"תהומות", פרק י"ח - השלם וחלקיו

"היום אאחר קצת", אומרת שיפי לאשר בטלפון.

"מה זה קצת?" אשר מוטרד. הוא רצה לצאת עם דובי. דובי מסתגר לאחרונה, ואשר חשב ששיחה באויר הפתוח, במקום שקט וצדדי, תפתח את ליבו. אשר מרגיש, שמשהו לא טוב קורה לילד שלהם. הוא נעשה רציני מידי ושקט.

אשר דיבר עם המשגיח. המשגיח אמר שלא ראה משהו חריג אצלו, דובי לומד יפה, ונראה שמסתדר עם החברותות. מקפיד על זמנים ומשתתף יפה בשיעורים, אבל אשר לא רגוע. הוא מכיר את דובי שלו, ובטוח שמשהו עובר עליו. כשניסה לדבר עם שיפי על דובי, בכורם, ניתקל בחומת התנגדות. שיפי טוענת שהכל בסדר גמור עם הילד, ולמה לחפש בעיות כשהן אינן קיימות. נורמלי לגמרי שהמעבר מהחיידר לישיבה יהיה לו קצת קשה. זה מעבר לא פשוט, וחוץ מזה, מצוין שהוא נעשה רציני ושקט. זה רק מראה שהוא מתבגר, והופך מילד שובב וקליל לנער רציני ומיושב.

אשר לא מצליח להשתכנע. העיניים של דובי מהבהבות אליו במצוקה, החיוך שנעלם, השקט הקפוא שלו. זה לא דובי. ושיפי, לאחרונה במיוחד, לא ממש רואה מה קורה סביבה.

עכשיו היא בלימודים, בקורס החדש שלה. לומדת שיטה חדשה שמסעירה אותה, ותופסת את כולה. משהו על השלם ואלף חלקיו... יש לזה גם אותיות אנגליות, שהוא לא ממש מצליח לזכור, כי אותו מעניינים עכשיו רק דובי וחלקיו, שנמצאים במצוקה.

"אני מוכרחה להתקדם עם קניות לבת המצווה של יעלי", מסבירה שיפי. "יש לנו עוד חודש, ועדיין לא התחלתי כלום".
"מה יש לקנות?", אשר תוהה, "מכינים ארוחה טובה, עוגה מושקעת, מזמינים את בנות המשפחה, יושבים יחד, נותנים ליעלי קצת 'צומי', מתנות, כדאי שמישהו יישא דברים מענייני דיומא. וזהו".

שיפי מצחקקת כשהוא מתאר לה את מסיבת בת המצווה מהזווית הזו.

"זה לא כל כך פשוט", היא מתחמקת, "אה... תשאיר לי לארגן את העסק?"

"אני סומך עלייך", הוא מצהיר, ומבקש ממנה לא להתעכב הרבה, כי הבטיח לדובי יציאה משותפת.

למרות שהתאמצה מאד, היא כן התעכבה הרבה בסופו של דבר. היא קבעה להיפגש עם חיהלה, שתעזור לה בקניות. חיהלה איחרה, והכל התעכב מעט, אחר כך הן בזבזו זמן רב בחנות החד-פעמי, בוחרות, ומחליפות, ושוב בוחרות ומתחרטות. רק אחרי שעה ארוכה יצאו משם עם שקיות מלאות במערכת כלים, מפות, ראנרים, פרחים ואביזרי קישוט.

את האביזרים לתכנית המרכזית, הן לא הספיקו לקנות, כי החנויות החלו לנעול את שעריהן. "ממילא נצטרך לצאת עוד כמה פעמים, אי אפשר להספיק הכל ביום אחד", טענה חיהלה בהגיון, ובכל זאת היתה שיפי מאוכזבת, רצתה לדעת שהחלק הגדול והחשוב כבר מאחוריה.

חיהלה ליוותה אותה הביתה. הן צעדו לאט, מתיישבות מדי פעם, מתכננות את התפריט ואת התוכניות, שוקעות בעולם התכנונים, ורק כשהחושך העמיק סביבן, התנערה שיפי בבהלה.

"אויש, אני לא מבינה מה קורה לי". אשר כל כך ביקש. כבר תשע וחצי. היא נפרדה מחיהלה בחיפזון, עושה את הדרך הביתה כמעט בריצה. אשר קידם אותה בשתיקה קדורנית, מנסה להסיט את מבטו מן השקיות.

היא נסתה להתנצל, אבל לא מצאה שום תירוץ, פרט להתגוננות עזה, שכמעט בקעה מתוכה אל חלל הבית, אם לא הבוגרים שלה ששהו בשטח, וגרמו לה להבליג.

