא מדבר על העבר שלו.

*  *  *

הנאה רבה נהנו כשאירחו את אתי, אחות בעלה, ומשפחתה. הבית המרווח אפשר להם להזמין אורחים והיא, שבי, עשתה זאת בשמחה. גם אתי ובעלה שמחו לבוא ולהתארח בבית הקריתי והיפה. מירושלים הרחוקה הצפינו לקריה כשאתי מריחה את הניחוחות המוכרים בערגה.

- רוצים לראות פרות? - שואלת אתי בהתלהבות את ילדיה והם כמובן הולכים אחריה כדי לראות את אחד מפלאי הבריאה מבחינתם, הכוונה לרפת של בוים שעדין נותרה בקריה, כשבעליה מסרב בעקשנות להתמסד ולהסתגל לשינויים שחלו בה כשהפכה לעיר על כל סממניה, הטובים והרעים.

אתי ובעלה הרגישו אשמים בכל התסבוכת.

היה זה כשהיו זוג צעיר, שהרגיש עדיין צורך למצוא פתרון לכל הבודדים והבודדות שסביבם. הרעיון היה של זאב, בעלה. היה זה כזה רעיון מבריק, עד שפשוט שלא הבינה איך לא עלה הרעיון על דעתם קודם לכן. אמנם אפרים היה בין הבחורים המבוגרים בישיבת חברון. אמנם הוא היה מבוגר משבי בעשר שנים, אך גם היא לא נשארה צעירונת בת עשרים. רוב חברותיה כבר טיילו עם פעוטותיהם. היו כאלו שהכניסו את הבכורה שלהן לכתה א'. היא הייתה האחרונה במחזור שעדיין לא נישאה.

- אפרים הוא בחור מבוגר - אמר זאב לאתי - אפשר להציע לו ישירות, והוא יגיד את דעתו בעניין.

לאחר שאפרים הסכים, פנה זאב אל אביה של שבי והציע לו את ההצעה. זאב היה בטוח שאתי סיפרה על ההצעה לאמה, וכשלא שמע על התנגדות, הניח שיש הסכמה. אתי הייתה בטוחה שהוא לא יציע את הרעיון מהר כל כך. חוסר הבנה או חוסר תקשורת גרם לזאב להציע את ההצעה למר סטון שהתרגש מאוד, אך היה ספקני באשר להתאמה המשפחתית. רק לאחר שאפרים הביע את הסכמתו, הובא העניין גם בפני שבי. שבי התרגשה מאוד. מצד אחד הרגישה שמחמיאים לה, אך מאידך עבר במוחה הרהור מטריד, "ומה תגיד המורה זילבר?".

כן. דעתה של המורה זילבר חשובה לה מאוד. אך דווקא הפעם אין היא יכולה להתייעץ אתה. עם מי היא כן יכולה להתייעץ? אולי עם הרבנית למברגר, אשתו של ה"מאקווא רוב"? הן היא ידועה בחכמתה הרבה. אולם כשבאה להתייעץ אתה, נודע לה שהרבנית טסה לאנגליה לבקר את הוריה.

התקשרה למירב, אך זו הייתה עסוקה בילדיה שחלו באבעבועות רוח ולא הייתה פנויה. לא בטוח שמירב תבין אותה, חשבה. שירה לא ענתה, ושיפי הייתה טרודה בטיפול באמה שבאה להתגורר בביתה לאחר שהתאלמנה, והרגישה שאין זה מתאים לשוחח אתה במצב כזה. שולמית הייתה בבית החלמה לאחר לידת התאומים, והטלפון היה תפוס כל הזמן, או לא ענו. בין לבין, כשהיא חוככת בדעתה עם מי לשוחח על מנת לסדר את מחשבותיה ורגשותיה - השהתה את תשובתה.

אלא שאתי לא ויתרה.

- אפרים כבר מבוגר. גם את עומדת לעבור את השלושים בעוד שנים ספורות. שניכם יכולים לבנות בית יפה כל כך. אל תדחי סתם. לפחות תיפגשו - ביקשה.

והם נפגשו. ודווקא בביתם של אתי וזאב, שבתקופה הראשונה לאחר נישואיהם עדיין גרו בקרית אתא.

