"אין מקום לשתיים", פרק ל"ז: היום שלושה עשר יום

בניגוד למה שחשבה גיטי, היא הגיעה לאסיפת הכיתה שנערכה כשלושה עשר יום אחרי פציעתה של דבורי. היא לא האמינה למה שהיא עושה, אבל הגיעה. שלושה עשר יום חלפו מאז, שלושה עשר ימים שהיא סופרת, וספירתה שונה לחלוטין מספירת העומר – היא הולכת ומתרחקת, תחת ללכת ולהתקרב. והיא מתרחקת ממקום נורא ומאיים, במקום להתקרב למקום אהוב ומשמח.

היום שלושה עשר יום, שהם שבוע אחד ושישה ימים לפציעתה של דבורי.

ובכל אופן ארגנה היום אביגיל אסיפת כיתה.

גיטי הסתובבה בבית, טורקת דלתות ומסדרת מדפים. מאבקת במרץ רב את הרהיטים ומסדרת מחדש את הספרים במכתבייה שלה. פעילותה המואצת משכה את תשומת לבה של אמה.

"גיטי?"

"כן". היא שמטה את הסמרטוט הרטוב מידה.

"מה קרה?"

"מה צריך לקרות?"

"לא יודעת. את והסמרטוט לא הידידים הכי טובים בדרך כלל". כחובבת סדר וניקיון מושבעת, לא הבינה רבקה איך יכולה בתה להלך בחדר מפוזר עד אימה, לקרוא בשלווה כשמהפכה שוררת מסביב, לשבת בניחותא על הכורסה שלה וללמוד למבחן, כשסביבתה אינה מסודרת כהלכה. לראות את גיטי מהלכת סביב-סביב וסמרטוט בידה, לא היה בגדר חזיון נפוץ.

"עכשיו את אמורה לשמוח, לא?" גיטי חייכה, מתיחות בחיוכה. רבקה הרגישה שחוסר אונים ממלא אותה. משהו, משהו לא טוב, עובר על הנערה שלה. היא לא יודעת עם מי להתייעץ, את מי לשאול, מה לעשות. אולי תדבר עם המחנכת? או עם המורה האהובה על גיטי, המורה כץ? או שבכלל תפנה לייעוץ מקצועי? חברתה נפצעה קשות. האם לא ברור לה שהיא נפגעה גם כן, בצורה זו או אחרת? העובדת הסוציאלית של בית החולים, שרון, הציעה את עזרתה. אולי תפנה אליה? אבל צריך מינימום של רצון מצדה של גיטי לטיפול, והגם שהיא דיברה על שרון בהערכה בסיכומה של השיחה ביניהן, לא הראתה גיטי כל רצון להמשיך בטיפול.

"לא, אני לא אמורה לשמוח", ענתה, נוקשה יותר משהתכוונה, "למה את..." היא נתקעה. מה תגיד? 'למה את בבית?' – פוגע. 'למה אינך הולכת לבקר את דבורי?' – כבר הייתה היום. כל יום היא הולכת. 'למה את...'

הטלפון שצלצל גאל אותה משאלתה המקוטעת, "שלום", היא מיהרה להרים את הטלפון.

"גיטי, בשבילך". כאילו חשבה אחרת... היא הגישה את הטלפון לבתה, וזו נטלה אותו בארשת פנים קפואה. רבקה לא נהגה להאזין לשיחות בתה, אבל היות שהן היו באמצע שיחה, ודאגתה לבתה הפכה מוחשית יותר ויותר, נותרה על כנה והקשיבה לאשר אומרת בתה לדוברת מן העבר השני של השיחה.

"כן. לא. לא. אני לא באה. ככה. לא מתאים לי. לא. אני לא חושבת שזה נכון. אז מה? אני לא אומרת לאף אחת מה לעשות. זה מה שאני עושה בעצמי. אל תדברי אתי על זה, יעל. לא. אין על מה לדבר. תודה על ההתעניינות".

וניתקה, חוזרת לשפשף את המדף כשקמט מיותר במצחה הצעיר.

"גיטי?"

"אה, אמא, את עוד פה..." היא העבירה את הסמרטוט על חלק הארון שהיה סמוך למכתבייה.

"לא ניקית אותו עדיין?"

"לא זוכרת".

"מי זאת הייתה?" אמה הרהרה שלא צריך לזכור – אפשר להסתכל... חלק הארון שנוקה בלט מאוד לצד החלק שטרם נוקה, אבל גיטי עדיין התמקדה בחלק שניקתה.