למה אשר כועס? היא שאלה את עצמה, לאחר שיצאו. בסדר, הוא החליט שדובי זקוק לו, אבל מה עם יעלי, לה לא מגיע? היא לא התעכבה בשביל עצמה. זה הכל- רק בשביל הילדה. היא צריכה את זה, ומגיע לה. כל כך נהדרת, עוזרת בכל מה שמתבקש. זו הזדמנות להביע הערכה כלפיה.

את כל הטיעונים האלו היא שמרה לעצמה, כי אשר בעצם לא אמר דבר. רק הביט בה באותו מבט מוטרד, שנולד אצלו בשבוע שבו שבי נפטרה.

מה הוא רוצה ממנה? היא כל כך בסדר. כל כך משתדלת להיות בסדר בכל החזיתות של חייה. אז למה הוא משדר לה שהיא לא?

יעלי מתרוצצת סביבה, נרגשת. היא מחטטת בשקיות, ומארגנת לה פתח מילוט מהמחשבות, מהרגשות. שיפי מרוצה. היא מראה ליעלי את הפריטים שיעצבו את השולחן ושייתלו על התקרה. היא שואלת לדעתה. הן יושבות יחד ומעלות על הכתב את כל הרעיונות שהיא וחיהלה הגו בדרך. יעלי מתרגשת, ושיפי מחבקת אותה. הן מעבירות יחד ערב נפלא.

אחרי שעה ארוכה חוזרים אשר ודובי, אבל כולם כבר עייפים. שיפי לא מישירה מבט, לא לעיניים של אשר, ולא לעיניים של דובי שלה. אין לה כוח. היא בטוחה שהכל בסדר. הכל ימשיך להיות בסדר, בעזרת ה'.

היא נרדמת מהר, ובחלומה, המסיבה היפה והמוצלחת של יעלי.

*
אפי:

"מה שלומך, שיפי?" אני עונה לאחותי, למה עניתי לה? מי אמר שאני חייבת לענות לכל שיחה שלה? מותר לי להיות עייפה. מותר לי להיות עסוקה. מותר לי להיות... מדוכאת.

"מצוין", קולה של שיפי חיוני, כתמיד. "ואיך את?"

"גם כן מצוין", אני עונה לה בקול הכי לא דכאוני, שאני מצליחה להפיק מעצמי.

"איך בבית ספר?"

"רגיל, השקט היחסי שלאחר חנוכה, חורף, שגרתי". הכל שגרתי, מונוטוני. שנה רודפת שנה. כולם זזים, נעים, רצים, משתנים, ורק אני נטועה כאן באותו מקום, מביטה בחיים המפכים סביבי בשאון.

הנה גם יעלי הקטנטונת, שרק אתמול נולדה, כבר חוגגת בת מצווה, ואני משערת שבדיוק לשם כך התקשרה אחותי שיפי.

"את זוכרת, אפי? בעוד שבועיים אנחנו חוגגים..."

"ליעלוש בת מצווה", אני קוטעת אותה. "רשמתי לי, אחותי, כ"ד בטבת, רק תעדכני באיזו שעה?"

"וואו, באמת זכרת", ההתפעלות של שיפי מרגיזה אותי.

"מה החידוש?" למרות רצוני, העצבנות מצליחה להשתלט על מילותיי, לנתב אותם לאפיק, שאני לא חפצה בו.

"נכון", קולה של שיפי מושפל בהתנצלות, "את תמיד זוכרת הכל ומזכירה לכולם".

היא משתתקת. השתיקה כל כך סמיכה, ואני יודעת על מה היא חושבת עכשיו.

"רק שלא תשברי את הקרסול השני, אה?" אני אומרת בקול. "מספיק שפישלת לי אצל דובי, שלא תפשלי שוב. מאד חשוב לי שתשתתפי איתי בשמחות. כדי ש... כדי ש..." אני משתתקת. הגזמתי, זה יותר מדי.

"אפי!!!" שיפי צועקת, הקול שלה מלא דמעות. "את זה את אומרת".

"ואת זה את חושבת", אני מזכירה לה. "אני רק אומרת בקול".

"בשביל מה?" שיפי לא מתווכחת, היא לא אומרת שלא חשבה כך. יודעת שאני באמת מרגישה את מחשבותיה. פעם עוד היתה מנסה להפריך את דבריי. אחר כך התייאשה.

"אהמ..." בשביל מה באמת? בשביל להביך את שיפי? בשביל לדכא אותה? לא מספיק שאני ככה.