השיחה הייתה קולחת. היו להם הרבה נושאים משותפים וזיכרונות מהעבר. הם הלא היו כל כך קרובים, וכל כך רחוקים! ועכשיו כאילו קרס אותו מסך שהפריד ביניהם, כשהם מגלים שאין הם זרים זה לזו כלל. אפרים יצא מהפגישה בתחושה שהנה, מצא את שחיפש כל הזמן. הוא פקפק אם שבי תסכים. הוא חשש שהצליעה ממנה סבל תרתיע אותה. אתי, אחותו, שמחה לראות את האושר מהבהב באישוניו. כבר מזמן לא ראתה אותו כך. בעצם לא זכרה כלל מבע של תקווה ושמחה בעיניו. אולי כן ראתה בהן שמחה. שמחה בנשואי אח או אחות. הן יוסי, חנה, מרים, ציפי, שמואל, אלחנן והיא עקפו אותו ונישאו לפניו. ראתה אצלו שמחה בהולדת אחיין או אחיינית. אבל הייתה זו השתתפות בשמחה של מישהו אחר. עכשיו הבחינה שהשמחה היא פנימית, משלו. כנראה שהתקווה היא זו שצבעה את עיניו בברק של אושר, שגרם אף לה להתרגש. אולי, סוף, סוף, יזכה גם הוא, בעזרת השם, להקים בית בישראל? ההורים יהיו מאושרים, ועוד כשידעו מי היא הכלה, הם יהיו מאושרים בכפל כפליים, כן! בזאת לא היה לה ספק כלל!

שבי בדקה בינה לבין עצמה אם צליעתו של אפרים לא מפריעה לה. היא העריכה את אישיותו ושמעה על כישרונותיו. גם התמדתו בלימוד, למרות כל שעבר עליו, העידה על אמונה תמימה בקב"ה ועל נפש חזקה. שבי לא התלבטה רבות. החלטתה הייתה ברורה וחיובית!

*  *  *

התנגדות אמו של אפרים הייתה מפתיעה כל כך ובלתי צפויה לכולם. רק לאחר שהזוג נפגש נודע על כך לאם, שהודיעה על סירובה לעניין.

- אבל אפרים כבר בן שלושים ושש, אמא! עד מתי הוא יחכה? חבריו כבר מזמן ברכו "ברוך שפטרנו" כשהעלו את בכוריהם לתורה - טענה אתי שרצתה גם לטהר את בעלה מהעניין.

- בשום פנים ואופן לא! - הכריזה אימא זילבר - כל המחותנים שלנו הם אנשים מכובדים ומיוחסים כל כך, איך עלה על דעתכם שאסכים שאפרים שלי ישתדך עם מישהי חסרת כל יחוס? איך עלה על דעתכם - הוסיפה בהנמיכה את קולה - שמר סטון ישב יחד עם אבא ועם כל המחותנים והגיסים שלנו - הלא הם אנשים חשובים כל כך! תלמידי חכמים ידועים ומפורסמים! האם את רוצה שאבא יתבזה? - שאלה בכאב - זה מה שמגיע לנו? זה מה שמגיע לאפרים שלנו?

- אבל אמא - קראה אתי בקול נשבר - הלא שבי גדלה פה, בבית הזה. היא לא סתם מישהי! אצלנו היא התחנכה! ובכלל, לא רואים עליה שום דבר.

- מה זה צריך לנחם אותי? - לא הבינה אמא זילבר.

- אמא - קראה אתי כשדמעות חונקות את גרונה - כולנו עקפנו אותו! רק מוישי עוד צריך להתחתן. את לא מרחמת עליו? ושבי כזו נהדרת. היא הייתה לי כמו אחות, ולך כמו בת.

*  *  *

לומר לאמא שאפרים צריך להתפשר בגלל הנכות שלו לא יכלה. הרגישה שבכך תכאיב לה יותר מדי. אמה סירבה לקבל את המציאות שאפרים שלה הפך לנכה בעקבות מחלת חום ויראלית. בשבילה הוא היה עדיין אותו ילד בריא, חכם ויפהפה, כמו כשהיה בן ארבע, לפני שחלה. אתי ידעה שהאם חשה אשמה עקב נכותו זו, אם כי, כמובן, לא הייתה אשמה כלל. אבל לומר לאמא שאפרים צריך להתפשר - לא יכלה! יש דברים שאי אפשר לומר גם אם הם נכונים, הגיוניים ואפילו צודקים.

