"תהומות", פרק י"ט - לא ליפול לבור

אפי:

יש כאן בור עמוק מאד, אבל אני רוצה לחיות, ואסור לי ליפול לבור הזה. הוא עמוק מדי ואין לו קרקעית. אם אפול לא אוכל לצאת, ואני לא באמת רוצה להיות שם לבד, בחושך, בקור, באי הבודד.

אני מתנערת, מעיפה מעליי את השמיכה וקמה בהחלטיות. מחליפה בגדים, מסתרקת, שוטפת פנים, ונראית שוב אפי השמחה, החייכנית, החזקה. זו שכולן כל כך מחפשות את קרבתה, ורותי מכיתה ז' וריני מכיתה ח' מעריצות אותה בסתר ובגלוי.

אני מכינה תיק צד קטן. מכניסה לתוכו ארנק ובקבוק שתיה, ובמחשבה שניה דוחפת לתוכו גם את היומן של אמא. אמא ממשיכה לשתוק. היא לא מתעניינת, האם התחלתי לקרוא בו, האם התקדמתי, וכמה, אך עיניה המצפות נתלות בי מפעם לפעם, מבקשות הבנה, קבלה או אולי משהו אחר, שאיני יודעת מה הוא עדיין.

רק דבר אחד אני מבינה מהדפים המועטים שקראתי. תמיד הרגשתי שלהיות תאומה זה אסון, ועכשיו אני מבינה שלהיות אמא לתאומות זה אסון גדול יותר.

אני עוברת דרך המטבח. אבא ואמא משתתקים, פניהם עייפות ולבנות מאד. הכאב מקפיא את דמויותיהם, והם נדמים בעיני כחלק מתמונה שנחצבה בקרח ועומדת מולי קפואה ודוממת.

"אני יוצאת קצת", אני לוחשת לעברם וממשיכה הלאה, בלי לחכות לתגובה.

אבני הכותל מקבלים אותי בחמימותם הרגילה. אני מוציאה סידור ומתפללת מנחה. השמש שוקעת לאיטה, מטילה על רחבת הכותל זהרורי אור אחרונים וצלליות נוגות. אני יושבת על הכיסא, מהדקת את המעיל אל גופי, וקוראת במתינות פרק אחר פרק. הלב קפוא, הפה ממלמל. העיניים יבשות והריאות מצומקות, מתקשות לקבל את האויר שנתקע בסרעפת, אבל אני ממשיכה לקרוא, בדבקות. כשאני מגיעה לפרק קי"ט אני חשה בנגיעה קלה בכתפי.

"אפי?" קול ילדותי גורם לי להסתובב באחת. שירי. גבוהה, צנומה ונבוכה. היא מניעה את צמתה אחורה וקדימה.

אני מתרוממת. מופתעת. לא מוכנה למפגש החזיתי הזה.

"לא ענית לי היום", היא לוחשת.

"הייתי עסוקה מאד, מצטערת", גם להיות שקועה בבדידותי נחשב עסוקה מאד.

שירי מתבוננת בי, מבטה העמוק והמבין מצמרר אותי. כל כך מזכיר לי את המבט האהוב שהיה ואיננו עוד, ופתאום אני לא יכולה עוד.

"רגע, שירי", אני שואבת מתוכי את שתי המילים הללו בכוח, רצה אל האבנים שהמתינו לי בסבלנות כל השעות האחרונות, שישבתי מולם אבודה, ופורקת את נשמתי. אני בוכה כל כך, כמו ביום בו חזרתי מהביקור אצל שבי החולה.

די. דיייי. הלב שלי צווח, מטלטל, נחבט בצלעות. דדדדיייי, אני לא יכולה יותר. נגמר לי הכוח. אני בוכה ובוכה. רק אחרי זמן לא ידוע אני שומעת נשיפות לידי. שירי.

אני מתנערת מהכאב האיום ומחבקת אותה חזק. היא מתמסרת לחיבוק, מתרככת בתוך זרועותיי, וככה אנחנו פוסעות אחורה. בזרועות משולבות ועיניים נפוחות. שירי לוחצת את ידי, חזק.

פתאום אני לא גיבורה, לא אצילית ולא כל יכולה. פתאום אני אפי אחת אנושית, שגם נשברת לפעמים, ולהפתעתי זה לא מפריע לי.

"הסתכלת עליי במבט המיוחד הזה של אמא שלך זכרונה לברכה", אני אומרת לשירי, קולי צרוד מהבכי הממושך. "כל כך התגעגעתי אליה פתאום".

שירי מתחילה לבכות שוב. "אני נשרפת מגעגועים, כל הזמן". אנחנו עולות במדרגות לרובע. אני מחפשת ספסל. מתיישבת, שירי אחרי.

"סליחה שנדנדתי היום. זה בגלל שחוץ ממך אין לי אף אחד שיכול להבין אותי עכשיו, אבל אני מבינה שהיה לך קשה לענות לי". הקול של שירי דהוי. "לפעמים קשה לך, ואני מזכירה לך את אמא שלי".

"מאד", אני לוחשת, מובסת.