"יעל".

"מה היא רצתה?" לא היה זה באופייה של רבקה, אבל בכל זאת היא שאלה. הרבה דברים שלא באופייה נאלצה לעשות במהלך חייה. היא טיפוס שקט ומתון, אוהב שלווה ורגיעה, שונא מהומות ונאומים בציבור, ובכל אופן, אופייה נאלץ לספוג הרבה שינויים עקב מעמדה ומה שקדם לו.

"היא רצתה שאלך אתה".

"לאן?" חוקרת. זה מה שהיא מרגישה, והיא לא אוהבת את ההרגשה. אבל אמא צריכה לעמוד על המשמר לטובת בתה, בין אם היא אוהבת את זה ובין אם לא.

"לאסיפת כיתה". נאלצה גיטי להודות. לא חשבה שהדבר יגיע לאוזני אמה. היא מעניקה לה כל כך הרבה פרטיות, עד כי מוזר היה לחשוב שהידיעה על אסיפת הכיתה תגיע לאוזניה. ובכל זאת סובב הקדוש ברוך הוא הכול שהיא תדע.

"אסיפת כיתה???"

"כן". ובנימת התגוננות כלשהי הוסיפה, "למה זה מפתיע כל כך?"

"מפתיע שאת לא הולכת".

"חשבתי שמפתיע שהם עורכים אסיפת כיתה עכשיו".

"גם מפתיע", הודתה אמה בכנות, "כשנערה בכיתה נפצעה קשה כל כך זה לא זמן למסיבות".

"המורה אמרה שזאת לא תהיה מסיבה, אלא כנס התחזקות".

"זה ברור יותר".

"לא לי. הבנות המבוהלות והמסכנות צריכות להשתחרר מטראומת האירוע. דבורי לא צריכה להשתחרר".

"זה לא קשור אחד לשני. אפשר לקבל קבלות טובות, להתחזק ביחד, ועם זאת – ליהנות".

"זה העניין. אני לא חושבת שזה הזמן ליהנות ביחד, אפילו אם נקבל קבלה טובה".

"בגלל דבורי".

"כן, כמובן. את חושבת שזה מתאים?" גיטי רצתה למשוך כמה שיותר את השיחה, אבל הניחה שלא תצליח בכך יותר מחמש-עשר דקות. אמה תחזור לנושא לבסוף.

"לא יודעת, אבל המורה שלך בטח מבינה יותר ממני. למה את לא הולכת?"

"אין לי חשק. אני חושבת שזה לא מתאים".

"ואני חושבת שאת קורעת את עצמך מהמרקם החברתי של הכיתה שלך".

"אולי".

"זה לא חבל?"

"חבל??? לא. חבל מה שקרה לדבורי. עצוב וכואב ודומע. יותר מכך לא חבל על שום דבר".

רבקה נשכה את לשונה. בדעתה עלו כמה וכמה 'חבלים' אחרים, נוספים, אבל היא לא אמרה דבר.

רגע ארוך השתררה שתיקה דמומה ביניהן, אחר כך לקחה גיטי את הסמרטוט, ועברה לצד השני של הארון. נראה היה, כי נושא זה סגור וחתום מבחינתה. רבקה עמדה מהוססת לרגע. היא צריכה לעשות משהו, זה ברור, אבל לא ברור לה מה. היא צריכה לשכנע. לדבר. להפציר. לא, לא זה. היא צריכה לדבר להגיונה של בתה, אל הרגש שלה. זה הדבר היחיד שישכנע את גיטי שהיא טועה. רבקה התפללה שלא תזיק יותר מאשר תועיל. גיטי נראתה לה שברירית בימים אלו כבובת חרסינה עדינה. לא כך הכירה את בתה, וקיוותה שהימים, ביחד עם החלמתה הלא-שלמה של דבורי, יביאו לבתה רוח אחרת. היא לא חושבת שילדתה תתמוטט מימים קשים, היא מקווה שהיא תתחשל מהם. רגע ארוך עמדה, מהססת, ולא ידעה במה תפתח. היא לא רוצה לאלץ בצו של כיבוד הורים, כן רוצה לשכנע. לא רוצה להישמע מטיפה, כן רוצה להישמע מסבירה. איזה חבל דק, שבימים אלו הוא דקיק כחוט השערה. שלושה עשר יום חלפו מאז, בסך הכול שלושה עשר. מבחינתה חלפו שנים. מאז שהייתה בתה חזקה כסלע, ועד שהפכה לצל עובר.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.