- אין לזה שום קשר לנושא הנישואים - סיכמה אימא זילבר את הנושא - היא בחורה נהדרת, אבל לא בשביל אפרים שלי!

*  *  *

 כששבי שמעה שהגברת זילבר מתנגדת לנישואיהם, היא הסתגרה בחדרה. ישבה בכורסה והרגישה ריקנות כזו, כאילו הודיעו לה שאמה נפטרה. לו הייתה מבוגרת יותר כשאמא שלה נפטרה - כך הייתה מרגישה, הניחה. אפילו לבכות לא יכלה. פשוט ישבה מצונפת בעצמה והעבירה בעיני רוחה את כל הרגעים שחוותה עם המורה זילבר ומשפחתה, ואלו היו רבים. אוי, רבים כל כך. רבים מדי. אפילו לכעוס לא יכלה. היא הבינה אותה! בעצם, הייתה זו שטות לחשוב שירצו בה. היא ידעה שמשפחת זילבר השתדכה עם המשפחות החשובות ביותר בחברה החרדית. עם בנים ובנות של ראשי ישיבות או של משגיחים מפורסמים. גם הגיסים והגיסות היו מהשורה הראשונה. כמו כן ידעה עד כמה הייתה המורה זילבר גאה בשידוכים אלו, ואיך עלה על דעתה שהם יסכימו להשתדך איתם, בעלי תשובה, לא ידועים? בוודאי זו בושה למשפחה! לא שיש לה מה להתבייש באבא הנפלא שלה, אבל מבחינת המשפחות אין זה מתאים.

שעות ישבה כך. הלילה כבר רד ועטף את העולם בשחרותו, וגם לבה התעטף בערפל של צער והרהורים מבולבלים. איש לא נקש על דלתה. אף אחד לא הפריע לה להתבודד עם עצמה. כיצד אצא מהחדר? - חשבה. - איך אראה את פרצופי ברבים? אנשים ידעו שהמורה זילבר לא רוצה בי. בעצם, מאיפה שידעו? אבל מספיק שאני יודעת! כן, גם כך זה גרוע מספיק!

חשה כאילו חטפה סטירה. כאילו הדם אזל מגופה ולא נותרה בה לחלוחית מועטה על מנת לקום, ללחוץ על הידית ולפתוח את הדלת. לא הרגישה בצמא, לא חשה ברעב. כאילו מתו בה כל ההרגשים. לבסוף כשלה למיטה ושם, רק שם, מתחת לשמיכה, מוגנת מעין זרה, נטפה לה טיפה אחת של דמע על הכרית. שכבה בעיניים פקוחות. אפילו לא הרגישה מתי שקעה בשינה כבדה.

רק אחר כך התברר לה שאביה ישב ליד חדרה, מצפה לרמז על מנת להיכנס. מחכה בחרדה מתי כבר תפתח את הדלת ותצא. רצה לשמוע אותה. השקט ששרר בחדרה היה מזעזע יותר מכל קול של בכי, לו היה נשמע. הלא היא מוכרחה לצאת, חשב. אפרים התקשר כבר כמה פעמים, אך הוא אמר לו ששבי לא יצאה עדיין מחדרה.

*  *  *

למחרת לא הלכה לעבודה. הייתה זו פעם ראשונה בשש שנים שהיא נעדרה. תמיד הייתה הולכת אפילו חולה, אבל הפעם היה זה גדול ממנה.

כשיצאה סוף סוף מהחדר, היה אביה מזועזע. היא הייתה שחורה לגמרי.

- ניסע לארה"ב - הציע - יש עולם גדול בחוץ, ילדה! בעזרת השם, עוד תראי ימים יפים!

אלא שאפרים לא התכוון לסגת. הוא התקשר ורצה לשוחח עם שבי, שלא הסכימה בשום פנים ואופן.