קשה לי מאד לשמוע את האמת שהיא מטיחה בי. איזו בריחה ילדותית היא חשפה כאן עכשיו, אבל היא לא מסתפקת בזאת. יש לה עוד מה לומר, "אולי התפקיד שאמא הטילה עלייך מפחיד אותך".

אני מביטה בה המומה. הנערה הזו, בת החמש עשרה, מה היא מכילה בתוכה? פעם מתנהגת כילדונת בת שש, ופעם מגלה בגרות של קשישה מנוסה.

"אני לא רוצה להכביד עלייך", היא מוסיפה בהיסוס, מבטה מבוהל.

"את לא מכבידה, שירי, את בסדר גמור, וגם אני אהיה בסדר. לכל אדם מותר להיחלש לפעמים, נכון?"

שירי לא עונה מיד. מצחה נחרש תלמים ארוכים וגליים שמסתבכים זה בזה.

"אני לא יודעת", היא עונה לבסוף. "אמא לא חשבה ככה. אמא חשבה שחייבים להיות חזקים תמיד".

"אהה", אני אומרת. "ומה את חושבת, שירי?"

"אני לא רוצה לחשוב אחרת מאמא".

"אבל נחשב לך לבד..."

היא מתחילה לצחוק ולבכות יחד, בהיסטריה.

"אי אפשר להיות חזקים תמיד. אי אפשר. אחר כך נשברים לחתיכות. לפעמים אנחנו חלשים, ומותר... אוף אסור לי לחשוב הפוך מאמא".

"למה, שירי?"

"כי... היא אמא שלי, והיא נפטרה, וזה המורשת שהיא הנחילה לי".

"ואמא לא היתה רוצה, שתפתחי את האישיות שלך, ותהיי עצמאית, בוגרת ובעלת דעה?"

שוב שירי שותקת, זמן ממושך, ולבסוף מרימה אליי עיינים מבולבלות.

"אני לא יודעת, אפי, באמת שאני לא יודעת".

*
פנינה, תשמ"ח
שוב בוקר, שוב אפי מעמידה פני ישנה. ציפי, שיפי ורייזי מאורגנות כבר, יושבות סביב השולחן ואוכלות ארוחת בוקר. אני מלבישה את חנני התינוק, ומנסה לדובב את אפי.

"כואבת לי הבטן, וגם הראש והרגליים", היא חוזרת על הפזמון הקבוע. כל החודש האחרון אותו סיפור. אפי לא רוצה לקום. היא לא רוצה ללכת לגן. היא חלשה. כואב לה פה וכואב לה שם. אחרי שכולם יוצאים היא נשארת איתי בבית, וכל הכאבים פורחים כאילו היו רק חלום.

היא מנצלת את זה שאת עקרת בית, אומרת רותי אחותי. אצלי אין חכמות. הילדים לא מתפנקים, כי יודעים שיישארו אצל השכנה, רק כשזה ממש אמיתי, אני נשארת איתם בבית.

אולי משהו מציק לה בגן, מציעה חברתי שושנה. אולי היא זקוקה ליחס ממך, אומרת עוד אחת. אני מקשיבה לכולן. מבולבלת, ומשאירה את אפי עוד יום איתי בבית.

"מישהו מציק לאפי בגן?" אני שואלת את שיפי בחשאי, ערב אחד, כשרק שתינו לבד באמבטיה. אני יודעת שזה לא בסדר, אבל לא מוצאת כל דרך אחרת.

"אפ'חד לא מסיק לה", משיבה בת החמש, ואני רושמת במוחי לשאול את הרופאה על ההגוי המשובש של הילדה. "הגננת לא מרסה להסיק".

"ומי חברה של אפי?" אני ממשיכה לחקור, ומרגישה ממש לא בנוח לדבר ככה על הילדה עם אחותה התאומה.

"אני", היא מצהירה בנאמנות, ומיד מתכרכמות פניה, "אבל הגננת כבר לא מרסה לנו ליות חברות".

"מה???" אלפי סימני שאלה מרצדים מול עיני, "מה אמרת שיפי? מה הגננת לא מרשה?"

"לא מרסה שאני ואפי נהיה חברות", היא עצובה.

"למה? אתן רבות בגן?"

"מה פתאום", היא מוחה. "אני תמיד וויתרתי לאפי ועזרתי לה וסמרתי עליה ונתתי לה מה שהיא רסתה ו..." שיפי כמעט בוכה, "ועכסיו הגננת אומרת סנשחק לבד, ולכל אחת יהיו עוד חברות, ובריכוז נסב לבד וגם באוכל, והגננת חנה אמרה לגננת נחמה שתקח עין".

"שתפקח עין?" יש לי עוד מקום לצחוק ולחבק את הילדונת השנונה שלי, בתוך ההלם שהמידע מילא אותי.

"כן, סאני ואפי לא נתקרב ולא נשחק ביחד, אמא, תגידי לגננת".

ציפי דופקת על דלת האמבטיה, "אמא, אמא, אני רעבה וחנני שפך את כל הלגו עד שאספנו".

