סיפורים בהמשכים
"אין מקום לשתיים", פרק ל"ח: קצר
מה גורם לקצר בין יעל לאמא שלה? והאם גיטי תלך בסוף לאסיפת הכיתה? פרק ל"ח מתוך הספר "אין מקום לשתיים", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע
- רות רפפורט
- פורסם י"ב אדר התש"פ |עודכן
רבקה עמדה בחדר בתה, בוררת את מחשבותיה בקפידה.
"אני חושבת שכדאי שתלכי", אמרה לפתע.
"מה?" גיטי סבבה מעם הארון, מתפלאת. חשבה שאמה כבר יצאה מהחדר בשל השתיקה הארוכה ששררה בו. אחרי רגע קלטה גם את משמעות המילים, והופתעה עוד יותר. היא לא חשבה שזה יהיה חשוב כל כך לאמה.
"כן. ההסתגרות שלך לא בריאה".
"אני לא מסתגרת".
רבקה לא רצתה להתווכח. כן מסתגרת, לא מסתגרת. המתכון הבטוח לאי הסכמה. היא עקפה את המכשול, "לכי, תראי שתיהני".
"אני לא רוצה ליהנות".
"נראה לי שאת יותר נהנית בבית מאשר באסיפת הכיתה", קרצה לה אמה בצחוק, "כך שאם את רוצה להתייסר, את צריכה דווקא ללכת..."
גיטי, שהתכופפה כדי לשפשף את המגרות הנמוכות של הארון הזדקפה, נערה את חצאיתה, ונעמדה מול אמה, "את חושבת שאני צריכה ללכת?"
"אני חושבת, שהרבה מהטעם של התכנית ייפגם אם לא תבואי. המורה שלך..."
"המדריכה ארגנה את זה".
"אז המדריכה שלך... אביגיל, נכון? תרגיש אשְמָה על שארגנה אסיפה כזו, האווירה בכיתה תהיה קודרת וכבדה, היות שאת, הקרובה ביותר לדבורי, 'החרמת' את האסיפה והצהרת בכך שזהו מעשה לא ראוי. מה תרגשנה הבנות שבאו? מה תרגשנה הבנות שעמלו על ההכנה? ואהבת לרעך כמוך זה לא רק ביחס לדבורי, גיטי".
גיטי עמדה רגע נטועה במקומה, המחשבות רצות במהירות במוחה. מה תגדנה הבנות כשתשמענה שהיא החליטה שזה לא מתאים ולכן לא הגיעה? חלקן הגדול תרגשנה אי נעימות, בין מכך שהגיעו, בין מכך שלא חשבו שזה לא ראוי. חלקן תיפגענה מכך שהיא חושבת אותן לחסרות רגישוּת. החלק השלישי יאשים, הרביעי יתלהם... אווירה טובה לא תנשב שם, ואם היא באמת דואגת לדבורי, היא צריכה לשמור שלא ייפגע השלום בכיתתן בשלה.
בדממה ניגשה לארון על מנת להחליף בגדים. רבקה עזבה את החדר בלי להוסיף דבר. היא הכירה את בתה וידעה שאל לה להוסיף משהו כמו: 'כל הכבוד' או 'זאת החלטה נבונה'. גיטי כבר נערה בוגרת, ואינה אוהבת משפטים מסוג זה.
גיטי התארגנה ליציאה מן הבית. היא הייתה צריכה לשנות את הלך הרוח במחשבתה, ממרדני למסכים, והגם שצעד זה נעשה בחוסר ברירה, עדיין הייתה לה עליו שליטה כלשהי.
לפני שתצא תתקשר ליעל. מי יודע אם זו תחליט שלא להגיע בגללה.
צלצול אחד, שניים, שלושה.
יעל מרימה, קולה מתוח, "כן?"
"זאת גיטי". היא לא מבינה לפשר נימת הקול.
"מה קרה?"
"אני חושבת... אני... כלומר, אני כן מגיעה היום לאסיפת הכיתה".
"באמת? למה שינית את דעתך?"
גיטי נבוכה, היא לא תסגיר, כמובן, את הסיבה האמתית, "כך החלטתי".
"ומה עם זה שזה לא מתאים ולא ראוי? לא יפה ולא יאה?"
"חשבתי על זה עוד קצת, והחלטתי לבוא".
"למה את מודיעה לי על זה?"
זאת אינה היעל שהיא מכירה, חשבה גיטי לעצמה. נימת הקול המאשימה, העוקצנות והציניות, אינן מתאימות לה.
"חשבתי שאולי לא תבואי בגללי, אז..."
"את מחמיאה לעצמך יתר על המידה", אמרה יעל בעוקצנות, "אבל יפה שהתקשרת". כאילו נמס משהו בקרח שעמד עד כה בגרונה, והיא דיברה באותה נימה מוכרת, "אולי באמת לא הייתי מגיעה".
גיטי לא התעכבה על הסתירה בין ראשית המשפט לסופו, "אז אני באה", סיכמה במהירות, מתעלמת מיחסה הלא נעים של יעל בראשית השיחה, ומנתקת.
יעל עמדה מן העבר השני, מחזיקה בשפופרת הטלפון ומתנשמת עמוקות. היא מקווה שגיטי לא קלטה כלום. בעצם, היא בטוחה שהיא לא קלטה כלום. למה שתקלוט? גיטי בטח שונה ממנה לחלוטין בנושא זה, וחוץ מזה, היא לא אמרה שום דבר מסגיר...