- אני לא מוכנה לצער את המורה זילבר, אני חייבת לה יותר מדי. לו הייתי יודעת שאין זה על דעתה - לא הייתי ניגשת! - אמרה לאביה.

התבודדה בחדרה. הרגישה שמתעורר בה כעס. הרגישה שרימו אותה. שעבדו עליה. שכל הערכים אותם הקנו לה בבית הספר ואצל המורה זילבר אינם אמתיים. שאין הם חיים על פיהם. שיש מערכת אחרת של ערכים שמנחה אותם, מערכת שמוציאה אותה מן הכלל. ולמה? למה? כאבה.

הן היא מאמינה בקב"ה, מקיימת את מצוותיו, מאז גיל תשע היא לומדת במסגרת "בית יעקב". עד עכשיו כבדו אותה כל כך. תמכו בה. נעזרו על ידה. שמחו בידידותה. ועכשיו, מה קרה עכשיו? איך לפתע פתאום אין היא ראויה?!

הרגישה שהם צבועים. שאין הם באמת מאמינים בערכים עליהם דברו גבוהה גבוהה כה רבות, בערכים עליהם הצהירו כל השנים.

הקב"ה העמיד אותה בניסיון הנורא הזה, ומן הסתם יש לה כוחות לעמוד בזה. כוחות שלא ידועים לה. מאיפה תיקח אותם? חשבה. והלא היא באמת מאמינה שהקב"ה מנהל את העולם ומנהיג אותו. אבל אולי הם אינם מאמינים? תהתה. אולי כל האמונה שלהם היא מערכת של נורמות חברתיות ותו לא?

הרבה מחשבות עברו בראשה ובלבה באותם ימים. חזרה לעבודה, מסויגת ושקטה. כמו קמה מ"שבעה". סקרה את הסובבים אותה במבט אחר. בדקה אם התנהגותם מראה על אמונה בהשם או שזו מצוות אנשים מלומדה, מן מס חברתי מן השפה לחוץ. לפתע לא הייתה בטוחה במניעיהם. גם כשהלכה ברחובות קרית אתא תהתה אם האנשים הם באמת דתיים או שהם "משחקים אותה".

באותה תקופה הייתה נתונה לסערה שטלטלה אותה. הרגישה שהיא צריכה לעשות סדר במחשבותיה ובראשה.

מזועזעת מעצמה, מצאה את עצמה חושבת איך זה לחיות כחילונית. הרגישה שכל עולמה קיבל טלטלה וזעזוע. הרגישה שהיא כמעט מאבדת שליטה. אין זה רק שאיבדה את המורה זילבר, אלא גם את אתי שהייתה לה כאחות, את מוישי שהיה לה כאח. את שאר בני משפחת זילבר. נס שסבא וסבתא מילר כבר נפטרו, אולי הייתה מאבדת אף אותם, חשבה בציניות. ואולי גם אותם איבדה? חשבה.

האם תאבד גם את אמונתה וערכיה? האם תאבד את הקשר שלה עם הקב"ה?

לא! - שמעה את עצמה צועקת בתוך לבה - היא מאמינה בקב"ה! למרות הכל! היא אוהבת את מצוותיו! היא לא יכולה לחיות ללא השבת, ללא החגים, והיא תחנך את הילדים שלה להיות יהודים נאמנים להשם וללכת בדרך ישראל סבא. יהיו לה ילדים, בעזרת השם. "הם" לא יגרשו אותה מחצרות השם. קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. והיא - באמת קראה להשם. מעומק נשמתה קראה אליו. הרגישה שהתהום אליה היא מביטה בעיניים קמות עמוקה מאוד. עמוקה יותר מדי. אפרים מצא חן בעיניה. אפילו מאוד, אבל סטירת הלחי הייתה כואבת יותר מדי. לפתע חשה חוסר ביטחון. ואולי כל השידוכים שהציעו לה בעבר ירדו על רקע זה, אלא שהמציאו להם סיבות אחרות, אלגנטיות יותר, על מנת שלא לפגוע בה?

