משמים יודעים מהו הזמן המדויק המתאים לישועה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב').

פרש רש"י: "לי - לשמי".

אומנם מצוות הצדקה נחשבת למצווה, גם אם הנותן אינו מכון לשם שמים, ו"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא - הרי זה צדיק גמור" (ראש השנה ד ע"א), אך מכל מקום הצדקה שניתנת לשם שמים היא המועדפת ביותר.

בפרשת תרומה מונה התורה, בין שאר מעלותיו של בצלאל בן אורי, את היותו יודע "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת" (ל"א, ד'). בצלאל היה יודע לאבחן את מחשבות ליבו של הנותן, ובה במידה, שהנותן התכוון יותר לשם שמים, ונתן את התרומה בשמחה ובטוב לבב - כן השתמש בצלאל בכספו למטרה קדושה יותר.

לפיכך אומרת התורה בפרשתנו: "ויקחו לי תרומה - לשמי", כי כל הכסף יעבור דרך בצלאל, והוא ייעד אותו לפי רמת ה"לשם שמים" שהייתה בנתינה.

השכר בוא יבוא

כל אדם שעושה מעשה טוב ומכוון לשם שמים - סופו שיקבל על כך שכר גדול! גם אם אין הוא רואה אותו באופן מידי, "נֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתְךָ" (אבות ב', ד') והשכר בוא יבוא. אלא שלעיתים נדרשת מעט סבלנות...

מסופר על עשיר גדול, שרצה לחתן את בתו עם תלמיד חכם שישב וילמד תורה יומם ולילה, ויהיה, בעזרת השם, גדול בישראל. הוא הבטיח לתמוך בחתן מדי חודש בחודשו, בסכום גבוה במיוחד, למשך שנים מרובות - הכל למען המטרה הנעלה, שהחתן יוכל לשקוד על תלמודו, בעמל וביגיעה, ללא דאגות פרנסה.

לאחר שמספר הצעות נדחו על ידו, הוצע המהר"ל מפראג להיות חתן לבתו. שמח החתן, שמחה הכלה, שמחו ההורים, ונקבע מועד לחתונה, המהר"ל מפראג עם מרת פרל'ה בת העשיר.

מה נאמר ומה נדבר? חז"ל (שבת קנא ע"ב) אומרים על עשירות ועל עניות, שהן כמו "גלגל חוזר בעולם", פעם פלוני הוא מהנותנים, ואלמוני מהמקבלים. ופעם הגלגל מסתובב, והמצב מתהפך, וזה בדיוק מה שקרה לעשיר דנן: הוא ירד מנכסיו, והגיע עד לכדי פת לחם... מובן, שבמצבו זה לא היה באפשרותו לעמוד בהתחייבויותיו ולתמוך בחותנו.

בצער רב, ובלית בררה, נאלצו הורי החתן המופלג לבטל את השידוך. להם לא הייתה כל אפשרות לתמוך בבנם, וכיון שכבר בצעירותו ניכר היה על המהר"ל שעדיו להיות גדול בישראל, גם הם רצו רק שידוך, שיאפשר לו להמשיך לשקוד על תלמודו.

עבר זמן, וכל הצעות השידוך שהגיעו לפתחו של המהר"ל נדחו על ידו. הוא סירב לשמוע, והבהיר כי אינו מוכן לשמוע הצעות, כל עוד ארוסתו לשעבר אינה מתחתנת...

בתו של העשיר החלה לעסוק באפיית לחמים, אותם היתה מוכרת בשוק, וממעט הפרוטות שהרוויחה, כלכלה בחוכמה את בית הוריה.

יום אחד, בעת שעמדה בשוק ומכרה את מעשה ידיה, עבר שם קצין גוי רוכב על סוסו, כידון בידו, וללא אומר ודברים חטף ממנה את כל הלחמים...

כשהתרחק קרא לעברה: "את כל זה אני צריך למשפחה שלי, ולחיילים שלי"... הנערה רצה לעברו והחלה לבכות: "אני אישה עניה. הלחמים הללו הם מקור פרנסתי היחיד. אנא! שלם לי עבורם"...

הקצין התרומם מעט ממקום מושבו, שלף את האוכף עליו ישב והשליכו לעברה, תוך שהוא פותח בדהרה ונעלם מהמקום.

בשברון לב שבה העלמה לביתה כשהאוכף בידה, וסיפרה לאביה את כל הקורות אותה. אביה התבונן באוכף, ולפתע הבחין בכיס נסתר התפור בו... הוא פרם במהירות את התפרים, ולהפתעתו, גילה בתוכו מספר יהלומים יקרי ערך מאין כמותם.

מה נאמר ומה נדבר? כבר אמרנו: "גלגל חוזר בעולם". הוא מכר את היהלומים ושב למעמדו הקודם...

השידוך עם המהר"ל שב ועלה על הפרק. כל הצדדים הנוגעים בעניין הסכימו, והחתונה התקיימה בשעה טובה ומוצלחת.

העשיר דנן פעל לשם שמים! הוא באמת חשק, בכל לבו, בחתן תלמיד חכם כדי להגדיל תורה ולהאדירה. שאיפתו הגדולה היתה לתמוך בחתן שיצמח להיות גדול בישראל. ומן השמים סייעו לו, שאכן תצאנה מחשבותיו אל הפועל. ואף אם הגשמת רצונו התעכבה - נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך, וסוף השכר לבוא: הוא הפך להיות חותנו של המהר"ל, ויש לו חלק נכבד בתורתו.

הטבעת שנשמטה

מספרים, שפעם אחת הוזמן הרב מבריסק "לסדר קידושין". כשהגיע החתן למילים: "הרי את מקודשת לי", מרוב התרגשות, נשמטה הטבעת מידו והחלה להתגלגל על הרצפה... עברו מספר רגעים עד שסוף סוף נמצאה...

אמר הרב מבריסק: "משמים נגזר הזמן המדויק, שבו בת פלוני תינשא לפלוני! הכל מחושבן! כנראה, עדיין לא הגיע זמן זה, ולכן התעכבו הקידושין למספר רגעים, עד שהגיע הרגע המדויק"...