אפרת ברזל היתה בבית חולים, וגלתה שם קרבה לה’ ולילדים

מעניין מי יהיה הבא שיגיד שמערכת הבריאות קורסת.

מעניין.

אני, אין לי אמצעי מערכת לייצר סרטונים, לבקר מוסדות במדינה, לצלם חולים במסדרונות ולנקוב במספרים ושמות.

אין לי.

אבל יש לי תופעה רפואית אוטואימונית שכבר שנים שכחה אותי.

מדי פעם היא מוסרת לי ד"ש. בדרך כלל זה ד"ש עם שיר.

כשהוא מגיע,

אני קורצת לו,

הוא קורץ לי,

ואנחנו ממשיכים יחד להרצאה הבאה.

בשבוע שעבר האוטואימוניה התעוררה.

בשקט בשקט, כדי שאף אחד לא ישמע, ואפילו עשתה לי מפחיד.

מצאתי עצמי במיון של תל השומר. שיב"א.

8 דקות אחרי שהגענו שכבתי בתוך סיטי ראש.

מכונה מדהימה.

1000 כבאים לא יצליחו לכבות את אש האמונה של אדם עם נשמה יהודית השוכב בתוכה.

היא מדביקה את האיש הבודד היחיד שנמצא בחדר, במקרה הזה זו הייתי אני, בכזו קרבה לאלוקים, 1000 שיעורים לא יצליחו ליצור באדם "אין עוד מלבדו" כזה.

אתה מבין שבעוד כמה דקות, כשהמכונה תפלוט תוצאות, החיים יכולים חס וחלילה להשתנות.

תגידו מה שאתם רוצים על מערכת הבריאות. חורף, קורונה.

"קורונה", פעם ראשונה שאני כותבת את המילה הזו, ולא קוראת אותה.

תגידו מה שאתם רוצים על מערכת הבריאות, חדר המיון בתל השומר תפקד עבורי מדהים. טיפלו בי שם בצורה מקצועית כל כך, הם היו מקסימים.

היתה להם סבלנות לכל השאלות שלי, ויש לי.

ד"ר שמוליק ענה לי על כל 100 מ"ג אספירין שהצטברו ל-300 ששאלתי עליהם - למה.

הם מצאו בדיקת apla שלי מ-1996, יסודיים כאלה, ראו תמונה מלאה ולא רק נקודתית.

הם ישר אירגנו לי אוכל מבוד"צ, עזרו לי בהמתנה לתוצאות להכין שאלות לראיון שאני חולמת לעשות עם אישיות חשובה במדינה, שהלוואי שתסכים, ואם היא תסכים, אתם כבר תדעו מזה, אני רק רוצה לשאול אותה אם יש לה שיחות עם אלוקים, זה הכל. סידרו לי מיטה מתכווננת נהדרת, ארונית, חייכו אלי, אמרו לי "בעזרת ה'" כל הזמן, מה עוד האדם יכול לרצות.

ואז, כשהחושך ירד ונשארתי לבד, הלכתי לבית הכנסת שבבניין הגדול.

שיפצו אותו.

אני לא יודעת בדיוק מתי, אבל הוא השתנה לי. לבית הכנסת של תל השומר ולי, יש יחסים נפלאים.

שנים הוא הכיל אותי, בדרכו.

פעם הוא היה קטן יותר, וגם לא היתה בו עזרת נשים מפוארת כזאת. תמיד היה מקרר לבן בפינה.

הריח נשאר אותו ריח.

התרגשתי נורא להיכנס אליו.

נורא היא מילה לא מתאימה כאן. גם לשונית היא טעות. עדיף לכתוב "התרגשתי מאוד".

 אבל כאן נורא היא מילה מדויקת מאוד.

כי היה משהו גדול ונורא כשנכנסתי לשם.

חיפשתי סידור נוסח אשכנז, ומצאתי אחד.

אני לא עושה ענין מזה שבכיתי. אני, ישר אני בוכה.

לפעמים אני חושבת שאולי ימציאו לבעייתיות רגישות כמוני חוטי פשתן כאלה צהובים, כמו של אינסטלטורים, בטבעי או מאיזולירבנד, כדי לאטום דליפות בלתי נשלטות של דמעות מהברז הרגשי שלי.

אני לא מתלוננת. אוהבת לחיות את החיים ברטוב. במיוחד אחרי שהכרתי בחיי נשים שרוצות כל כך לבכות ולהתרגש - ולא מצליחות, כי אטום להן שם.

חלק אטמו את עצמן, וחלק נאלצו להאטם. חלק ראו שאף אחד לא מתרשם מהדמעות שלהן יותר, חלק התחספסו מאספלט הדרך, לחלק פשוט נמרח האיפור.

בכל אופן, בכיתי מול ארון הקודש הכחול, התלוי שם מהתקרה אבל לא מגיע עד הרצפה.

ארון קודש בעיצוב צף.

לקחתי רוגל'ה אחד מהקרטונים העמוסים כל טוב שהיו מונחים בשורה בחוץ. איזה חסד, מי מביא אותם לשם?

וחשבתי.

מחשבות.

חשבתי כמה פעמים בעבר התפללתי בבית הכנסת הזה, ולא ידעתי איך מחזיקים סידור. כמה פעמים ביקשתי בו מבורא עולם ילדים, עגלות ומוצצים, כמה הייתי מדמיינת אותם, ממש איך הם ייראו, ואיך נאכל יחד בשבת ואני אקריא להם סיפור.

איזה ראש מתוק היה לי אז, כמה תמימה הייתי.

הסתכלתי על הבקשות שלי עכשיו, כמה הן שונות. כמה חלק דומות כל כך, על התינוקות האלה שכבר לא תמיד שומעים לי, אלה שגבוהים ממני כבר ביותר מראש, טוב, זו לא כזו בעיה גדולה, אני מטר חמישים ושמונה.

שאני תמיד מספרת להם כמה רציתי אותם, אבל הם לא תמיד בסבלנות מקשיבים.

אלה שדאגו לי כל כך כשהייתי שם, ורצו שאחזור כבר הביתה.

אלה שאומרים לי אוף אמא, אין לי כח, למה דווקא אני, אבל ברגעים כאלה קולטת כמה המון הם אוהבים אותי.

------

ולכל מי ששואל עלי, איזה נחמדים אתם, הכל ממש ממש בסדר.

לא נעים להגיד,

אבל די נהניתי מהשקט ומכל מה שהיה סביב.