נכון, כרגע הכל נראה לה "שחור", חשבה, אבל שום דבר אינו "שחור" באמת כמו שזה נראה באותו רגע! וגם שום דבר לא כל כך נוצץ כמו שזה נדמה בראשונה. האמת אינה כזו. לא יכול להיות! האמת היא באיזה שהוא מקום באמצע. ולא בגלל שכרגע רע לה היא תפקפק חלילה במה שהקב"ה עושה, ותחשוב שח"ו התורה אינה אמתית.

הרגישה שהיא, אולי, היחידה המאמינה בקב"ה באמת. ה"פריירית" של העולם! התהלכה כך קודרת ומשמימה.

אבא שלה שאל במבטיו: - מה יהיה? גם לו היה קשה. אולי היה לו קשה יותר מאשר לה, כיוון שהיה חסר אונים. ידעה זאת אם כי לא שוחחו על כך. הוא רק התפלל שהקב"ה ייתן לה כוח להתגבר.

בשלב מסוים קפצה את פיה בעיקשות כשחשבה: גם אברהם העברי נקרא כך כי הוא היה מצד אחד וכל העולם היה מהעבר השני! אם כך, אהיה כמותו וד' ירחם.

התקופה שלאחר מכן הייתה קשה ביותר. אולי השגרה היא שהחזיקה אותה ושמרה עליה שלא תתמוטט. בכל בוקר מיהרה לעבודה. שמחה להיפגש עם הבנות, התלמידות. הרגישה שהיא משקיעה את כל תשומת לבה בהן, בבעיותיהן, בעיצוב עולמן הרוחני. תמהה לגלות שהיא אפילו נהנית. כאילו כבשה את כל רצונותיה, שאיפותיה ותקוותיה. כאילו כל אישיותה הצטמצמה למשהו קטן מאוד שאינו תופס מקום, ולכן לא משנה כל כך אם היא מאושרת או לא. כאילו המרכז של העולם לא היה בה, אלא בעולם הגדול שמסביב, בתלמידות שלה, באנשים סביבה. לפעמים, כשחייכה, הרגישה איך ה"בפנים" שלה תמה. המת-החי צוחק? חשבה. כך הרגישה את עצמה - כמו מת שחי עדיין. אביה לא יכול היה לראות אותה בכך. הוא התעסק עם המאמרים שלו כשאוזנו קשובה לסימן ממנה. שבי שמרה על פרצוף חסר הבעה.

הימים חלפו באיטיות מרגיזה ומעצבנת. הייתה הולכת לישון כעוסה, וקמה מעוצבנת עוד יותר. ניסתה להעסיק את עצמה במערכים, במלאכות יד, אלא שקוצר רוחה מנע ממנה להשלים אותם.

כיצד גונב הדבר לאוזניה של מירב - לא ידעה, אבל כשמירב החלה לדבר הרגישה שהיא יודעת. הרגישה שהיא לא מסוגלת לשוחח על כך. ומירב לא דחקה ולא לחצה. מאז אותו יום שמה לב שכמעט כל יומיים הייתה מישהי מתקשרת אליה. פעם הייתה זו שיפי ופעם שולמית, וכמובן גם שירה ומירב. היו מדברות על הא ועל דא. התעניינו במה שעבר עליה בעבודה. אפילו הזמינו אותה אליהן.

פעם הגיעה אל שולמית, שניסתה נואשות למשמע את ארבעת הקטנטנים שלה וגם לטפל בתאומים.

- מה לעשות? - נאנחה או גיחכה, שבי לא הייתה בטוחה מה הדומיננטי מבין שניהם - תמיד הייתי כישלון במשמעת!

- אל תגידי כך - אמרה לה שבי - את תלמדי במשך הזמן כיצד למשמע אותם. מה שאני בטוחה זה שאת מעניקה להם המון חום אימהי. ובהתארגנות תמיד הצטיינת! חוץ מזה הם עוד קטנים. כשיגדלו תוכלי לדרוש מהם.

- אני רואה שאצל אחרות הילדים הרבה יותר ממושמעים! - קבלה.