אמא כבר לא נכחה בשטח, וזה היה טוב. יעל נשמה כמה נשימות עמוקות, שטפה פניה ועמדה לצאת מן הבית. איך זה שכל שיחה פשוטה מידרדרת לוויכוח צורם? איך כל הודעה תמימה הופכת לאש בוערת? מי אשם במערכת היחסים המדורדרת הזו, היא או אמה?
יעל נהגה לבחון את המערך משפחתי שלהם כדי להרהר במצב שנוצר. ברכי, אחותה הגדולה, לא הרבתה לריב ולהתווכח על כל דבר, אבל זה לא אומר כלום. היא נהנתה מכל הזכויות של הבת הגדולה - אחרי שני הבנים שקדמו לה. אמא מעריצה אותה ואבא שומע לדעותיה. היא עצמה, בת שנייה וילדה רביעית, מרגישה כל כך לא נחשבת בבית, עד שהיא צריכה לפלס לעצמה, בכוח, דרך החוצה. עקיבא, האח הנשוי, גם הוא שקט ומתון.
וישעיהו? האח השני? הוא לא נחשב. הוא כמעט לא נמצא בבית, וכשהוא נמצא, הוא לומד. אבא מעריך את זה. אמא אופה לו עוגות ומסתובבת סביבו בהתרגשות. המשגיח אומר שהוא מתמיד ותלמיד חכם.
היא עצמה נערה מוכשרת ונבונה, קצת סוערת מעבר למקובל, אבל בהחלט לא חצופה ולא מפרה משמעת. איך היא מצליחה להתווכח כל כך הרבה בבית? אלו כוחות מתפרצים ממנה בסערה, שאינם מתפרצים בקרב חברותיה לכיתה? היא אשמה?
אחריה באה שולמית, נערה טובה ותמימה, שמעולם לא גרמה רעה לאיש, ומוחה הציני של יעל השלים, 'וגם לא טובה...' אבל זאת לא הייתה האמת. נערה שציוניה נעים בין שבעים לשמונים, ממוקמת בשלושת רבעי הדרך בין המרכז לשוליים כשהיא קרובה יותר לשוליים, ולא מתווכחת לעולם עם איש. אחר כך בא חיים, נמרץ ותוסס, שמרבה להתווכח עם כל העולם, אבל לעולם אינו כועס באמת, ואחר כך נחמי, ילדונת בת עשר, מפונקת גדולה ובת זקונים אמתית. בלי כל קשר לשאר בני המשפחה, ברור לה, שנערה סוערת כמוה לא גידלו הוריה מעולם.
אז זאת אשמתה.
אבל מה היא מבקשת בסך הכול? מעולם לא ביקשה לקנות בגד לא צנוע, מעולם לא ביקשה לשבור אחד מכללי הבית החשובים, מעולם לא התחצפה למורה או עברה עבירת משמעת... היא רוצה יותר חופש, ואמא שלה רוצה שתהיה יותר בבית.
מי צודק?
אולי אין כאן צודק ולא צודק, אמרה יעל לעצמה כשהיא מחפשת בגד ראוי לשמו לאסיפת הכיתה, אבל מצב העניינים הופך לנפיץ ומתוח, וכואב לה על זה. בניגוד למה שהיא מראה ומצהירה, כואב לה על זה. היא זוכרת איך התרפקה בחיקה של אמה במשך שנות ילדותה, איך אמא סיפרה לה סיפורים ארוכים ומרתקים... היא אף פעם לא עבדה מחוץ לבית, תמיד היו ילדיה במקום החשוב ביותר בלבה ואין לה משהו מלבדם. אולי לכן אינה מבינה את הצורך שלי לצאת, לנשום אוויר, לשהות בחברת חברותיי... אנחנו שונות, שונות כל כך...
מה השתבש מאז הייתי ילדה בת שמונה ועשר, בת אחת עשרה וכמעט בת שתים עשרה? מה השתנה מאז מלאו לי שלוש עשרה, בערך, ועד היום? הקשר עם אמא שלה הפך רעוע יותר ויותר, ולבה של יעל כאב על כך. מה עם יתר בנות הכיתה? כל הבנות מצליחות לשמור על קשר איתן וחזק עם אמא שלהן, או שכולן מעמידות פנים שכן הוא? מסתבר, כמו תמיד, שחלק כך וחלק כך, אבל אף אחת מהן לא מעזה לדבר על כך בגלוי. אם ברור שאנחנו צריכות לכבד הורים, איך נעז להודות שלפעמים אנחנו נכשלות בזה? יעל חשה את מלוא התרעומת על המחשבה הזאת. גם בלשון הרע נכשלים כולם, ובכל זאת מוקמות אגודות התחזקות בנושא, בקול רם ובשפה ברורה. למה כאן מחביאים כולם את הצורך הנואש הזה, לכבד באמת? לאהוב באמת? אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא, בזאת הייתה יעל בטוחה, אלא שהררי חוסר הבנה, טעינות מחשבתית וויכוחים נואשים מסתירים, לעתים, את האהבה הזאת.
לפרקים הקודמים, לחצו כאן.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>