"רגע, ציפי, אנחנו יוצאות, מי עוד מוכנה למקלחת?" אני צועקת אל הדלת הסגורה, ומוסיפה עוד שאלה אחת לשיפי, עוטפת את שערה הרטוב במגבת, "ובגלל זה אפי לא רוצה ללכת לגן, מותק?"

היא מקמטת את אפה המתוק, מהורהרת, "כן. אמא. זה לא נעים לאפי להיות לבד, בלי אני. וגם סהיא רוצה מסהו אף חד לא יודע מה היא רוסה, כי אני רחוקה, ורק לי היא אומרת. היא לא מדברת עם אפחד. רק איתי".

היא לא מדברת עם אף אחד. אפי שלי לא מדברת בגן עם אף אחד. אז לא רק בבית היא כל כך שתקנית. כל הערב המשפט הזה הולם בראשי באגרוף ברזל, עד שאני נרדמת עם כאב ראש נורא, שאפילו משככי כאבים לא יכולים לו.

בבוקר שוב עושה אפי בעיות, הפעם כואבת לה האוזן. כואבת חזק. אפי בוכה מאד, ואני מצליחה להסתכל על כל העניין במבט חדש. אני מכסה אותה ומרשה לה להמשיך לישון, אך אפי ממשיכה ליבב מתחת לשמיכה. אני שולחת את כל החבורה ומתפנה אליה.

מחכה שהכאב ירגע ואפי תקפוץ מהמיטה בעליזות, אך לא. היא ממשיכה לשכב, חסרת כוח, מייבבת בשקט. "כואב לך חזק?" אני שואלת.

היא מהנהנת. אני מניחה יד על מצחה. הוא לוהט. הפעם זה אמיתי? אולי תמיד זה אמיתי!? אני מלבישה אותה, ואנחנו יוצאות אל הרופאה. בדרך אני מנסה לדובב אותה. תמיד לדובב.

עדיף הדיבור השופע והעילג של שיפי, על הדיבור המושלם של אפי, שכלוא עמוק בתוכה, חולפת בתוכי מחשבה אסורה. הדודות התאומות שלי, בלומי ושורי, מופיעות מול עיניי בחיוך מלגלג. הנה לך. הן צוחקות. נפלת לבור שכל האימהות לתאומות נופלות בו. הנה לך!

לא. אני כמעט נחנקת. לא חשבתי כלום. עדיפה אפי בדיוק כמו שיפי. אני מרימה פתאום את בת החמש הקודחת מחום, מחבקת אותה. היא מתקשחת. הודפת את חיבוקי. למה? היא קוראת מחשבות?
"אפילה", אני מנסה. "את לא אוהבת את הגן?".

"לא יודעת", עונה אפי, שפתיה חשוקות.

"ואת הגננת חנה את אוהבת?"

"לא יודעת", היא לוחשת שוב.

"איזה חברה את הכי אוהבת?"

"לא יודעת".

אני משתתקת בתסכול. נגמרו לי השאלות, ולאפי ממילא אין תשובות. אנחנו מגיעות לרופאה, שמציצה באוזניים ובגרון של אפי, ורואה שקצת אדום שם. היא רושמת לנו טיפות לשיכוך כאבים וסירופ אקמול.

"תגידי, ד"ר תמיר, ייתכן שילדה נהיית חולה בגלל... שקשה לה בגן?"  איזה רעיון הזוי, עכשיו הרופאה תצחק לפחדיי, כך אני מקווה, אבל הרופאה ממש לא צוחקת. "ייתכן מאד". היא מאשרת. "מאד מאד ייתכן. כדאי לשוחח עם הגננת של אפרת ולבדוק מה קורה בגן", היא מוסיפה המלצה. "אתן מבקרות כאן די הרבה לאחרונה".

*
אפי:

אני מרימה פנים רטובות אל השמיים השחורים, לא מוצאת שום כוכב. שקט, אפלה, קור. הרוח מייבשת את דמעותיי, מקפיאה אותן. אני מכסה את פניי בצעיף, מהדקת את המעיל, אך עדיין קר לי מאד. מהכותל נפרדתי כבר מזמן, ליוויתי את שירי הביתה, ואז שקעתי כאן בתוך היומן של אמא.

למה היא הביאה לי אותו. מה היא רצתה בעצם?

אני דוחפת את היומן, ואת אפי ושיפי שבתוכו עמוק לתוך התיק, אבל אפי לא מוכנה להידחף. היא נחלצת מתוכו, ניצבת מולי, רזה, קטנה, ועיניה בוערות. אפי קטנה שלי, אני לוחשת בכאב, בחמלה. ככה סבלת לך לבד? ככה לא היו לך מילים לספר על הסבל שלך? ככה היית חולה מרוב סבל?  

שוב אין לאפי מילים, היא רק מהנהנת, מבטה מפציר בי. מתחנן. אני מחבקת אותה, היא לא מתקשחת. אני אוהבת אותך ילדונת, כל כך אוהבת, את אפי, רק את אפי ולא אף אחת אחרת. בדיוק איך שאת- אני אוהבת.

אחר כך היא משחילה יד קטנה, חמה ורכה בתוך היד הגדולה והקרה שלי, ויחד אנחנו הולכות הביתה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.