- אני לא יודעת אם בגיל רך כל כך זה נקרא שהם ממושמעים. הם מצייתים, זה נכון, אבל לא נראה לי שזה מתוך הבנה. אולי אפשר לומר שהם מאולפים. חכי! כשיגדלו מעט תוכלי לדרוש מהם ציות מתוך הבנה ושכנוע - הרגיעה אותה - מלבד זאת, בדרך כלל קשה לנו להטיל משמעת בנושאים שבלב שלנו אנחנו לא שלמים איתם. למשל, אם אמא צריכה למשמע את ילדיה להיכנס למטה בזמן בעוד שהיא עצמה מתקשה לשמור על לוח זמנים, יהיה לה קשה לשכנע את ילדיה לעשות זאת. כי כלפי חוץ היא דורשת מהם, אבל בלב היא מזדהה איתם, וכיוון שהקטנים קולטים הכל, הם קולטים את המסר המבלבל והדו משמעי, והתוצאה היא - חוסר משמעת.

העובדה שחינכה ילדות בכתות א'-ב' תרמה רבות לניסיונה בטיפול בגיל הרך. דווקא הביקור אצל שולמית תרם להרגשתה הטובה. התפלאה על עצמה, כיוון שנסעה אליה מלאת חששות. שלא תפריע, שלא תכביד. גם חששה שתחוש צביטה בלב, דבר שלא קרה. להפך, הרגישה שעזרה לה להתמודד. ראתה שלא קל לה, לשולמית. התפללה בשבילה שיהיה לה גידול קל של כל החבורה השובבה.

אותו יום, כשחזרה הביתה, הכינה עוגה שאבא שלה אוהב. מאז ה"עניין" - העדיפה למסגר את מה שקרה במילה "עניין" - אביה התהלך כאבל, כשהוא בולש אחר כל תנועותיה והבעותיה. היא החליטה שצריך לעשות משהו על מנת להודות לו על הבנתו השקטה, על האכפתיות שלו. כן, לאבא שלה אכפת ממנה. ברוך השם שיש מישהו שהיא חשובה לו. אפילו זמזמה פזמון של שיר שהיה אהוב עליה בעידן שלפני ה"עניין". ריח העוגה הנאפית מילא את הבית בחמימות נעימה. ירדה למכולת וקנתה קצפת, פודינג ואגוזים. הוסיפה אותם לעוגה ושמה אותה במקרר. לפתע נזכרה בעוגת יום ההולדת שהמורה זילבר עזרה לה להכין לאביה. היה זה חזק יותר מכל המחסומים שניסתה לבנות. היא פרצה בבכי ומיהרה לחדרה לחנוק אותו תחת הכרית. כל כך רצתה להשתחרר מה"סיפור הזה", אבל משפחת זילבר "תפורה" אל תוך זיכרונותיה, ארוגה בין ידיעותיה והבנותיה. כל העצמי שלה כרוך באיזה זיכרון ממשפחת זילבר. האם תוכל אי פעם להתנתק מהם? האם תוכל אי פעם להשתחרר מהם? חשה חוסר אונים.

- ריבונו של עולם, עזור לי! - התחננה - אני משתדלת כל כך, אני רוצה כל כך להשתחרר מזה. אני לא מצליחה!

אביה יבוא בעוד שעתיים. החליטה לשבת ולומר תהלים. מסכה את כאבה במילים של דוד המלך, והרגישה כאילו מלבה הכואב נשאבו. הזדהתה כל כך עם המזמורים. למנצח על מות לבן... מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום... גם כשהיה לו קשה ומר - הוא שר שירים לקב"ה. תמיד חזר אל הקב"ה!

לפתע הרגישה במתיקות הרגע. כן, גם לה קשה ומר עכשיו, והיא מתחברת כעת אל הקב"ה. הוא נתן לה את החיים, הוא מנהל לה אותם, והוא יודע מה הוא עושה! מה יהיה! – חשבה, ואחר החליטה שעדיף לא לחשוב על העתיד. העתיד יבוא גם אם לא תחשוב עליו. בהחלטה נמרצת קמה, הכינה סלט ואומלט ביצים. ערכה על השולחן וציפתה לבואו של אביה.

