במחשבה תחילה לפרשת תרומה: השליחות שנהרסה שנים רבות אחרי שהתבצעה

"אין לי מה לעשות איתך", מודיע הרופא לפציינט. "יש לך בפה רק שיני זהב".

"אני יודע דוקטור", משיב הפציינט בשלווה. "רק באתי לבקש שתתקין לי אזעקה"...

* * *

המשכן חולק לשלושה חלקים עיקריים מבחינת שטחו: החצר שהקיפה אותו, הקודש וקודש הקודשים. לחלק זה האחרון - בו שכנו הארון ולוחות העדות, הכפורת והכרובים - נאסרה הכניסה כמעט כליל, למעט הכהן הגדול ביום הכיפורים שנכנס לזמן קצוב ופעולותיו היו חייבות להיות מדויקות ובתכלית הכוונה.

קודש הקודשים.

וכך מצווה התורה בפרשתנו: "ועשית פרוכת... ונתת את הפרוכת תחת הקרסים... והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים".

הנצי"ב מוואלוז'ין, בספרו "העמק דבר", מדייק שני דיוקים בלשון הפסוק: א. "והבדילה הפרוכת לכם" - המילה "לכם" לכאורה מיותרת. ב. מהלשון "בין הקודש ובין קודש הקודשים", משמע שהיה משהו נוסף בין שני החלקים הללו. מהו? 

"אני מחפש תורם להדפסת 'ספר המצוות הקצר' שחיברתי", פנה ה"חפץ חיים" לתלמידו שנסע לשליחות ציבורית באמריקה. "שמא תואיל בטובך לחפש אדם שיסכים לתרום את הדפסת הספר?", בירר ה"חפץ חיים".

התלמיד ניאות בשמחה.

ל"חפץ חיים" היו שלושה תנאים לתורם. א. אדם אחד יתרום את כל הסכום. ב. בספר לא תופיע כל הנצחה. ג. התרומה תהיה בעילום שם גמור. "רק אם תמצא תורם שיסכים לשלושת התנאים מראש", הבהיר ה"חפץ חיים", "אסכים לקחת את תרומתו עבור הספר".

התלמיד הפליג לאמריקה, דרך שאורכת שבועות מספר. בהגיעו לחופי ארה"ב נפל למשכב. רופא מקומי המליץ לו לנסוע מספר שבועות לפלורידה, בה האוויר חם ונעים וייטיב עם בריאותו.

הגיע האיש לפלורידה, וכבר בתחנת הרכבת עצר אותו יהודי שנראה ירא שמים: "אל תתאכסן בבית המלון ה'כשר'. הוא אינו כשר כלל", הזהיר את האורח.

לשאלה היכן יתאכסן, הייתה בפי המקומי תשובה ברורה: "הנך מוזמן בחפץ לב לביתי למשך כל זמן שהותך כאן". בהמשך ייוודע התלמיד שאחת ליום מגיע מארחו אל תחנת הרכבת ומזהיר יהודים כשרים לא להתאכסן במלון שמציג עצמו ככשר.

לאחר ימים מספר שוחח התלמיד עם המארח ושח לו על בקשת ה"חפץ חיים" למצוא תורם להדפסת ספרו. המארח הרהר מעט ומיד השיב שהוא מוכן. אלא שיש לו שלושה תנאים... היו אלו בדיוק אותם תנאים של ה"חפץ חיים" עצמו.

התרומה הועברה. הספר הודפס. המעשה נשכח מלב.

שנים עברו, ובאחד הימים שומע הגאון רבי בצלאל ז'ולטי יהודי שקורא בשמו. היהודי הציג את עצמו כשליחו של ה"חפץ חיים" וסיפר לו על התרומה המיוחדת של אותו יהודי מארה"ב לספר. "אותו תורם מיוחד היה חמיך, רבי ירחמיאל וקסלר. האם הוא סיפר לך פעם על תרומה זו?".

רבי בצלאל השיב בשלילה. מעולם לא שמע על כך מחמיו.

בהזדמנות הראשונה שאל רבי בצלאל את חמיו על התרומה ל"ספר המצוות הקצר".

בתגובה פרץ חמיו בבכי עז.

משנרגע מעט הסביר: "מצווה אחת הייתה בידי. נקייה ושלמה. מצווה ששום איש מלבדי ומלבד השליח ומלבד ה'חפץ חיים' לא ידע עליה. חפצתי לעלות איתה לבית דין של מעלה. עתה - משאנשים נוספים יודעים על מצווה זו - איבדתי את הייחודיות שלה"...

נתמצת מתוך דברי ה"העמק דבר" את הנוגע לנו בשפתנו: בין הקודש לבין קודש הקודשים היה שטח שנקרא "אמה טרקסין". מהותו של שטח זה נידונה באריכות בחז"ל, אנו נסתפק רק בידיעת קיומו.

"אמה טרקסין" זו, הייתה בין הקודש ובין קודש הקודשים, ומכיוון שקודש הקודשים עצמו, כאמור, נאסר בכניסה לזרים - לפיכך מדגישה התורה ששטח זה הינו "לכם". מי שהותרה עבורו הכניסה לקודש - יכול לעמוד גם בשטח זה של "אמה טרקסין".

* * *

את קיום המצוות, פעמים רבות מצווה להסתיר. "והצנע לכת עם אלוקיך". אולם פעמים שיש עניין דווקא לקיים מצוות בגלוי, שילמדו אחרים מדרכיו ויעשו כמותו אף הם.

בדרך רמז אפשר, שלכל יהודי צריכה להיות גם "פרוכת". כאשר הוא זוכה לקיים מצווה מיוחדת, מעשה נדיר, זהו "ארון הברית" שלו - עליו לשים "פרוכת" מפרידה שתכסה מעין כל את המעשה. לא רק מהסובב - אלא אף ממנו עצמו. שלא יתגאה וישתבח בו בלבו פנימה. "והבדילה הפרוכת לכם".

"להתקין אזעקה" מפני גנבות. לשמור מעשה טוב אחד שנעשה בשלמות ובנקיות לעולם שכולו טוב.