"טוב. לא משנה, שיפי, קניתי ליעלי משהו, מאד נחמד. הוא כבר עטוף ומחכה כאן במגרה. צריך עזרה במשהו?"

"אההמ..." שיפי חושבת, בטח מנסה להתאושש מהתפנית, לזרום איתה, והיא תעשה את זה. שיפי לא אחת שמתעכבת ליד מוקשים. "כמעט הכל מאורגן, אבל את יודעת מה, לא יזיק שתכיני את הפרלינים הטעימים שלך".

"בשמחה", אני אומרת בלא-חדווה. "אכין אותם, ואם תצטרכי עוד משהו- אני כאן".

אני כאן. כל הזמן כאן. אני משתרעת בעייפות על המיטה.

שיפי עוד מכחכחת בגרונה מעבר לקו.

"אפי", היא לוחשת. "אני לומדת עכשיו קורס חדש נורא מרתק".

"איזה יופי", אני עונה , מונוטונית, "תהני".

 "למדנו שאנחנו מורכבים מחלקים, המון חלקים שאמורים להתחבר לשלם".

"למה רק אמורים?"

"כי אצל רוב בני האדם, אם לא אצל כולם, החלקים לא מסונכרנים זה עם זה. חלק אחד מסוכסך עם השני. אחד אומר כן והשני אומר לא. יש כוחות מנוגדים. קונפליקטים פנימיים. ובשיטה הזו לומדים לסנכרן את עצמנו, כך שכל החלקים יעבדו יחד, בתיאום, לטובתנו ולא לרעתנו".

"יפה".

"הרבה פעמים יש לבן אדם מצוקה, והוא לא מבין מה קורה לו. הוא כל כך רוצה משהו, אז למה הוא תקוע?"

אני רואה מול עיני גזע רחב. על הגזע מוצמד במסמרים מלבן לבן של קליעה למטרה. עיגולים צבעוניים מסתחררים מול עיני. עיגול אדום פנימי, משרבב אליי לשון חצופה. את המטרה, אפי. תכף החץ של שיפי יקלע ישר אל תוכי.

"זה נחמד מאד, שיפי", אני ממהרת. "אני קצת עיפה עכשיו, אז תשתפי אותי פעם אחרת?"

"אבל רק רציתי לומר ש... לא כדאי לתת לחלק אחד לתקוע אותנו, שכדאי לבדוק מי זה החלק שכל כך לא רוצה שנתקדם, ש... נמשיך, שנבנה את עצמנו. רק לתפוס את החלק הזה ו... לסנכרן אותו עם כל האחרים".

"טוב, שיפי, תודה. שלום". אני מנתקת לה. מתנתקת לאחותי התאומה, בפעם הראשונה בחיינו. והיא באמת- באמת רק רוצה את טובתי.

מי אתה חלק סורר, למה אתה תוקע אותי? מה אתה רוצה ממני? למה אתה לא רוצה שאתקדם בחיים? למה אני נטועה כאן עדיין, למה??? אני עצבנית, כל כך עצבנית, עד שנשימתי מתקצרת ממש. אני פותחת חלון. רוח קרה מכה על פניי בחוזקה, מעיפה את שערותיי הדלילות לכל עבר, מרביצה בי מוסר ודעת.

טיפשה אחת, היא אומרת. הרוח שורקת בזעף. מה את מסתכסכת עם אחיות שלך? אתמול כעסת על ציפי וניתקת לה, היום ניתקת את שיפי. שירי התקשרה היום פעמיים ולא ענית לה.

את רוצה להישאר בודדה לגמרי? לא מספיק שאין לך בעל וילדים, רוצה למצוא את עצמך בלי משפחה, בלי אחיות, בלי חברות, בלי שבי והצוואה שלה?

כן. אני רוצה לצעוק. אני בודדה, ולא אכפת לי. ופתאום אני נזכרת בחלום ההוא, שלקח אותי לאי בודד, נטול דאגות, נטול אחיות שמנסות לחנך, לעצב, ולהצמיח אותי בהתאם לקורס העכשווי שהן לומדות, נטול צוואות מהלכות שרוצות שאהיה ממלאת מקום של אמא שלהן, נטול אנשים.

אם כבר בדידות- שתהיה מוחלטת לגמרי. אני צונחת שוב על המיטה, מיואשת, קפואה, אבודה.

אני מתעלמת לחלוטין מהלחישות העולות מן המטבח. אבא ואמא שלי יושבים שם, ולחישותיהם הארוכות מתגנבות מתחת לדלת חדרי, אך לא עוברות את מסך הפוך המגונן על אוזניי, על נפשי.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.