היה זה ערב שעבר בצורה נעימה. סיימו את הארוחה בכוס קפה ועוגה. אביה נהנה מאוד, ועוד יותר שמח על ששבי גילתה נכונות לצאת ממצב הרוח הקודר. לקח את הגיטרה וניגן, דבר שלא עשה זה זמן רב. אחר כך לקח אותה ברכב לטיול לילי בחיפה. עלו ל"נוף פנורמה" ומשם השקיפו על כל המפרץ. מתאר קו המים היה מואר באלפי אורות מנצנצים. גם באניות שבנמל ניתן היה להבחין, על פי שרשרת המנורות שעיטרה אותן לאורכן ולגובהן. האוויר על הכרמל היה קריר ונעים, לא כמו זה בקרית אתא. השמיים היו מלאים בכוכבים מנצנצים באלפי אורות קטנים קרובים יותר ורחוקים פחות.

- ראה, אבא, כמה גדול העולם שהקב"ה ברא! קראתי שחללית עושה את המרחק מכדור הארץ לכוכב הלכת הקרוב בטיסה של שנתיים. תאר לך, אבא, כמה גדול ועצום הוא כל היקום על כל הגלקסיות שלו - אמרה לו בלחש נרגש - אתה יודע? קראתי היום מאמר על פצצת האטום. היה כתוב בו שכשגורמים לאטום, שהוא החלקיק הכי קטן בחומר, להיבקע - משתחררת ממנו האנרגיה העצומה שקוראים לה "אנרגיה אטומית". כשגמרתי לקרוא חשבתי לעצמי: אם כשמפרקים את החלקיק הקטן של החומר משתחררת כזו אנרגיה - כמה אנרגיה היה צריך כדי להרכיב את אותו חלקיק? וכמה אנרגיה צריך כדי להרכיב את כל היקום הנפלא הזה? לפרק אנחנו יודעים, אבל להרכיב, יכול רק הקב"ה! לומר לך את האמת - הזדעזעתי מהמחשבה על גדלות הבורא. ואבא של שבי שמח ששבי לא שקועה רק בעצמה ובכאביה.

כשחזרו לקריה ניתן היה להרגיש בהבדלי הלחות והקרירות. היה זה כמו לחזור לחממה חמה לחה ודביקה.

*  *  *

לאחר חג השבועות החלה תקופת האצה לקראת סוף השנה. נכנסה למערבולת של עשייה: מסיבת סיום, תעודות גמר, תמונות אישיות ותמונת מחזור. אירוע רדף אירוע. בסופו של דבר הגיע גם היום האחרון ללימודים. כל הילדות כבר הלכו הביתה. היא נשארה להוריד את הקישוטים מהקירות, לארגן את הציוד בארונות. להכין את הכתה לחופש הגדול. להחזיר את היומן.

מה יהיה עכשיו, בחופש? כשעבדה הייתה עסוקה רוב היום בפעילות סביב בית הספר, אבל מה תעשה עם עצמה בקיץ? הבינה שהיא די חוששת מעצמה. אולי זו הסיבה שקיבלה בשמחה את הצעתו של אביה לטוס לארה"ב לבקר את סבא וסבתא סטון. אלא שנסיעה זו לא יצאה לפועל. אביה קיבל התקף של כאבים. הרופא הפנה אותו למיון, שם התברר שיש לו אבנים בכיס המרה. הוא היה צריך לעבור טיפול שהיה כרוך גם בניתוח. שבי לא יכלה לעזוב אותו לבדו. היא ליוותה אותו בכל השלבים לפני הניתוח ואחריו. כשאבא החלים וחזר הביתה - נגמר גם החופש הגדול, ושבי חזרה לעבודתה.

*  *  *

באחד הערבים, כשישבו שבי ואביה בסלון, שקועים כל אחד בספרו - צלצל הטלפון והקפיץ אותם ממקומם. באותה תקופה מיעטו להתקשר אליהם, וגם הם לא התקשרו כמעט לאף אחד. שבי הביטה במכשיר בזעם.

- זה שוב אפרים - אמר לה אביה כשהוא מכסה את האפרכסת בכף ידו. כבר עברה יותר מחצי שנה מאז ירדה ההצעה בעקבות התנגדותה של אמו. בשבועות האחרונים התקשר אפרים וניסה לשוחח עם שבי, שלא הייתה מוכנה לגשת לטלפון. אביה המשיך להקשיב בתשומת לב. שבי נשאה אליו עיניים שואלות, והוא מסר לה שאפרים מציע לשאול את אחד מגדולי הדור.

גם לזה נטתה לסרב. אפרים, שהרגיש בהיסוסה גייס את אחותו, אתי, לעזרה. זו התקשרה אליה ודיברה איתה במשך שעות, משכנעת אותה שאמנם מכבדים הם את אמם ביותר, אך כולם במשפחה בטוחים שהיא טועה, ושטובתו של אפרים היא שהם יתחתנו. במשך מחצית השנה שעברה לא הוא ולא היא מצאו את זיווגם, והשידוך הזה ירד בגלל סיבה צדדית ולא בגלל שלא מצאו חן האחד בעיני השנייה. לבסוף הסכימה שבי שישאלו את אחד מגדולי הדור, ואת שיאמר - אותו יעשו.

התשובה הייתה להתארס למרות התנגדות האם.

- אמא לא תביע את התנגדותה ברבים - העריכה אתי, שבעצמה לא הבינה את אמה - בסוף היא תתרצה. הלא היא אוהבת אותך מאוד, אלא שיש לה מושגים נוקשים אודות ייחוסים. בשבילי את הכי מיוחסת בעולם! - ניחמה אותה, ולקחה על עצמה להכין את האירוע. היא הזמינה את כל האחים והאחיות.

היו התלבטויות קשות כיצד להתייחס לאירוסין הללו, שאמא התנגדה להם כל כך. כמה שמחו שאפרים סוף סוף יזכה להקים גם הוא את ביתו, ומצד שני לא ידעו כיצד תקבל זאת אמם, ואם ההורים לא יראו בכך פגיעה, חס ושלום. שאלו את אבא מה לעשות, ואבא אמר להם ללכת לאירוסין, אף על פי שהוא לא יבוא, כדי לא להשאיר את אמא לבדה. אמנם אין היא צודקת, אך אי אפשר שגם אבא ילך, מספיק שכל הילדים ילכו. אפילו מוישי חזר מהישיבה על מנת להשתתף בשמחה של שני האנשים היקרים לו כל כך.

- שבי, בשבילי את אחותי הגדולה - אמר לה - לא אשכח לעולם איך שמרת עלי כשהייתי קטן בכל פעם שאמא הלכה לישיבת מורות, השתלמות או יום הורים. לא אשכח שהיית לוקחת אותי לגינה הציבורית. נהניתי כל כך להשתעשע כשאני מרגיש בטוח, כיוון שאת היית לידי. אני זוכר גם את הסיפורים הנפלאים שסיפרת לי, ואני שמח מאוד להיות גיסך החל מהערב.

- את זוכרת, אתי, שהלכתן אמא, את ושבי לקנות שמלות לאירוסין שלך? - הזכירה ציפי.

- זוכרים את הטיול שעשינו בבין הזמנים בתל דן? - שאל אלחנן.

יתר הערב עבר בהעברת זיכרונות על חוויות משותפות שבהן השתתפה גם שבי.

- אני מרגישה כאילו אחי התחתן עם בת דודתי שגרה מעבר לרחוב - הוסיפה מירי.

היה זה משונה כל כך. כולם הרגישו קרובים כל כך, נרגשים, ובכל זאת העיבה העובדת היעדרות ההורים על השמחה. ראש הישיבה ואשתו הגיעו מבני ברק לאירוסין. הוא ידע על כל מערכת היחסים שנוצרה, ואולי דווקא בגלל זה מצא לנכון להתאמץ ולהגיע עד לקרית אתא.

- שלא ירגיש שהוא לבד - אמר לאשתו. כולם העריכו מאוד את בואו.

- זה מזכיר לי - אמר יוסי - שהפוניבז'ר רב, הרב כהנמן זצ"ל, הגיע לכפר אתא עם בחורים רבים לנישואי הרב שולזינגר. הרב שולזינגר התייתם לפני אירוסיו עם בתו של הרב גפן שנפטר מיד לאחר אירוסיה. בחתונה הוכתר הרב שולזינגר לרב העיר. הרב כהנמן הסביר לתלמידיו שהוא בא כדי "שהרב שולזינגר לא ירגיש שהוא לבד, וגם כדי שה'בעלי בתים' בכפר אתא ידעו שיש לו גב".